ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
הסוגיא הראשונה בה ניגע עוסקת בשלב הראשוני ביותר, באופן האיסוף של הפירות.
ספרא
אומרת התורה 'אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר' (ויקרא כה, ה) ודרשו חכמינו בספרא (בהר א, ג):
את ספיח קצירך לא תקצור, מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית, ואת ענבי נזיריך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר, לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה, אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה, אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה, ר' שמעון אומר אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.
שני דינים מופיעים בספרא: א .בצירה דווקא מן השמור ב. בצירה שלא כדרך הבוצרים. ויש להתבונן ביחס שבין שני הציווים הנ"ל, האם תלויים הם זה בזה או שמא אינם קשורים.
דיני הדרשה המובאים בספרא הובאו גם למעשה במשנה בשביעית (ח, ו). ונחלקו רבותינו בביאורה של המשנה.
שיטת הרמב"ם
ישנן כמה נקודות שיש לשים לב אליהן בלימוד הרמב"ם (פרק ד):
א. בהלכה כב כתב:
הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה.
אין חילוק בדבריו בין פירות שמורים לפירות מופקרים, אלא בכולם יש לשנות. וכן הגדיר את האיסור בכך שאסור לאסוף כדרך כל השנה. ונקודה נוספת היא הדוגמאות הנוספות של בצירה לצורך אילן או דרך הבוצרים. על פניו יש לברר מה ראה לנכון דווקא כאן הרמב"ם את הבצירות הנ"ל?
ב. בהלכה כג כתב:
וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה, ולא ידרוך ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה, ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה, וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה.
וכאן פוסק הרמב"ם את המשנה בשביעית, ומפרשה כפי שכ' בפירוש המשנה. מוקצה האסור אינו כלי (עיין ר"ש לקמן) אלא הוא מקום האיסוף הרגיל. ולכן צריך לייבש את התאנים במקום אחר. וכך מפרש את שאר המשנה ופוסק אותה.
עוד מוסיף הרמב"ם בסוף ההלכה 'וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה'. מה ביאור 'שאר הדברים'? האם גם כולל את דרך הקצירה עצמה?
מתוכן ההלכה והקשרה נראה שלא, ואכן כך פירש בדרך אמונה (ד, ס"ק קסז):
היינו בשאר פירות כגון שעושה מתמרים טרימא (שזה מותר כנ"ל פי"א מתרומות ה"ב) או לרסק פירות שרגילין לרסקן ולסחוט פירות שרגילין לסוחטן (כמו שיתבאר בפ"ה איזה מותר) בכ"ז צריך שינוי:
ג. בהלכה כד כתב:
ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר.
והרחבת הדברים מובאת לעיל בהלכה א:
וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
כלומר עיקר השינוי הוא בכמות הנאספת ע"י הבעלים וסידורה כבכל שנה.
ד. בפרק ח הלכה ג כתב:
כיצד מוכר הוא לו המגל והעגלה וכל כליה, שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט ה"ז מותר, ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו אסור.
מכאן למדנו שאפשר לקצור כדרכו ממש עם כלים המיוחדים לכך אלא שלא יהיה בכמות גדולה.
ביאור שיטת הרמב"ם
אם כן, העולה מדברי הרמב"ם לדינא הוא שבין במופקר בין בשמור אפשר ללקוט כדרכו אלא בכמות קטנה ולעבד את היבול במקום קטן יותר ושאין רגילות לעבד שם.
וכעת יש לברר את סברת שיטתו. ונראה לפי מה שכתב בספר המצוות (ל"ת רכב-רכג) שעניינם של איסורים אלו הוא שלא להפגין בעלות. ובניסוח מדויק של ספר החינוך (שכח):
רצה לומר שלא נקצור אותו כדרך שאנו קוצרין תבואתינו בשאר שנים. אבל מכל מקום אכילתו הותרה לנו, ובלבד שנאכלהו דרך הפקר, כלומר בלי הכנה, וכמו שנפרש במצוה שלפנינו. כי לא תקפיד התורה בדברים אלו זולתי שיראה ממעשה האדם בכל ענין שנה זו כאילו אין דבר מיוחד ברשותו, רק שהכל ברשות אדון הכל.
הוי אומר, 'לא תקצור' האמור בתורה לעניין שביעית אינו דומה לקצירה של שבת, שם האיסור הוא על היצירה של במלאכה ואילו בשביעית עניינה של הקצירה הפגנת בעלות כל התבואה. ומבין הרמב"ם שעיקר הביטוי של בעלות ע"י קצירה בשביעית אינו שייך כלל לשינוי בכלים אלא לכמות הנקצרת. (ראה חזו"א שביעית יב, ה)
שיטת ר"ש
לעומתו, ר"ש הביא את דברי העיטור שכ' שהשינוי הוא בגוף פעולת האיסור. אמנם לאחר מכן דוחה את פירושו על המשנה משום שהמשכה אינו הולם את הרישא אליבא דפירוש הערוך אך לעצם דינו מסכים ששינוי בעצם הקצירה מחוייב כפשטא דקרא ודברי חכמים (מהלך זה אינו מופיע בדפוס וילנא אלא במהדורה החדשה באוצר שביעית) ולכן את כל האיסורים במשנה מפרש ככלים שונים המיועדים לאיסוף הפירות בכל שנה. אך כ' שכל האיסור ללקוט כדרכו הוא רק בשדה שמורה, אך בשדה הפקר מותר ללקוט כדרכו.
