במשך הדורות עבר עם ישראל ניסיונות רבים בין על ידי משיחי שקר, נביאי שקר וכיוצא בהם. ואף שהיו מעטים שנכשלו ונסחפו אחר האופנות החדשות שצמחו להם מעת לעת, רובו המוחלט של עם ישראל נשאר נאמן לאמונתו ללא שום דופי.לעומת זאת, אומות העולם נמשכו לא פעם אחר דתות חדשות שקמו בעקבות הופעת מנהיגים שטענו כי התגלה אליהם הבורא, ולראיה עשו נסים ונפלאות ששבו את לב ההמונים — אך לא את לב העם היהודי.מדוע? בפרשת השבוע מתגלה סוד נצחיות האמונה של עם ישראל לעומת אמונת האומות.

בפגישתו של אברהם אבינו עם אבימלך, אומר לו אבימלך: "אלוקים עמך בכל אשר אתה עושה". רש״י מבאר כיצד ידע זאת אבימלך: "אלקים עמך- לפי שראה שיצא משכונת סדום לשלום, ועם המלכים נלחם ונפלו בידו, ונפקדה אשתו לזקוניו". אבימלך נוכח לראות מכוח הניסים כי הצלחתו של אברהם נובעת מסייעתא דשמיא, והדבר הרשים אותו עמוקות.

לא רק את אבימלך הרשימו מעשי הניסים, אלא דפוס זה חוזר ונשנה גם אצל אחרים. סיפור המבטא זאת היטב מובא בנעמן שר-צבא מלך ארם, שהיה איש גדול ונכבד, אך נעשה מצורע. כששמע על אלישע שהוא איש אלוקים, מיד שלח אליו בקשה לרפאות אותו באופן ניסי. אלישע השיב לו שהטבילה בירדן תביא לרפואתו. כשנעמן שמע זאת, נתמלא קצף וזעם, ואמר: "ויקצף נעמן וילך ויאמר: הנה אמרתי אלי יצא יצא ועמד וקרא בשם ה' אלוקיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע. הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מי ישראל, הלא ארחץ בהם ויטהרתי. ויפן וילך בחמה." (מלכים ב ה, יא–יב).

נעמן רוצה לראות לא פחות מנסים מנביא כאלישע, הדרכה ללכת ולטבול במי הנהר אינם מוכיחים כלום על הנביא, ולכן הוא מתאכזב קשות מעצת הנביא.

כך כאשר ציוה ה’ את משה רבנו להופיע בפני פרעה ולדרוש את שחרור עם ישראל, נאמר לו מראש (שמות ז, ט): "כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת"- פרעה אינו מקבל דבר אלא אם כן יוכח בראיות מוחשיות ובניסים

לעומתו זאת, כשהקב״ה מצווה את משה לדבר אל בני ישראל, אין הוא מבקש ממנו לעשות אות או מופת. עליו רק לבשר להם כי הגיע שעת הגאולה. אך משה נבוך ושואל שוב ושוב (ד, א): "והן לא יאמינו לי"- עד שחרה אפו של ה’, שהרי עם ישראל מאמינים בני מאמינים הם, ואין אמונתם תלויה בניסים. ורק מכוון שמשה הפציר בה’, נתן לו ה’ ניסים על מנת להרגיעו לקראת השליחות, וזאת אף שהעם לא היה צריך בזה.

דבר זה שעם ישראל אינו מתרשם מנסים, מתבטא גם בכך שמשה רבינו טען שהוא שליח ה’, אף לאחר שעשה מעשי נסים רבים. וכדברי הרמב״ם (הלכות יסודי התורה פ"ח ה"א): "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף... ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני- שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".

כשאלישע הנביא בא לביתה של ’האשה הגדולה’ היא העידה עליו בפני בעלה (מלכים ב פ״ד, ט): "ותאמר אל אישה, הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא עובר עלינו תמיד". ובגמרא (ברכות י, ב) ביארו שהיא הכירה בכך על ידי קדושתו, ולא מתוך מעשי פלא וניסים. שוב אנו רואים שעם ישראל אינו מודד איש אלקים לפי ניסים שנעשים על ידו, אלא רק לפי מעשיו וקדושתו.

