ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
אגב דיון בשאלת עובי הלבנים בכותל ביחס לגובה הכותל, התגלגלה הגמרא לדון בשאלת הריסת ובניית בית הכנסת. אומרת הגמ' (ג, ב):
אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיכא דוכתא לצלויי. [יש גורסים בי כנישתא אחריתי. כך מודפס בגמ'].
מספר שאלות עולות בקריאת הדברים וניגע בחלקם. ראשית לכל ישנה הנחה שאסור לסתור בית הכנסת. מהו המקור לאיסור זה? עונה על כך המרדכי (מגילה סימן תתכו):
א"ר יהודה ב"ה שחרב כו' כי ב"ה נקרא מקדש מעט כדלקמן בפירקין ולכך אסור לנתוץ דבר מב"ה דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה תלמוד לומר ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה' אלהיכם ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מיקרי.
אם כן, האיסור הוא להרוס מקום מזבח וממנו נלמד לבית הכנסת, אך הריסה לשם בנייה אינה מוגדרת כלל כהריסה אלא בנייה היא. אך לפי זה יש לשאול מדוע מותר להרוס את בה"כ לאחר בניית התחליף? הרי עדיין יש בו קדושה? מבאר הביאור הלכה (קנב, ד"ה אלא):
והא דמבואר לעיל דמותר לסתור הישן אחר שנבנה החדש התם שאני שהיה רצונם מתחלה לסתרו לתועלת הבנין החדש אלא שרבנן אסרו אז זה משום פשיעותא והבנין החדש בנוהו באופן זה שיסתרוהו אח"כ לתועלת בנין החדש ולפיכך לא גרע גם עתה מסותר ע"מ לבנות ושרי.
כלומר, רצונם היה לסתור את בית הכנסת לתועלת הבנין החדש, וזה מותר, אלא שישנו האיסור הנלמד בסוגיא 'לא ליסתור', וממילא כשהאיסור בטל בבניית החדש, חזר ההיתר לסתור הראשון.
מאי פשיעותא?
לא יבנו כלל
כאמור נחלקו בגמ' בטעם האיסור לסתור בה"כ עד שיבנה החדש. וננסה לעמוד מעט על שני הצדדים. י"א שהטעם הוא מחשש שיפשעו. אך לא מבואר בגמרא מהי אותה פשיעה ממנה חוששים?
רש"י כותב (ד"ה משום פשיעותא):
דילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי.
ואף הרמב"ם (תפילה יא, יב) כתב כרש"י שמא יארע אונס ולא יבנו. ודבריהם צ"ב, שהרי אין זו פשיעה אלא אונס?! ואמנם על יסוד דברי הרשב"א (ד"ה מרימר. בהסבר הראשון) נראה שהביאור הוא שחשש הפשיעה הוא שלא יבנו לעולם, וכ' חת"ס (ד"ה משום וד"ה איכא) שחשש שלכתח' לא יבנו לעולם, לא חוששים, אך במצב בו כבר תכננו לבנות והיה אונס כפדיון שבויים, חוששים שלא יחדשו מאמצים לבנית בה"כ וזהו כבר פשיעה.
ומובן מדוע יש חשש ביש בית כנסת (או מקום תפילה) אחר, שהרי כיון שכבר אחד בנוי, לא יבואו להשלים את החסר.
לא יבנו זמנית
אך לרשב"א (שם) שיטה שונה בהסבר הגמ'. וכך כתב:
ומתוך הדחק אני אומר כי שמא מה שאמרו משום פשיעותא לאו למימרא דחוששין דילמא פשעי ולא בנו כלל אלא דילמא פשעי ומתרשלי ואף על גב דאיכא דוכתא לצלויי כיון דלאו ביהכ"נ קבוע הוא חיישי' אבל היכא דאיכא ביהכ"נ קבוע לא חיישי', והיינו דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי ולא קאמר דאיכא בי כנישתא אחריתי לצלויי, והלכך הכא דאיכא בי כנישתא אחריתא אף על גב דבהאי מצלו בסיתוא ובהאי מצלו בקייטא, לפשיעה דקצת ימים לא חיישינן כיון דהשתא מיהא איכא בי כנישתא אחרינא דמצלו בה כדרכייהו, והיינו דקאמרינן עד דבני בי כנישתא אחריתי:
מלשון הגמרא בתחילת דבריה, שאין לסתור בה"כ עד שיבנו אחר במקומו, מדויק שכאשר יש בית כנסת ממש, אין חשש לסתור את הישן. וממילא מוכרע שהגירסא המדויקת בגמ' היא 'איכא בינייהו בדאיכא דוכתא לצלויי'. וזאת משום, שלפי הרשב"א (כך עולה מדבריו) מ"ד פשיעותא מודה באופן בסיסי למ"ד צלויי, ועיקר הבעיה היא פגיעה בתפילה. אך מוסיף לחשוש לפגיעה לאורך זמן, וחשש זה גובר על הצורך בסתירת בה"כ. ולכן במקרה בו אין בה"כ של ממש, הרי התפילה לא תוכל להיות כדרכה, וחלילה תפגע, ולכן סובר שדחיית הזמן היא גורם מכריע לדחות את ההריסה. אך מ"ד צלויי סובר שכל עוד יש מקום מסודר לתפילה, אע"פ שאינו בית כנסת של ממש, אין לחשוש בזה לפגיעה משמעותית בתפילה, והצורך בהריסה ע"מ לבנות גובר, אף אם יהיה עיכוב. אך במקום בו יש בה"כ של ממש, אפילו אם יארך זמן הבניה סוף סוף התפילה יכולה להיות לגמרי כדרכה, וגם מ"ד פשיעותא מודה שאפשר.
