ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
פרקנו מתחיל במעין רשימה של חפצים השייכים למוצאם. אם נחלק את המשנה נמצא בה רק מקרים ודינים אך לא טעם. אם כן, מהו טעם ההיתר לזכות בהם? הרי התורה מצווה אותנו 'השב תשיבם לאחיך'?!
והנה ברש"י על המשנה (ד"ה פירות מפוזרין, וכן ד"ה מעות מפוזרות) מבואר שטעם ההיתר ליטול לעצמו את המציאות האמורות הוא משום שיש יאוש, והמציאה היא הפקר. וצריך קצת בירור בדברי רש"י מדוע צריך לכתוב פעמיים את אותו הטעם, ומדוע רק בפעם השנייה (ד"ה מעות מפוזרות) כתב וזהו טעם כולם? ובכלל יש לברר מהו בדיוק יאוש ומדוע הוא מתיר לקחת את האבידה?
יאוש כהפקר
בפשטות לשון רש"י כאן נראה שיאוש הוא בעצם הפקר, שכן כתב שהפירות והמעות הן הפקר מחמת יאוש הבעלים 1 . וכן רש"י לקמן (כז, ב ד"ה תובעין) כותב: למעוטי מידיה דאיאוש ואפקריה. וכן הוכיח המחנה אפרים (זכיה מהפקר, ז), שסובר רש"י כן מהא דכתב בגיטין (לח, ב) ביחס לבירור המקרה של המתייאש מעבדו האם יצא בזה לחירות: נתייאשתי לשון הפקר הוא.
ונראה שיש עוד ראשונים מהם עולה השוואה זו שבין יאוש להפקר. רמב"ן כותב (י, ב): ועוד שהרי נתיאש ויצאה מרשותו ביאוש. עכ"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ן בפסחים (ד, ב עיי"ש באריכות במחלוקתו עם ר"ת בדין ביטול חמץ האם הוא הפקר הוא ביטול). ואולי אפשר להבין כן גם מדברי ריטב"א בריש פירקין שכתב: דכיון דדבר שאין בו סימן הוא איאושי מייאש מסתמא ונעשה הפקר 2 .
וצריך הבנה מה מקור דבריהם ומה מהותם?
יאוש אינו כהפקר
מאידך, התוס' (ב"ק סו, א ד"ה כיון) כתב במפורש לא כך, אלא הדין הוא יאוש אינו הפקר גמור. וראייתו מהשקלא וטריא של הגמרא שם המבררת מה המקור לכך שיאוש קונה בגניבה. ואלו הצדדים בגמרא: שמא מדאורייתא קונה – והיינו שנלמד מדין יאוש דאבידה. ושמא מדרבנן קונה – ואז קונה משום תקנת השבים, דאילו מאבידה אין ללמוד משום ששם הוא היתרא אך בגנב החפץ הגיע לידו באיסור.
ושואל התוס', אם יאוש הוא הפקר גמור, היינו ניתוק מוחלט מהבעלים, מדוע שלא יקנה אם הגיע לידיו באיסור? סוף סוף אין לחפץ שום בעלים? אלא על כרחך שיאוש אינו הפקר גמור. ובאופן זה מבאר גם את הגמרא של יאוש מהעבד – אין מדובר שהיאוש מפקיר את העבד אלא מסיר את רשות הבעלים ממנו.
אך דברי תוס' אלו טעונים הסבר, יאוש אינו הפקר גמור – אז מה הוא כן? הפקר חלקי? מה משמעות דבריו?
הנחת יסודות
בכדי לענות על שאלות אלו הן לרש"י והן לתוס' עלינו לברר מעט כמה הנחות חשובות.
א. מושג היאוש 3 . ב. מושג הבעלות. ג. מושג ההפקר.
יאוש
מהו בכלל יאוש? האם זו פעולה או מצב?
הגמרא (כג, א) אומרת:
כללא דאבידתא: כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס - מיאש ליה מינה.
