ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- חודשי השנה
הכבד והכעס קשורים זה לזה. במסכת ברכות (סא, ב) נאמר "כבד כועס". דימוי זה של הכבד ניתן להבנה גם בצורה פיזית ממש: הכבד מלא בדם. האסוציאציות העולות באופן מיידי מהמפגש עם המילה דם הן כעס, זעם, הרס. אפשר למצוא כמעט אצל כל אדם את נקודת הרתיחה שלו. את הנקודה שבה הדם עולה לו לראש. כאשר התוכניות של האדם אינן מתממשות, כלומר המציאות לא מתאימה את עצמה למה שנראה לו נכון – הוא כועס.
לפעמים אדם כועס על עצמו. אתה מרגיש שאינך מגשים את עצמך. הצבת לעצמך אתגרים, רצית לעשות דברים מסוימים שנראים לך טובים ונכונים – ולמרבה ההפתעה הם לא מתממשים. רצית ליישב את ארץ ישראל, לכוון יותר בתפילה, לעשות כושר, לשבת בנחת עם החברים – ואתה לא מצליח. כל האכזבות הללו מביאות לכעס.
חודש טבת הוא חודש העלול לכעס. חודש טבת הוא שיא הקושי במרוץ השנתי. שיא השגרה. שיא הלחץ בעבודה. שיא החורף. הלילות מתארכים, האפלה גוברת. הכול יכול להצטייר כחדגוני, אפור. מלא אכזבה. מלא כעס.
גם לכעס ישנו תפקיד בעולם. מצד אחד, מי שכועס "חוכמתו מסתלקת" (פסחים סו, ב), אולם מצד שני אומר החכם מכל אדם: "כי ברב חוכמה רב כעס" (קהלת א, יח). רוצה לומר: חוכמה מאפשרת כעס. הכעס, כמו כל מידה רעה, הוא סוג של כוח. כוח שיש לתעל אותו לכיוון הנכון מתוך חוכמה. הכעס הסתמי הוא זה המוגדר כ"עבודה זרה" (זהר קורח קעט) אולם אם הכעס מגיע מתוך דעת ניתן להשתמש בו.
כעס נכון הוא ההתקוממות הצודקת כנגד החסרונות הקיימים במציאות. כעס במינון הנכון מעיד על בריאות נפשית. כעס נכון הוא ביקורת בונה. במקומות שונים בש"ס, כאשר חז"ל מבקשים לבקר מישהו הם משתמשים, במקום במילה כעס, במינוח הקפדה. בוודאי שצריך להקפיד על כך שהתוכניות לא מתממשות, בוודאי שחשוב להקפיד על כך שמנסים לחתור תחת יסודות המדינה או פוגעים בחפים מפשע, ובוודאי שנחוץ להקפיד כאשר מישהו פוגע בי ללא סיבה.
מבחן השליטה
כיצד אם כן מבדילים בין כעס שלילי להקפדה חיובית? בין כעס שמסלק חוכמה ובין כעס שבא מתוך חוכמה? כפי שציינו, האות הייחודית לחודש טבת היא האות עי"ן. האות עי"ן מסמלת את הראייה. העין מאפשרת את מיקוד המבט. הסנהדרין נקראים "עיני העדה" (במדבר טו, כד) ולכן רק הם, מתוך אבחנה תורנית, יכולים לעיתים להוציא אנשים להורג. לממש את הכעס הציבורי כלפי דברים שהורסים את המציאות. כאשר שמואל פוגש את דוד בפעם הראשונה הוא מבחין שדוד "אדמוני עם יפה עיניים" (שמואל א' טז, יב). מסביר המדרש ששמואל מזהה שדוד הוא אדמוני, יש לו כוח של דם, הוא יודע לכעוס, אבל יחד עם זה הוא "יפה עיניים", כלומר "שאינו הורג אלא מדעת סנהדרין" (בראשית רבה סג). הוא יודע לכעוס במקום ובמינון הנכון מתוך מבט תורני.
