ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
האם נאמן אדם לומר שהוא פרע את חובו עוד קודם הגיע זמן הפירעון? נחלקו בזה האמוראים (ה, א):
אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני - אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר: איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן.
בכדי להבין את סוגיא נקדים יסוד אחד, והוא הבנת טענת פרעתי הרגילה. אדם הטוען בסתם הלוואה פרעתי, הרי הוא נאמן (שו"ע חו"מ סט, ב). אך מהיכן נובעת נאמנות סתמית זו? נשיב על כך בב' שלבים:
א. בסתם חוב, כאשר החייב טוען פרעתי, הרי הוא נאמן, והסיבה היא שלכל אדם, מסתמא יש חזקת נאמנות. ב. הלואה היא דבר שעומד להפרע, ולכן אם הגיע זמן הפרעון וטוען הלווה ששילם, מאמינים לו שעושה כפי מה שנדרש ממנו (ראה חו"מ פב, סמ"ע ס"ק לט, שם מיירי באינו עומד למחילה, משמע שסתם שטר עומד לפרעון).
הקובע זמן
א"כ, שאדם נאמן בטענת פרעתי, מדוע במקרה של הטוען פרעתי לפני הזמן אומר ר"ל שאינו נאמן? בכדי לענות על זה נתבונן במח' ראשונים בסוגיין.
מדוע אמר ר"ל 'הקובע זמן'? לכא' יכול היה לומר המלוה את חבירו. מכאן מדייקים התוס' (ד"ה הקובע) ורוב הראשונים, שדווקא במלווה שהיה בו קביעת זמן לפרעון ניתן לומר שאאפת"ז, אך אם הלואה היתה ללא קביעת זמן, הרי ששם נאמן לומר שפרע תוך הזמן. וזאת על אף שהמלוה אינו יכול לגבות קודם שלושים יום.
וצריך לברר מהו החילוק בין שתי ההלוואות?
אמנם, הרשב"א כתב הבנה אחרת (ד"ה הקובע):
לולי שאמרה גאון ז"ל והסכימו בכך כל האחרונים הייתי אומר דה"ה בסתם מלוה, ותדע לך מדאקשינן עליה דר"ל מהא דתנן עד ד"א מחייבין אותו בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן ומאי קושיא דבכל כי האי מודה בה ר"ל דהא לא קבע לו חברו זמן עד שיגמור כל הארבע אמות ואדרבא הוא תובעו ורוצה שיבנה עמו מיד, והא דנקט לה ר"ל בקובע זמן ולא נקט לה בסתם מלוה משום דההיא לא פסיקא לן דהא במנהגא תליא מילתא כדתניא בתוספתא דבבא מציעא המלוה את חברו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שנהגו בפחות מיכן או ביתר מיכן אין משנין ממנהג המדינה, כנ"ל:
דהיינו, אילולי כתבו כן כולם, היה נראה לומר שאף במלווה ללא זמן, אינו נאמן לטעון פרעתי תוך הזמן. ולכאורה נראה שסברת הרשב"א, שבעת שאדם לווה מחבירו הרי עושה זאת רק משום שיש לו צורך בכך, ולא מסתבר שיש ללווה כסף זמין מלבד מה כסף ההלואה. אם כן, מבחינתנו יש מציאות חזקה והיא שכל עוד לא חייב להחזיר את הכסף –אינו עושה זאת.
פריעה מוקדמת בסתם הלואה
ובאמת יש לעיין דווקא בסברת הרבים, שכן בפשטות מדוע שיהיה הבדל?!
כ' ברשב"א (בביאור שיטת רוב הראשונים), שקביעת הזמן מאפשרת זמן שימוש ללווה ללא בושה מכך שמחזיק את הכסף אצלו. אך כשלא נקבע זמן להחזר, הרי הלווה מתבייש כל הזמן שמא המלוה כבר צריך את הכסף ועל כן מזדרז להחזירו, אף קודם זמן הפרעון של שלושים יום.
טעם נוסף מופיע בשו"ת הרא"ש (כלל עו סימן ג):
ואף על גב דסתם הלואה שלשים יום לא אמרינן לא עביד איניש דפרע בגו זימניה אלא בקובע זמן שידע שלא היה יכול לפרעו קודם הזמן אבל בסתם הלואה זימנין דמיתרמי ליה זוזי ופרע אפילו בו ביום.
וכיו"ב כתב סמ"ע (עח, א):
דוקא בקבע לו זמן, דגילה הלוה דעתו דצריך להמעות עד שיכלה הזמן, משא"כ בסתם הלואה.
כלומר, לא מצד שהלווה איננו מתבייש מהמלווה, ולכן שומר את המעות, אלא מצד חיובי. מי שהלווה והסכים לזמן מסוים, יש להניח שעשה כן משום צורך מסוים או שידע שלא יצליח להתארגן על ההחזר עד אז, ולכן כל עוד לא הגיע זמן החיוב אינו נאמן.
טעמו של ריש לקיש
וכעת ניתן להבין את חזקת ר"ל בשני אופנים: א. כיון שיש צורך במעות לא סביר שהלווה החזיר מוקדם. ב. כיון שקבענו זמן, אין ללווה סיבה להחזיר מוקדם יותר.