וכבר הזהירה אותנו התורה שלא להתרשם ממעשי נסים חיצוניים (דברים יג, ב): "כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום, ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר: נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה’ אלקיכם אתכם, לדעת הישכם אהבים את ה’ אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם".

מכאן שגם כאשר אותו האיש בא ופעל לפני היהודים מעשים שנראו כנסים- כדרכם של המאמינים בו לספר שהלך על המים וכיוצא בזה- לא נמשכו אחריו היהודים, שכן הבינו שאין הנס הוכחה לאלוקות או לשליחות אמיתית, אלא רק שמירת הדרך והתורה היא הקובעת את האמת.

בספר מאור ושמש (דברים יג, ב) ביאר באופן נחרץ מתי יש להימשך אחר רב וצדיק ומה הטעם ללכת אחריו: ז"ל: "הנה מדרך המון עם כששומעין- אומרים על אחד שעושה איזה אות או מופת, תיכף הם נוסעים אליו ומאמינים לו כל מה שיאמר להם, הגם שלא היו מכירים אותו מכבר מנעוריו מה טיבו ומה הנהגותו. אבל באמת זה אינו כלום, כי הנסיעה להצדיק הוא שנלמוד את עצמנו מאורחותיו, להיות שנודע מכמה וכמה שנים הנהגותיו וצדקותיו וחסידותיו- אזי נוסעים אליו ללמוד אורחותיו ולעשות צוותא אליו, אבל לא לעשות העיקר מאותות ומופתים. הגם שלא נדע מה טיבו זה אינו כלום ואסור לנסוע אליו ואם תמצא לומר מה מזיקך דבר זה, וכי אומר הוא לאיזה אנשים שנוסעים אליו חלילה לעבור על קל שבקלות, אדרבא הוא גם כן מוכיח אותם על עבודת השם יתברך, ומה איכפת לן מה שעושה אותות ומופתים. אבל באמת תדע שזו לא טוב לדבק ולהתחבר עמו, שסוף כל סוף שקר אין לו רגלים ויבא מכשולות גדולות על ידו, ויבאו לסוף חלילה לעבוד עבודה זרה. ואם תמצא לומר האיך הוא תקנה להנצל ממנו, מאחר שהוא קלא דלא פסיק שמראה אותות ומופתים נפלאים, וממשיך לב אדם לנסוע אליו. אמנם התקנה העיקרת הוא שיהיה האדם מחבר את עצמו עם צדיקי אמת, מה שהוא מכיר מכבר שהם צדיקי אמת לחבר את עצמו עם חבירים המקשיבים לקולם, ויחזיק את עצמו בתורה ובתפילה"

יותר מכל דבר מוכח זה ממעשה תנורו של אכנאי (בבא מציעא פ״ט) שממחיש את עקרון ההלכה מול ניסים ומופתים. באותו מעשה התעורר מחלוקת בין החכמים לרבי אליעזר על טהרת תנור מסוים, לאחר שלא הסכימו התחיל רבי אליעזר להוכיח שהלכה כמותו ממעשה נסים: "תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח! נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו! חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו! הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע. אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?! לא נפלו, מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו, מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין עומדים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו! יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא'! מהי 'לא בשמים היא'? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה בהר סיני, ואין אנו משגיחין בבת קול; שכבר כתוב בתורה בהר סיני: 'אחרי רבים להטות".

רב נסים גאון (ברכות יט, ב) הגדיל לכתוב שמעשה זה בא על מנת לנסות את החכמים אם יניחו הקבלה שבידם בעבור הבת קול, ודימה זאת למה שציותה התורה: "כי מנסה ה’ אלוקיכם אתכם".

מעשה זה ממחיש יותר מכל כי האמת אינה נקבעת על פי ניסים או מופתים, אלא על פי דין תורה והבנת החכמים. ולכן גם זיהויו של צדיק אמיתי אינו נבחן על פי מעשי המופתים שיעשה, אלא על פי רוב שקידתו בתורה ובעבודה, מידותיו והנהגותיו בלבד.