ונראה שאף תוס' (ד"ה הג"ה) גורס כרשב"א דאיכא בינייהו דוכתא לצלויי. ועוד עולה מדבריו שצריך לחשוש למ"ד פשיעותא, ששאל התוס' מדוע מותר לסתור בי קייטא אם יש בי סיתווא? ותירץ:
ועוד מחמת קור וחום אין לחוש שמא יפשעו או בזמן גדול כל כך אין לחוש.
ושני תירוצים אלו נוגעים בפשיעה. ועוד יש להעיר בתירוץ השני, שחשש הפשיעה אינו שמא לא יבנו לעולם אלא שמא יתמהמהו שלא צורך, וקמ"ל שישנו פרק זמן ארוך כ"כ (בין קיץ לחורף) שאין חשש כזה,
הסבר רבינו יונה
הסבר שונה לבעית ההריסה מביא רבינו יונה (ד"ה לא ליסתור):
פי', כגון שיחדו בית להתפלל בו עד שיבנו ב"ה, דמשום צלויי ליכא ומשום פשיעותא איכא, שאין בית זה הדור לבית הכנסת קבוע כראשון. וי"מ דאיכא בי כנישתא לצלויי. ואפ"ה משום פשיעותא איכא, דכיון שיש שם שני בתי כנסיות, אין לפשוע באחד מהם. ולפ"ז לא קיי"ל כמרימר ומר זוטרא דבנו בי קייטא בסיתוא וכו', דהא איכא למיחש לפשיעותא, אף על גב דאיכא בי כנישתא אחריתי. וקיי"ל כמ"ד משום פשיעותא, מדאמר' גבי זוזי ומנחי מאי וכו', דאלו למ"ד משום צלויי, כיון דאיכא דוכתא לצלויי לא חיישינן לפשיעותא. דאי בדליכא דוכתא לצלויי, ודאי לכו"ע אסור לסתרה.
אפשרות ראשונה להבנת פשיעותא, והיא לגורסים דוכתא לצלויי, היא שתפילה צריכה להיות דוקא במקום הדור, ולכן סתם מקום לתפילה אינו מספיק. ובזה הובהר לנו עוד בשיטת תוס' ורשב"א.
אפשרות שניה, והיא לגורסים בי כנישתא אחריתי, שלמ"ד פשיעותא, אין לפחות ממניין בתי הכנסת בעיר, וכנראה משום רמת קדושה הכללית של העיר.
אך בשני המקרים האלו, מ"ד צלויי סובר שמותר להרוס, או משום שאינו חושש למנין בתי הכנסת, או משום שהצורך בהריסה על מנת לבנות גובר על ההידור של מקום התפילה.
להלכה
כיצד הכריעה הגמ' למעשה? פשיעותא או צלויי? אומר הרשב"א (ד"ה מרימר):
מרימר ומר זוטרא בנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא, פי' דסבירא להו דמשום צלויי הוא וכיון דאיכא דוכתא לצלויי סתרי ובנו, ורבינא דבעא מיניה מרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי ס"ל כמאן דאמר משום פשיעותא, וקשה לי קצת היאך הזכיר שני ההפכים ביחד ולא אמר מרימר ומר זוטרא סברי הכי ורבינא ורב אשי סברי הכי דלפי פשטא הוה משמע דליכא פלוגתא בינייהו.
דהיינו מחד גיסא, מדקדוק בדברי האמוראים נראה שיש מח', אך מסתמא דגמ', שלא כתבה כן בפירוש משמע שאין כאן מח'. מתוך דוחק זה מגיע הרשב"א להסברו דלעיל, שאכן העיקר הוא פשיעותא, אך ביסוד הסברא גם חשש פשיעותא הינו חשש מפגיעה בתפילה.
וכן ביד רמ"ה (אות לג) מסביר שהלכה כלישנא קמא האומרת משום פשיעותא. ואע"ג שבכל הש"ס הולכים אחר לישנא בתרא, שאני הכא שסוגיית הגמ' עצמה דנה ומתרצת באופן המתאים רק למ"ד פשיעותא. כגון גבו זוזי מאי? אם הוא משום צלויי מאי נפק"מ אם יש כסף, העיקר אם יש מקום תפילה! וכן שאני מלכות דלא הדרה בהו. מאי אכפת לן מכך, העיקר הוא האם יש מקום להתפלל בו! אלא ע"כ החשש העיקרי הוא פשיעותא, ורק כך יובנו העניינים הנ"ל.
ולמעשה כך פסק השו"ע (או"ח קנב, א) שאין להרוס שמא יארע להם אונס ולא יבנו אחר. ומבואר שהוא משום פשיעותא. אמנם מוסיף הביאור הלכה (ד"ה שלא יבנו) שההיתר להרוס אם יש בה"כ אחר, ולא רק מקום להתפלל, מותנה בכך שיש מקום ברווח לכל המתפללים. דאל"ה הדרא בעיין לדוכתא, שתפילת הציבור תיפגע.
יה"ר שיתקבלו כל תפילתנו לרצון לפני אדון כל!
להערות - [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