על זה מקשה קצה"ח (עח, ס"ק ח):
כתב בסמ"ע (סקי"ט), דוקא בקובע זמן דביקש מתחילה זמן מהמלוה גילה דעתו שצריך לו עד הזמן ע"ש. ואין זה עיקר הטעם דהא שכירות ופדיון הבן גבי מת האב תוך שלשים (ב"מ קב, ב) וכותל חצר (ב"ב ה, ב) בכולהו לא גלי אדעתיה ואפ"ה אמרינן בהו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אבל עיקר החזקה הוא מכח מנהג דאין נוהגין לפרוע תוך זמנו, וגבי תוך שלשים דסתם הלואה המנהג לפרוע תוך שלשים ומשו"ה לא שייך ביה חזקה דלא עביד אינש, וכן משמע מדברי נימוקי יוסף וז"ל, ופירשו רב האי גאון והרי"ף בתשובה דהיינו דוקא בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן אבל בסתם הלואה אף על גב דקי"ל בפ"ק דמכות (ג, ב) דסתם הלואה שלשים, היינו דלא ניתן ליתבע אבל ודאי עביד אינש דפרע בגויה כיון דלא קבע זמן בפירוש וע"ש. והיינו משום דעבד אינש דפרע בגויה וחזקה דתוך זמנו תליא במנהג העולם בסדרי הפרעון שיש להם. ומדברי הנימוק"י שכתב בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן מוכח דאפילו קובע זמן לאחר הלואה אמרינן חזקה, ומוהרשד"ם בחלק חו"מ סימן ר"ח נסתפק היכא דהגיע הזמן והמלוה נתחסד עם הלוה להאריך עוד הזמן אם שייך ביה חזקה והובא בש"ך (סק"ב), ותא שמע מנימוקי יוסף:
כלומר רואים משלושה מקרים שונים, פדיון הבן, שכירות וכותל חצר שנפל, בהם יש חיוב, ואין סיבה שהאדם לא ישלם קודם הזמן מצד שצריך לכסף, ואעפ"כ אינו נאמן לטעון ששילם. ע"כ אינו קשור לטעם הסמ"ע, אלא רק משום שנהגו לא לפרוע קודם זמן הפרעון הקבוע מראש, וכן בשלושת המקרים. ואילו בהלואה ללא זמן נהגו לפרוע קודם ל' יום.
אך גם על דברי הקצות יש להעיר, מה הטעם שנהגו כן?
וחשבתי לומר שהקצות מתבסס על גוף דברי ר"ל שלא תולה את החזקה בסברא, כמו אביי ורבא, אלא רק בטענה שכך הוא במציאות. והסברא בזה היא שלמרות שיש מקום להסביר מדוע שינה, לא סביר שכך יקרה ללא ראיה. אדם לא עשוי לעשות כן, כי לא סביר שאדם ינהג נגד המציאות כולה, אא"כ יביא ראיה לדבריו ואז נאמין לו.
השוואה לבכור ושכירות
התוס' בסוגייתנו (ה, ב ד"ה כי היכי) שואל על אביי ורבא מדוע בבכור ובשכירות לא אומרים שנאמן לומר ששילם מוקדם כדי שלא יהיה טרוד? ומתרצים בשם ר"י, שבמקומות כמו בכור ושכירות אין סיבה שהאדם יקדים לשלם שהרי יתכן ולא יתחייב כלל. אך כאן בהלואה שכבר התחייב לשלם, רוצה להפטר.
ובזה מיושבת קושית קצה"ח הנ"ל, שאמנם אין בשכירות ופדיון צורך בהחזקת הכסף עד זמן הפירעון, ובכל זאת לא נאמן לומר שילמתי, והיא בגלל סיבה אחרת, שאולי לא יתחייב.
שתי רמות בחזקת ר"ל
הסבר יפה ומדויק בסוגיא המסכם את הנ"ל, אומר החת"ס (ה, א ד"ה הקובע). מדיוק בדברי ר"ל רואים שבתחילה רק אמר שאין אדם פורע, אך בסיכום הסוגיא אמרה הגמ' 'חזקה' אין אדם פורע תוך זמנו. המושג של חזקה הוא מציאות שנוצרת מכח מעשה או סיבה אקטיבית-רצונית. וממילא לומדים בסוגיא שיש שתי סיבות לאי התשלום: בהו"א ר"ל אומר שאינו נאמן קודם זמנו, משום שאין סיבה לשלם כל עוד יש לו זמן ואינו מתבייש להחזיק בממון, וזאת סיבה שלילית ואינה נקראת חזקה. אך בסוף הסוגיא דינו של ר"ל מוגדר בתור חזקה, והיא סיבה חיובית הנפעלת בצורה רצונית-דווקאית, והוא הטעם שכ' הסמ"ע, שאין משלמים משום שיש צורך בכסף עד מועד הפרעון הקבוע מראש, שהרי רק משום צורך הגדירו זמן זה.
ולפי זה מובנת אריכות הלשון של אביי ורבא. כנגד סברת קבע לו זמן בדווקא, אמרו זימנין אירתמי ליה זוזי, וכנגד סברת אין לו בושה ומחזיק את המעות כי אין סיבה להחזיר מוקדם, אמרו 'כי היכי דלא ליטרדן'.
שורש הויכוח
ונראה ששורש הויכוח בין ר"ל לאביי ורבא הוא על הגדרת 'עביד איניש'. לר"ל כיון שזה כל כך מיעוט, לא נחשב כעומד לפרעון. אך לאביי ורבא, זה כן נחשב לעומד לפרעון ונאמן. וראה עוד בסוגיא הבאה.
להערות - [email protected]
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.









