ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
אומרת המשנה בשביעית (ג, א):
מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות משיפסקו עובדי עבודה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר משייבש המתוק רבי יוסי אומר משיקשור:
טעם הדין מבואר במפרשים, והוא שעבודת הזיבול היא מלאכה האסורה בשנת השמיטה ועל כן אם יעשה אותה בשנה השביעית, אפילו אם יתכוון לאסוף הזבל לקראת השנה שמינית ולא לזבל השדה לצורך השנה – עדיין זה נראה כעובר עבירה.
ומכיון שהאיסור בנוי על מראית עין, שואל הירושלמי (שם):
מעתה אפילו משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית עין שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא יודעין הן בני עירו אם יש לו בית השלחין אם אין לו אמר רבי יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית עין.
חשש עוברים ושבים
והקשו האחרונים, מדוע לא חוששים לעוברים ולשבים? והרי בשבת לעניין מסירת מלאכה לגוי, אע"פ שסיכמו ביניהם קודם השבת את הגובה התשלום והגוי עובד בשבת מרצונו ו'על חשבונו', אסור לגוי לעשות מלאכה בתוך התחום של העיר, שמא יאמרו שהגוי עובד עבור היהודי. ומוסיף הרמ"א, בשם הב"י, שאף אם מדובר שהפועל הגוי יעבוד באיזור של גויים בלבד, אכתי אסור שמא יבואו אורחים מבחוץ ויחשבו שאמנם הגוי עובד עבור ישראל (או"ח רמד, א).
אם כן עולה שלמעשה חוששים אף לעוברים ושבים (וכן הקשן מהדין בחנוכה לעניין חיוב ההדלקה בשני פתחים. עיין סימן תרע"א).
עונה על כך המג"א (שם, ס"ק ו) שבאיסור שביעית הקלו יותר. ע"כ. אך לא מבאר מדוע.
הנו"ב (קמא או"ח יב ד"ה 'אמנם נלע"ד') ביאר שפשוט הדבר שכוונת מג"א היא שאיסור שביעית קל יותר מאיסורי שבת. דהיינו אין כרת ומיתת בית דין על שביעית, משא"כ בשבת. ואמנם יש להקשות שאכן מצד האיסורים הוא קל יותר אך באופן כללי עונשו חמור מאד עד שהוא הסיבה לגלות. 'אז תרצה הארץ את שבתותיה'. אך באמת טיעון זה אינו, משום שעיקר החומרה נמדדת לפי העונש המסוים של כל מצווה ומצווה.
על תירוץ זה הקשה החת"ס (שו"ת חת"ס או"ח א ס ד"ה אך הרב):
דהנה מג"א שם הקשה ממ"ש תי"ט רפ"ג דשביעית דלא חיישינן לחשדא דאורחים דעוברים ושבים, ותי' בדוחק בשביעית הקילו, ותי' זה דוחק גדול דאדרבה נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות [גיטין נ"ד ע"א], ועוד מסברא חמור טפי מעשה בגופו להוליך זבל לזבל שדותיו בשביעית מאמירה לנכרי בשבת, ועיי' עירובין ס"ח ע"א ומי לא שני לך בין שבות שע"י מעשה מאמירה לנכרי שהוא שבות שלא ע"י מעשה וכו'.
כלומר התירוץ שאיסורי שביעית קלים יותר אינו מסביר מדוע לא חששו לעוברי דרך, אדרבא כיון שנחשדו על השביעית יש יותר מקום לאסור משום חשד. וכן בעצם המעשה בידים יש צד שחמור יותר מאשר אמירה בלבד.
ולכן חת"ס נזקק לתרץ באופן אחר:
אבל הנלע"ד דמקום הניחו לי, דהתם בירושלמי הקשה תחלה מבני עירו שיחשדו אותו שמוליך זבל לשדה, ותי' בני עירו יודעים אם יש לו בית השלחין הצריך זיבול או לא, ועל זה אמר הדא דתימא דליכא למיחש לעוברים ושבים, ופי' שהאורחים הרואים שזה מלאו לבו להוליך זבל בפרהסיא בפני המון בני עירו ישראלים ידעו האורחים ויבינו מסתמא יודעים בני עירו שאין לו בית השלחין דאל"ה לא מלאו לבו לעשות כן ומשו"ה לא חיישינן לאורחים...
ויש תירוצים נוספים שבאופן עקרוני כן חוששים למראית עין אלא כאן בשביעית לא היה צורך לחשוש מעוברי דרך כיון שהם מגיעים לאחר מעשה ההוצאה של הזבלים ויש להם לתלות להיתר, כגון שהוציא קודם השמיטה. אך לבני עירו שרואים את מעשה ההוצאה באמצע השביעית יש לחוש למראית עין, ולכן לגבם שייך התירוץ שיודעים אם יש לו בית השלחים או לא. (מראה הפנים). וכן בשבת הארץ (ב, א) שצריכים העוברים ושבים לדון את המוציא לזכות, ולתלות בהיתר שאין לו שדה שלחין.
ויש מהאחרונים שחילקו באופן אחר בין שבת לשביעית. ואליבא דירושלמי במו"ק ששבת שהיא רק יום אחד אסרו, אך שביעית שהיא שנה לא אסרו.
