ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
אחת הפעולות המשמעותיות של כל האדם להשגת מאכלו היא המסחר. ובשנה השביעית ישנם הגבלות גם על פעולות אלו. ויש לברר, מדוע יש הגבלה? מהי בדיוק? מה תוקפה?
כשם שלמדו מייתור המילה לאכלה את דיני השימוש בפירות, לאכלה ולא להפסד, כך למדו את דיני הסחורה בפירות 'לאכלה ולא לסחורה' (ע"ז סב, א).
לצורך הבנת המושג של סחורה נעיין בגמרא הדנה אודות קניית אתרוג בשמיטה (סוכה לט, א):
משנה. הלוקח לולב מחבירו בשביעית - נותן לו אתרוג במתנה, לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית. גמרא. לא רצה ליתן לו במתנה מהו? - אמר רב הונא: מבליע ליה דמי אתרוג בלולב. - וליתיב ליה בהדיא! - לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ.
הגמ' מניחה שאסור למסור דמי שביעית לעם הארץ ולכן יש צורך בהבלעת הדמים בסחורה אחרת. אך מהי הסיבה לאיסור זה? בהסבר העניין מצאנו דעות שונות ברבותינו הראשונים.
שיטת רש"י
כתב רש"י (שם ד"ה אין מוסרין):
דהתורה אמרה (ויקרא כה) לאכלה ולא לסחורה, שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן, ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ולהעשיר, ועמי הארץ חשודין על כך, לפיכך אין מוסרין להם דמים ליקח מהם כלום בדמים, דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט).
כלומר איסור המסירה לעם הארץ מבוסס על איסור סחורה, ואיסור סחורה עצמו מבוסס על הדין של חובת הביעור של דמי שביעית.
אך הקשו התוס' שם (ד"ה שאין):
וקשה דא"כ לישתרו כל אותן דתנן במס' שביעית פ"ז (מ"ה) שיש להן שביעית ואין להם ביעור ובהדיא פריך בשמעתין אי הכי לולב אין לו ביעור דמתקיים הוא וקא אסר למסור דמיו לע"ה.
ובסגנון אחר אך מקביל הקשה ר"ש (שביעית ז, ג):
ודבריו תמוהים מאד דתיקשי ליה כל אותן שיש להן שביעית ואין להם ביעור שיש להם שביעית שלא לעשות בהן סחורה ושלא לאבד דכולהו מלאכלה נפקא ואכל פירות שביעית כתב לאכלה אף על אותן שאין חייב בביעור.
ביאור דבריהם – אם אכן איסור הסחורה הוא כמ"ש רש"י שעניינו לא להשאיר כסף לאחר זמן הביעור שאז אין אפשרות כבר להשתמש בו בקד"ש, מדוע א"כ יש איסור מסירת דמים לעם הארץ כתמורה ללולב, הרי ללולב אין חובת ביעור? הרי איסור סחורה שנלמד מלאכלה שייך לכל הגידולים השונים בשמיטה ולא רק למה שצריך ביעור, שהוא דין עצמאי?
אז מה א"כ טעם האיסור של מסירת פירות שביעית לעם הארץ? עונים התוס' שישנם דינים רבים של שמירת הקדושה בדמי שביעית שאין עם הארץ יודע ומקפיד עליהם, ולכן התירו לתת לו רק כמות מועטה שיש להניח שיאכלנו.
בשלב זה לא ראינו שבעלי התוס' הסבירו את דעתם לגבי עצם איסור של סחורה, מה עניינו. אך נשוב להיר את דברי רש"י. וכך כותב הריטב"א (סוכה שם ד"ה לא רצה):
אלא ודאי כי מה שאמר הכתוב לאכלה היינו להזהיר שיאכל הם או דמיהם בקדושת שביעית ולא יעשה מהם סחורה שאין קדושת שביעית נוהגת בהן כגון בהמה טמאה עבדים וקרקעות ושאר מטלטלין שאין אלו מתבערין כדרך שפירות שביעית מתבערין, אבל למכור פירות שביעית בדמים הרשות בידו כמו שירצה ובלבד שינהוג בהם קדושת שביעית.