המציאות של אובדן החפץ מהאדם מביאה אותו לאמירה 'חבל לי על ההפסד הכספי'. וזהו היאוש. אין כאן פעולה משפטית של הקנאת החפץ האבוד לכל מאן דבעי כמו בהפקר אלא הבנה של האדם שחל ניתוק בינו לבין החפץ. נראה את לשונו של ר' שמעון שקאפ בהגדרת היאוש (שערי יושר שער ה פרק יב אות רנו):
ונלענ"ד לבאר ענין זה על פי מה שנבאר היסודות בכללי היאוש, דהנה ענין זה של יאוש לא נתבאר היטב במפרשי הש"ס, ולדעתי נראה דהוא ענין התרצות וניחותא, דבדבר שהבעלים חושבים שאבוד ממנו לעולם ולא יוחזר אליו, מתרצים המה על כל המקרים שיתהוו עוד ואינם חסים עוד עליו, מחמת שכבר הוא אבוד מהם אין להם שום קפידא מעתה אם יטלנו זה או אחר, שאין שום תועלת בו עוד, וכל חפץ שאין הבעלים מקפידים על חסרונו יכול כל אדם לזכות בו, ומה דיש חילוק בין יאוש דגזילה ליאוש דאבידה, הוא משום דכיון דהתרצות זו באה בע"כ של הבעלים, י"ל דלא חידשה תורה רק באבידה ולא בגזילה.
מכאן אנו למדים שאין שום רצון מעורב כאן, אלא התהליך הוא כפוי על האדם.
בעלות
המושג השני אותו צריך לבאר הוא מושג הבעלות. המהר"ל בבאר הגולה (באר שני, ו) כותב שבעלות האדם על חפציו בנויה על שני יסודות: א. השליטה בחפץ. ב. הרצון בחפץ.
כאשר האדם מאבד את ממונו הרי היסוד הראשון של שליטה בחפץ בטל, ומה שעדיין קושר את האדם לממונו הוא רצונו בחפץ. אך כאשר האדם גם מתייאש מממונו, אזי אין לו כבר שום שייכות לחפץ ויכולים אחרים לזכות בו (יסוד זה מבואר גם במנחת אשר ב"ק, מ).
הפקר
המושג השלישי בו נדון הוא 'הפקר'. המשנה במסכת נדרים (מג, א) אומרת כך:
היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחד לשום מתנה והלה מותר בה; אם אין עמהם אחר, מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל, ור' יוסי אוסר.
פירוש הדברים, אדם שהדיר את חבירו מלהנות ממנו, והתחדש צורך להנות את המודר, נחלקו בזה חכמים ורבי יוסי. דעת חכמים היא שיכול להפקיר את החפץ לכל הרוצה, וממילא בא השני ונהנה בהיתר. שכן יש פער בין בעלות הנותן לבעלות מקבל והוא השלב של ההפקר. ואילו דעת רבי יוסי היא שפעולת ההפקר אינה מוציאה את החפץ מרשות המפקיר עד אשר יבוא הזוכה ויטול אותו. ובלשון הגמרא:
אמר ר' יוחנן: מ"ט דר' יוסי? קסבר הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה.
העולה מדברי חכמים שהפקר היא פעולה 'משפטית-קניינית' שעל האדם לעשות. ולהלכה אנו פוסקים כשיטת חכמים.
לאחר הקדמת ג' יסודות אלו נשוב להתבונן בדעת רש"י ותוס'. בהקדמת דברי תוס'.
ביאור שיטת התוספות
השו"ע כתב (חו"מ רסב, ה):
מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו, כגון שאמרו: ווי לחסרון כיס, אפילו יש בו סימן הוא של מוצאו.