עיון בשתי הגישות
ולכשנעיין בשני הצדדים נראה שלשיטת מג"א ודעימיה אכן יש צורך עקרוני לחשוש למראית עין אך הקלו כיון שהוא איסור דרבנן. ומאידך, שיטת חת"ס ודעימיה שבאופן אמיתי אין סיבה לאסור משום חשד כיון שבפועל מלמדים זכות.
ואכתי יש לשאול, אפילו אם שביעית היא דרבנן וקלה יותר, סוף סוף יש איסור להראות כעובר עבירה?
אלא נראה שבמקום בו האיסור חמור, אזי יש חילול ה' חמור יותר ועל כן הקפידו חז"ל יותר. ובמקום שבו האיסור קל, וסיבת העבירה היא משום קשיים אמיתיים, שם ניתן לומר שלא גזרו.
מהו מקור האיסור של חשד?
וכאן יש צורך להתחקות אחר מקור האיסור של חדש. אומרת המשנה במסכת שקלים (ג, ב):
אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם:
הוי אומר שיש איסור לעשות מעשים, אפילו הם היתר גמור, אשר מהם ניתן לחשוב שנעשה מעשה איסור.
ונסביר שיש בזה מדרגות, עפ"י תשובת אג"מ (או"ח ד, פב):
א. איסור דאורייתא של 'והייתם נקיים מה' ומישראל' והוא נקרא 'חשד' ועניינו שנראה כעובר על רצון ה', ואף אם הדבר לא יביא אחרים לעבור על איסורים. ונראה שיסוד האיסור בזה הוא מצד חילול ה'. וכמו שכתב הרמב"ם (יסודי התורה ה, י) שכל עבירה היא חילול ה'.
ב. איסור דרבנן הנקרא 'מראית עין' שהוא במקומות שמא ילמדו ממנו. וביאורו (אג"מ או"ח א, צו) שמדובר במעשה שבדרך כלל נעשה באיסור, אך באופן מועט נעשה בהיתר גמור, שם יש חשש שיפרשו את המעשה כאיסור, ויבואו ללמוד להתיר.
ג. איסור חילול ה' לחסידים ואנשי מעלה, כך כתב הרמב"ם (שם יא).
הסבר מחלוקת התירוצים
עפ"י תשובת אג"מ אולי אפשר לבאר את המחלוקת ביחס לשביעית מה טעם לא חוששים לעוברי דרך.
ונקדים לזה גמרא במסכת גיטין (נד, א). שם מובאת השוואה בין שבת לשביעית לעניין מי שעבר ונטע. והדין אליבא דרבי מאיר הוא שבשבת לא יעקור ובשביעית יעקור. ומבררים מאי טעמא? בשלב הראשון מובאות שתי תשובות, וזוהי לשון הגמרא:
א. מפני שישראל מונין לשביעית, ואין מונין לשבתות.
ב. דבר אחר: נחשדו ישראל על השביעית, ולא נחשדו על השבתות.
רש"י הסביר בתירוץ הראשון שכיון שיהיה ניכר לפי אכילת הפירות שהעץ ניטע בשנת השמיטה 'ואתי למשרי נטיעה בשביעית'. ואילו בתירוץ השני לא כתב כן, רק בהמשך הסוגיא כאשר הגמרא מעמידה ששני התירוצים הם בעצם אחד, הוא מבאר על 'נחשדו' שיש חשש שיבואו ללמוד מזה היתרים שאינם. ונראה שהתירוץ השני של נחשדו מסביר מדוע קנסו, משום שיש חשש שהעובר עצמו יעשה זאת במזיד ולכן מענישים, ללא קשר למי ילמד ממנו.
שיטת המג"א היא שאכן יש בעיה של מראית עין בשביעית אך עיקר החשש בכאן הוא מצד שמא ילמדו ממנו לעניין אחר, ותוקף האיסור מראית עין בחשש זה הוא מדרבנן, ולכן במקום של דבריהם לא גזרו.
אך לשיטת חת"ס אכן במקרה זה שונה השביעית ואין בה חשש מראית עין וזאת משום שהרואים ילמדו זכות. סברתו היא שעיקר החשש בכאן הוא עצם העבירה על דיני השביעית. וזהו איסור דאורייתא של והייתם נקיים ולכן כאן אין איסור זה כיון שהמסתבר שילמדו זכות.
להלכה
יש להעיר שהדיון בסוגיא זו היה סביב נושא הזיבול, ובימינו נוהגים לזבל בכל תקופות השנה ועל כן אין היתר כלל לזיבול.
אך יש עוד לברר מדוע כל פעולת אוקמי לא מוגדרת כחשש מראית עין? וחייבים לומר שהפעולות של אוקמי צריכות להעשות באופן כזה שניכר מהן שאינן לאברויי כלל ובזה תוסר מראית העין.
נקודה נוספת היא - מי הם אלו הרואים שיש לחשוש מפניהם? ערוך השולחן (שביעית כ, ב ו-יח) כותב שמראית העין הולכת לפי כל הקהל ולא רק לפי מומחים, ואילו דעת חזו"א שדי בכך שבעיני המומחים הפעולה לא תראה כמקצועית ובזה יוסר החשד.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