כלומר האיסור של סחורה הוא לסחור בדברים שאינם מתבערים, אך במיני מאכל או דברים שכמותו, מותר לסחור ללא הגבלה. וסברתו, שאיסור הסחורה שייך למושגי האכילה, וכשם שאכילה צריך לבער כך כל מה שבא במקומו צריך לבער, ואסרה התורה הפקעת קדושה מפירות השביעית וחילופיהן ע"י מסחר במה שאינו נאכל או מתבער.
שיטת תוס'
התוס' בסוכה מבאר שאיסור סחורה הוא כפי מש"כ במשנה (שביעית ז, ג):
ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכרן:
וכוונת המשנה, אליבא דתוס', שפירוש המילה 'לוקח' היא 'לוקט', וכמו שנכתב בהמשך המשנה, והיינו שהאיסור הוא ללקוט על מנת למכור. ולא חילק בדבריו בין מרובה למעט. וכן יתכן שישנו איסור לקנות בזול על מנת למכור אח"כ ביוקר. מה שמותר הוא שהמלקט עצמו אינו מוכר את הפירות אלא אדם אחר עושה זאת עבורו.
וכתב הרב בשבה"א (ו, א) שנראה מדבריהם שעשיית סחורה באופן המותר, ע"י אחר, מותרת אפילו בכמות מרובה בתנאי שלא ימכור במקום הקבוע לו למכירה. עוד הוסיף, שנראה לשיטתם שעיקר האיסור הוא על עצם הלקיטה על מנת למכור, וכיון שכך הוא, הרי שאם לא לקט אלא קנה, ורוצה למכור להרויח מותר.
ונראה שסברתם שהפסוק בא ללמד שהאיסור הוא בהורדת הפרי מפוטנציאל האכילה שבו למוצר של מסחר, ולכן לדידם האיסור מתייחס דווקא ללקיטה. אך לאחר שהפרי כבר עומד למכירה בהיתר, הרי הוא גם כן משמש לאכילה בצורה עקיפה יותר (כאשר ישמרו על קדושת הדמים).
אמנם יש לציין שבעלי התוס' עצמם כותבים ש"אפשר שהקונה מחברו בזול כדי למכור ביוקר אסור דהיינו סחורה" וכפי שנראה הוא מתאים לדעת הרמב"ם.
שיטת ר"י
הגמ' בע"ז (סב, א) אומרת:
דתניא: החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית - שכרן שביעית; מאי שכרן שביעית? אילימא דיהבינן להו שכר מפירות שביעית, נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית, והתורה אמרה: לאכלה - ולא לסחורה!
מהגמרא עולה שפריעת חוב מפירות שביעית מוגדרת כסחורה, וצריך בירור מדוע זה נחשב כך. התוס' (ד"ה נמצא) כותבים שאיסור סחורה של שביעית הוא כאשר אדם קונה ומוכר כמות גדולה על מנת להרויח, אך קניה ומכירה שעניינם השגת אוכל בלבד וכן לקיטה ע"מ לקנות מעט אוכל – אינם אסורים (דלא כתוס' הנ"ל).
אך לקיטה גדולה ע"מ למכור תהיה אסורה, וכן מכירה. דין חשוב נוסף מחדד ר"י שגם היתרי המכירה אינם חלים במקום השוק הרגיל, אלא צריך במקום אחר שלא יראה כמשתכר בפירות שביעית.
שיטת רמב"ם וגר"א
הגר"א בשנות אליהו (שביעית ז, ג) כתב:
ודוקא ליקח מאחר ולמכור לאחר אסור.
כלומר, ללקוט ע"מ למכור יהיה מותר, וכדעת ר"י, ולכאורה כך עולה גם מדברי הרמב"ם (ו, ב. כך מבין החזו"א יג, יז) שכתב 'לא יהיה לוקח ומוכר' כפשט לשון המשנה.