הקשה עליו הרדב"ז:
וק"ל עליה והלא כל השדות הפקר הם בשביעית וכי איצטריך קרא שלא יבצור כדרך הבוצרים למי שעבר ושמר כרמו ולא הפקירו.
ביאור דבריו, הרי הפירות הינם הפקר מכח חיוב התורה, וא"כ לומר שחובת השינוי שייכת רק לאדם שלא הפקיר, היא קשה – מדוע שתייחד התורה לאו לאדם יחידי שלא נהג כדין?! ומסיים שייתכן ומכח קושיא זו הרמב"ם לא פירש כמו ר"ש.
ואכן המבואר בדבריו הוא שאם עבר הבעלים ושמר את פירות השביעית חל עליו איסור נוסף ללקטם כדרך הרגילה. כך כתב בשבת הארץ (ד, כב). אמנם הרב זצ"ל לא חילק שם בין הבעלים הקוצר לבין אחרים הקוצרים.
ננסה לומר סברא בדברי ר"ש.
בנוגע לסוגיית אפקעתא דמלכא, כנראה שסובר הר"ש שהפירות מופקרים בלא הפקר הבעלים. כך מבאר את המשנה (ד, ב) בש"א אין אוכלים פירות שביעית בטובה. ופירש – 'משום שאין מחזיקים טובה לבעלים משום דרחמנא אפקרינהו'. וביאר הרא"ש דבריו, 'שאם יחזיק טובה הרי הוא נראה כמלקט מן השמור'. עכ"ל. כלומר, באמת הפירות הפקר, אלא עצם אחזקת הטובה היא בעייתית, שנראה כעובר על דברי תורה.
ולפי זה נבוא להסביר את סוגיין, סברתו של ר"ש היא ששדה שמורה, אע"פ שהקוצר נוהג בהיתר, שכן השמירה איננה גורעת מכח ההפקר, עדיין יש לנהוג כמי שאיננו הבעלים, אך אם יקצור כרגיל, סוף סוף הוא נראה כנוהג מנהג בעלים ולכן אסור. ומכאן נבאר שאין הר"ש עוסק דווקא בבעלים השומר ולא אליו בלבד יחסה התורה את הציווי לשנות בקצירה, אלא בכו"ע עסקינן.
ושמחתי לראות שכיוונתי לדברי דרך אמונה (שו"י ד, ס"ק יא):
ודעת הר"ש שאין איסור קצירה רק במשומר ואפשר דדוקא אם בשעת קצירה הוא משומר אז אם קצר כדרך הקוצרים עובר בלאו ואם קצר בשינוי אין עובר אלא בעשה דתשמטנה שלא הפקיר והקוצר בשל חברו אם הוא משומר אסור לקצור כדרך הקוצרים אבל מותר לקצור בשינוי.
שיטת תוס'
התוס' בר"ה (ט, א ד"ה ובקציר ש"ש היוצא) כ' שדין השינוי מדבר דווקא בפירות של הפקר, וזאת משום ששמור אסור אפילו ע"י שינוי (לשיטתו ראה סוגיא יד). ובהפקר התורה רוצה שלא ינהג האדם כבעלים הבוצר כפי שרוצה, אלא משמרים את 'צמצום הבעלות'.
שיטת רמב"ן
הרמב"ן (ויקרא כה, ה סוף הדיבור) כתב שאת פירות ההפקר צריך לבצור שלא כדרך בעלים, ואף השמורים שמותר לאכול (שכן לשיטתו לא נאסרו מחמת השמירה) יש לבצור כן. וחיוב השינוי הוא מדרבנן משום 'גדר ואסמכתא מדבריהם כדי שלא יבואו לשימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים'.
שיטת הגר"א
פירות שמורים אסורים לגמרי אפילו בשינוי וזהו מאמר חז"ל 'מן השמור אי אתה אוכל ואבל אתה אוכל מן המופקר'. ופירות הפקר מותרים בשינוי והוא החלק השני של הספרא 'לא תבצור כדרך הבוצרים'. שינוי זה עוסק בעבודה בפירות התלושים בלבד, והוא מש"כ במשנה אין קוצין וכו' וכפי פירוש הרמב"ם. אך פירות מחוברים אסור ללקוט כלל ע"י כלים אלא רק תלישה ביד מותרת. ונראה שסברתו היא שדרך הבוצרים מתייחסת לכל תהליך הבצירה החל מהקטיף עצמו ועד סוף הכנת הפירות לאכילה או למכירה.
אחרונים
דעת החזו"א שאף לרמב"ם, יש לקצור בשינוי ולכל הפחות מדרבנן, אפילו בשדה מופקר. אך מכיון שכל החיוב של שינוי נובע מחמת עניין הבעלות הרי הוא לא שייך במקרה שאחרים בוצרים כיון שהם בלאו הכי אינם כבעלים (סימן יב, סעיף ה). ונפק"מ גדולה לקולא בעניין זה הוא ששליחי אוצר בית דין אינם צריכים לקצור בשינוי כיון שאינם בעלים.
אך דעת גרש"ז שגם אחרים צריכים לבצור בשינוי (מעדני ארץ סימן ז, ד ד"ה הנה).
ובילקוט יוסף פסק כרמב"ם שעיקר השינוי הוא בכמות אך הוסיף שראוי לכת' לשנות גם באופן הקצירה.
להערות [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