והרחיב לבאר כאן נתה"מ (ס"ק ג) שמושג היאוש שונה מהותית ממושג ההפקר. את דבריו הוא מייסד על תוס' המובא לעיל שיאוש אינו הפקר גמור. נקודת ההבדל השורשית היא בנקודת הרצון – הפקר הוא מדעת ויאוש הוא שלא מדעת. נפק"מ היוצאת מכך היא שתוצאת ההפקר היא שהאדם מאבד לחלוטין את זיקתו לחפץ עוד קודם שאחר זה בה, שכן יש מעשה פעיל של הוצאה. משא"כ ביאוש הנגרם שלא ברצונו של האדם וממילא זיקתו לחפץ נחלשת אך לא מתנתקת כל עוד אחר לא זכה בו. ולכן, המתייאש יכול פשוט לחזור בו ללא צורך במעשה קניין, בשונה מהפקר.
ביאור שיטת רש"י
לעומתם, רש"י ודעימיה לא התכוונו לומר שיאוש הוא ממש סוג פעולה של הפקר, שהרי הפקר הינו מעשה והיאוש הוא מצב. אלא שההפקר הוא תוצאת מצב היאוש (שיעורי ר' שמואל, ב"מ, פרק שני סימן א). והסיבה לתוצאה זו היא שהגם אם נאמר שאין היאוש יכול להפקיע את הבעלות, כיון שהיא מאפשרת לכל הרוצה לבוא ולזכות ממילא פוקעת הבעלות, דהלא איזו משמעות יש לבעלות על חפץ שכל הרוצה יכול ליטלו לעצמו?! היא שאין לאדם שום בעלות על החפץ (חידושי ר' שמואל ב"מ, סימן כא, ס"ק ד. אמנם עיין שם בהמשך הסימן לביאור אחר ברש"י). ובמחנה אפרים משמע שהוא מעשה הפקר אלא מסוג אחר.
הסבר המחלוקת
שיטת התוס' היא שיאוש אינו הפקר משום שהוא כפוי על האדם, והיאוש הוא השלמה שלא ימצא אותו אך בעקרון רוצה בחפץ, משא"כ בהפקר שמדעתו הוציא את החפץ. ואילו שיטת רש"י שיאוש הוא הפקר גמור שכן הרצון הקטן עוד שהחפץ יחזור אלי לא מספיק בשביל לחבר את שני מרכיבי הבעלות שהתנתקו. והראיה לכך שחיבור קטן זה לא חשיב כממש, הוא מעצם מה שהתורה התירה ליטול אבידה לאחר יאוש, דאי לאו הכי, אלא שקשר זה הוא משמעותי, מדוע התורה התירה ממון שיש קשר אליו?!
להערות [email protected]
^ 1.
מדוע רש"י חוזר פעמיים על כך שהבעלים התייאש והממון הופקר? וכן מדוע שינה לשונו מ'הן הפקר' ל'הוו להו הפקר'? מסביר ר' דוד פוברסקי שישנו הבדל מהותי בין המקרה הראשון במשנה לבאים אחריו. הגמרא הרי מעמידה את המקרה של פירות מפוזרין במכשנתא דבי דרי והיינו שהאדם השאיר שם את החפץ מרצונו, וזה שונה מכל שאר המקרים בהם ישנה אבידה של האדם. ובזה מובן שבפירות כתב רש"י 'הן הפקר' משום שהוא הפקר ממש, לעומת שאר הפירות שהתחילו ביאוש אלא שתוצאתו הפקר.
וחשבתי שאולי אפשר לדייק גם שבפירות כ' רש"י התייאשו, לשון עבר וזה מלמד שמראש התייאש. לעומת שאר דברים שם כ' רש"י 'איאושי מיאש' לשון הווה מתמשך, והוא שאנו מניחים שעכשיו נוצר היאוש בשל הנפילה ולכן נהיה מזה הפקר.^ 2.
ועיין גם רשב"ם ב"ב פז, ד ד"ה משום יאוש בעלים.^ 3.
להסבר ארוך ומפורט יותר עיין לקמן בשיעור על מהות היאוש.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