ונראה ששניהם למדו זאת מלשונה של המשנה, שהרישא שמדברת על לוקח אינה כסיפא המדברת על לוקט. ובכל אופן נראה שגם לשיטתם שמותר ללקוט בשביל למכור זהו רק לפי הכמות המועטת שמותר ללקוט בשביל לאכול. ואפשר להסביר לשיטתם שהתורה אוסרת 'מסחר' והוא רק במצב בו הפירות לא עוברים אצל האדם כלל בתור 'אוכל' או מכשיר קרוב אליו (לוקט מעט ע"מ לקנות אוכל אחר) מצב כזה הוא כאשר הם קונים ומוכרים את הפירות.
התפסת קדושה בדמים ואופני היתר
בגמרא בסוכה (מ, ב) למדנו שקדושת שביעית חלה על כל השרשרת שבאה לאחר הקניה של הפרי הראשון. וההבדל בין הפרי הראשון לבאים אחריו הוא שלאחר התפסת הקדושה במאכל חדש הרי הקודם לו, נפקע מקד"ש, ואילו הפרי הראשון לעולם נשאר בקדושתו:
שביעית תופסת את דמיה, שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם, מה קדש תופס את דמיו ואסור - אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה. אי מה קדש תפס דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין - תלמוד לומר תהיה - בהוייתה תהא. הא כיצד? לקח בפירות שביעית בשר - אלו ואלו מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים - יצא בשר ונכנסו דגים, לקח בדגים יין - יצאו דגים ונכנס יין, לקח ביין שמן - יצא יין ונכנס שמן. הא כיצד? אחרון אחרון נכנס בשביעית, ופרי עצמו אסור.
וכך נפסק למעשה (שו"י ו, ו-ח).
אך יחד עם זאת הורו לנו חכמים מספר אופנים בהם הקדושה אינה נתפסת על הדמים, דין שיכול מאד להקל על הקנייה של פירות השביעית: מתנה, הבלעה והקפה.
בגמרא שהזכרנו לעיל אודות קניית לולב(סוכה לט, א) מובאים שני פתרונות – מתנה והבלעה.
ונשוב לעיין בגמרא:
משנה. הלוקח לולב מחבירו בשביעית - נותן לו אתרוג במתנה, לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית. גמרא. לא רצה ליתן לו במתנה מהו? - אמר רב הונא: מבליע ליה דמי אתרוג בלולב. - וליתיב ליה בהדיא! - לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ.
רואים שאם היה נותן המוכר את האתרוג במתנה לא היתה בעיה של סחורה. דין זה בנוי על הגמרא בסוכה (מ, ב) האומרת שקדושת שביעית נתפסת רק ע"י דמים, אך לא במתנה. ואולי הסברא היא שמתנה אינה תמורה של פרי השביעית.
כמו כן למדנו מגמרא זאת את הפתרון השני של הבלעה. ונראה גם כאן שכיון שאין הכסף מגיעה ישירות תחת פירות השביעית אינם נתפסים בקדושה.
הפתרון השלישי מובא בע"ז (סב, ב) וכך הם דברי הגמרא:
דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית, אתו אמרו ליה לרבי יוחנן, אמר להו: יאות הן עבדין.
ונחלקו הראשונים בביאור ההיתר שלהם. רש"י (ד"ה יאות) תוס' (ד"ה יאות בפירוש הראשון) ועוד ראשונים מבארים שאם הפירות כבר אינם קיימים בשעת פירעון התשלום אזי הקדושה לא חלה על הדמים.
לעומת זאת, תוס' הנ"ל מביא פירוש בשם ר"י ממנו עולה שהקפה מונעת החלת קד"ש אפילו אם הפירות קיימים, אלא כיון שהם לא ניתנים בתור תמורה ישירה לפירות אלא כחוב כללי, הרי הם לא נתפסים בקדושה.
בעלות
אולי ניתן לומר שכל היסוד של איסורי המסחר באים לבטא את חוסר הבעלות של האדם על פירותיו. השינויים הרבים הנדרשים ממנו לעשות בשביל למכור ולקנות, ואף הקדושה העוברת בין המוצרים השונים, וההיתר לקנות רק דברים מסוימים היכולים להתבער, כל אלה מבטאים את העובדה שהאוכל ניתן לאדם בתנאים, ולא נלקח ע"י האדם.
להערות [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
