ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
האם נאמן אדם לומר שהוא פרע את חובו עוד קודם הגיע זמן הפירעון? נחלקו בזה האמוראים (ה, א):
אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני - אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר: איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן.
בכדי להבין את סוגיא נקדים יסוד אחד, והוא הבנת טענת פרעתי הרגילה. אדם הטוען בסתם הלוואה פרעתי, הרי הוא נאמן (שו"ע חו"מ סט, ב). אך מהיכן נובעת נאמנות סתמית זו? נשיב על כך בב' שלבים:
א. בסתם חוב, כאשר החייב טוען פרעתי, הרי הוא נאמן, והסיבה היא שלכל אדם, מסתמא יש חזקת נאמנות. ב. הלואה היא דבר שעומד להפרע, ולכן אם הגיע זמן הפרעון וטוען הלווה ששילם, מאמינים לו שעושה כפי מה שנדרש ממנו (ראה חו"מ פב, סמ"ע ס"ק לט, שם מיירי באינו עומד למחילה, משמע שסתם שטר עומד לפרעון).
הקובע זמן
א"כ, שאדם נאמן בטענת פרעתי, מדוע במקרה של הטוען פרעתי לפני הזמן אומר ר"ל שאינו נאמן? בכדי לענות על זה נתבונן במח' ראשונים בסוגיין.
מדוע אמר ר"ל 'הקובע זמן'? לכא' יכול היה לומר המלוה את חבירו. מכאן מדייקים התוס' (ד"ה הקובע) ורוב הראשונים, שדווקא במלווה שהיה בו קביעת זמן לפרעון ניתן לומר שאאפת"ז, אך אם הלואה היתה ללא קביעת זמן, הרי ששם נאמן לומר שפרע תוך הזמן. וזאת על אף שהמלוה אינו יכול לגבות קודם שלושים יום.
וצריך לברר מהו החילוק בין שתי ההלוואות?
אמנם, הרשב"א כתב הבנה אחרת (ד"ה הקובע):
לולי שאמרה גאון ז"ל והסכימו בכך כל האחרונים הייתי אומר דה"ה בסתם מלוה, ותדע לך מדאקשינן עליה דר"ל מהא דתנן עד ד"א מחייבין אותו בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן ומאי קושיא דבכל כי האי מודה בה ר"ל דהא לא קבע לו חברו זמן עד שיגמור כל הארבע אמות ואדרבא הוא תובעו ורוצה שיבנה עמו מיד, והא דנקט לה ר"ל בקובע זמן ולא נקט לה בסתם מלוה משום דההיא לא פסיקא לן דהא במנהגא תליא מילתא כדתניא בתוספתא דבבא מציעא המלוה את חברו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שנהגו בפחות מיכן או ביתר מיכן אין משנין ממנהג המדינה, כנ"ל:
דהיינו, אילולי כתבו כן כולם, היה נראה לומר שאף במלווה ללא זמן, אינו נאמן לטעון פרעתי תוך הזמן. ולכאורה נראה שסברת הרשב"א, שבעת שאדם לווה מחבירו הרי עושה זאת רק משום שיש לו צורך בכך, ולא מסתבר שיש ללווה כסף זמין מלבד מה כסף ההלואה. אם כן, מבחינתנו יש מציאות חזקה והיא שכל עוד לא חייב להחזיר את הכסף –אינו עושה זאת.
פריעה מוקדמת בסתם הלואה
ובאמת יש לעיין דווקא בסברת הרבים, שכן בפשטות מדוע שיהיה הבדל?!
כ' ברשב"א (בביאור שיטת רוב הראשונים), שקביעת הזמן מאפשרת זמן שימוש ללווה ללא בושה מכך שמחזיק את הכסף אצלו. אך כשלא נקבע זמן להחזר, הרי הלווה מתבייש כל הזמן שמא המלוה כבר צריך את הכסף ועל כן מזדרז להחזירו, אף קודם זמן הפרעון של שלושים יום.
טעם נוסף מופיע בשו"ת הרא"ש (כלל עו סימן ג):
ואף על גב דסתם הלואה שלשים יום לא אמרינן לא עביד איניש דפרע בגו זימניה אלא בקובע זמן שידע שלא היה יכול לפרעו קודם הזמן אבל בסתם הלואה זימנין דמיתרמי ליה זוזי ופרע אפילו בו ביום.
וכיו"ב כתב סמ"ע (עח, א):
דוקא בקבע לו זמן, דגילה הלוה דעתו דצריך להמעות עד שיכלה הזמן, משא"כ בסתם הלואה.
כלומר, לא מצד שהלווה איננו מתבייש מהמלווה, ולכן שומר את המעות, אלא מצד חיובי. מי שהלווה והסכים לזמן מסוים, יש להניח שעשה כן משום צורך מסוים או שידע שלא יצליח להתארגן על ההחזר עד אז, ולכן כל עוד לא הגיע זמן החיוב אינו נאמן.
טעמו של ריש לקיש
וכעת ניתן להבין את חזקת ר"ל בשני אופנים: א. כיון שיש צורך במעות לא סביר שהלווה החזיר מוקדם. ב. כיון שקבענו זמן, אין ללווה סיבה להחזיר מוקדם יותר.
על זה מקשה קצה"ח (עח, ס"ק ח):
כתב בסמ"ע (סקי"ט), דוקא בקובע זמן דביקש מתחילה זמן מהמלוה גילה דעתו שצריך לו עד הזמן ע"ש. ואין זה עיקר הטעם דהא שכירות ופדיון הבן גבי מת האב תוך שלשים (ב"מ קב, ב) וכותל חצר (ב"ב ה, ב) בכולהו לא גלי אדעתיה ואפ"ה אמרינן בהו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אבל עיקר החזקה הוא מכח מנהג דאין נוהגין לפרוע תוך זמנו, וגבי תוך שלשים דסתם הלואה המנהג לפרוע תוך שלשים ומשו"ה לא שייך ביה חזקה דלא עביד אינש, וכן משמע מדברי נימוקי יוסף וז"ל, ופירשו רב האי גאון והרי"ף בתשובה דהיינו דוקא בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן אבל בסתם הלואה אף על גב דקי"ל בפ"ק דמכות (ג, ב) דסתם הלואה שלשים, היינו דלא ניתן ליתבע אבל ודאי עביד אינש דפרע בגויה כיון דלא קבע זמן בפירוש וע"ש. והיינו משום דעבד אינש דפרע בגויה וחזקה דתוך זמנו תליא במנהג העולם בסדרי הפרעון שיש להם. ומדברי הנימוק"י שכתב בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן מוכח דאפילו קובע זמן לאחר הלואה אמרינן חזקה, ומוהרשד"ם בחלק חו"מ סימן ר"ח נסתפק היכא דהגיע הזמן והמלוה נתחסד עם הלוה להאריך עוד הזמן אם שייך ביה חזקה והובא בש"ך (סק"ב), ותא שמע מנימוקי יוסף:
כלומר רואים משלושה מקרים שונים, פדיון הבן, שכירות וכותל חצר שנפל, בהם יש חיוב, ואין סיבה שהאדם לא ישלם קודם הזמן מצד שצריך לכסף, ואעפ"כ אינו נאמן לטעון ששילם. ע"כ אינו קשור לטעם הסמ"ע, אלא רק משום שנהגו לא לפרוע קודם זמן הפרעון הקבוע מראש, וכן בשלושת המקרים. ואילו בהלואה ללא זמן נהגו לפרוע קודם ל' יום.
אך גם על דברי הקצות יש להעיר, מה הטעם שנהגו כן?
וחשבתי לומר שהקצות מתבסס על גוף דברי ר"ל שלא תולה את החזקה בסברא, כמו אביי ורבא, אלא רק בטענה שכך הוא במציאות. והסברא בזה היא שלמרות שיש מקום להסביר מדוע שינה, לא סביר שכך יקרה ללא ראיה. אדם לא עשוי לעשות כן, כי לא סביר שאדם ינהג נגד המציאות כולה, אא"כ יביא ראיה לדבריו ואז נאמין לו.
השוואה לבכור ושכירות
התוס' בסוגייתנו (ה, ב ד"ה כי היכי) שואל על אביי ורבא מדוע בבכור ובשכירות לא אומרים שנאמן לומר ששילם מוקדם כדי שלא יהיה טרוד? ומתרצים בשם ר"י, שבמקומות כמו בכור ושכירות אין סיבה שהאדם יקדים לשלם שהרי יתכן ולא יתחייב כלל. אך כאן בהלואה שכבר התחייב לשלם, רוצה להפטר.
ובזה מיושבת קושית קצה"ח הנ"ל, שאמנם אין בשכירות ופדיון צורך בהחזקת הכסף עד זמן הפירעון, ובכל זאת לא נאמן לומר שילמתי, והיא בגלל סיבה אחרת, שאולי לא יתחייב.
שתי רמות בחזקת ר"ל
הסבר יפה ומדויק בסוגיא המסכם את הנ"ל, אומר החת"ס (ה, א ד"ה הקובע). מדיוק בדברי ר"ל רואים שבתחילה רק אמר שאין אדם פורע, אך בסיכום הסוגיא אמרה הגמ' 'חזקה' אין אדם פורע תוך זמנו. המושג של חזקה הוא מציאות שנוצרת מכח מעשה או סיבה אקטיבית-רצונית. וממילא לומדים בסוגיא שיש שתי סיבות לאי התשלום: בהו"א ר"ל אומר שאינו נאמן קודם זמנו, משום שאין סיבה לשלם כל עוד יש לו זמן ואינו מתבייש להחזיק בממון, וזאת סיבה שלילית ואינה נקראת חזקה. אך בסוף הסוגיא דינו של ר"ל מוגדר בתור חזקה, והיא סיבה חיובית הנפעלת בצורה רצונית-דווקאית, והוא הטעם שכ' הסמ"ע, שאין משלמים משום שיש צורך בכסף עד מועד הפרעון הקבוע מראש, שהרי רק משום צורך הגדירו זמן זה.
ולפי זה מובנת אריכות הלשון של אביי ורבא. כנגד סברת קבע לו זמן בדווקא, אמרו זימנין אירתמי ליה זוזי, וכנגד סברת אין לו בושה ומחזיק את המעות כי אין סיבה להחזיר מוקדם, אמרו 'כי היכי דלא ליטרדן'.
שורש הויכוח
ונראה ששורש הויכוח בין ר"ל לאביי ורבא הוא על הגדרת 'עביד איניש'. לר"ל כיון שזה כל כך מיעוט, לא נחשב כעומד לפרעון. אך לאביי ורבא, זה כן נחשב לעומד לפרעון ונאמן. וראה עוד בסוגיא הבאה.
להערות - [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