אם אדם מסוגל בשעת כעסו לסמן נקודתית על מה הרוגז, מה הפריע לו, מה החיסרון האמיתי שהוא זיהה כאן – זהו כעס חיובי, כעס המגיע מתוך "יפה עיניים". כעס מסוג כזה גם מאפשר טיפול נכון בבעיה. כעס מסוג זה יופיע לא בצורה של אובדן שליטה ורתחנות שרק מחמירים את המצב, אלא באופן מדוד, מבוקר ויעיל. אדם לא אמור לתבוע מעצמו תביעות בסגנון של "אני אף פעם לא כועס". זוהי מדרגה שרק אנשים גדולים מאוד יכולים להגיע אליה. המשפט אמור להיות אחרת: "אני אף פעם לא מאבד שליטה". המטרה היא לדעת לשלוט בכעס, להשתמש בו על מנת לקדם ולייעל את המציאות.
אחד המאפיינים של כעס חסר שליטה הוא המינון הגבוה שהוא מופיע בחיינו. ישנו ניסוח מעניין של הרמב"ם, שכאמור עסק רבות בנושא, בנוגע למשפחות ואנשים שמסתכסכים עם כל מה שזז: "אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר, חוששין להן וראוי להתרחק מהן... וכן הפוסל את אחרים תמיד... וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד" (הלכות איסורי ביאה יט). מילת המפתח בדבריו של הרמב"ם היא "תמיד". ביקורת והקפדה נסבלות בתנאי שהן מופיעות מדי פעם, אך רגזנות כרונית היא כבר בעיה. רבנו יונה ניסח זאת כך: "כי הזבובים לעולם באו ונחו כולם על מקומות הלכלוך". במילים אחרות: זבובים נמשכים ללכלוך כי יש משהו בלכלוך שמושך זבובים.
מכעס ליצירה
הדברים נכונים לא רק במישור האישי, אלא גם – ואולי יותר – במישור הציבורי. גם גוף ציבורי, תנועה ומפלגה עלולים להתנהל בכעס תמידי, וגם בשבילם זהו סימן שלילי. ישנם כמה משפטים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק בתחילת המאה הקודמת, שנדמה כאילו נלקחו מחדשות הבוקר של היום: "כשרואים אנו איזו כיתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקניות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת – אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים" (אורות הקודש ג, רמג).
פרט לחוויה הרגשית שתוארה עד כה, ישנה סיבה שורשית יותר להתפרצויות זעם וכעס. ההתפרצויות הללו הן ביטוי לתסכול עמוק בנפש, כדברי הרב קוק: "יסוד הכעס בא מצד חסרון היצירה הרוחנית. קיבוץ כוחות רוחניים, העומדים לצאת אל הפועל, דוחקים את הנשמה ומצערים אותה בקיצפון פנימי". במצב שבו יש באדם כוחות שאינם באים לידי ביטוי, נגרם "קיצפון פנימי". אדם המצוי בהרמוניה פנימית עם עצמו, וכל כוח באישיותו מקבל את מקומו הנכון, אינו מתפרץ בזעם. קור רוח הוא ביטוי לשלווה אישיותית שנובעת משייכות לעוגן יציב. חיבור לשורשים, למהות, לאלוקים.
התפרצות של כוחות עצורים מתרחשת גם במישור הציבורי, ובעוצמה חזקה יותר. כוחות שמודחקים ואינם באים לידי ביטוי מחפשים את פורקנם באופן אלים, וחברה שמסוכסכת עם עצמה תפרוק את תסכוליה בסופו של דבר במלחמה. מלחמת העולם הראשונה, למשל, היא דוגמה למרחץ דמים איום, שהגורמים הרשמיים לפריצתו נראים תמוהים. לכאורה, אף אחד מהם אינו מצדיק מלחמה בסדר גודל כזה, במיוחד על רקע התרבות הנאורה ששררה אז באירופה. היסטוריונים בימינו, בדיעבד, מבחינים כיצד המדינות שהשתתפו בעימות סבלו בעשרות השנים שקדמו לו ממתחים חברתיים ותרבותיים פנימיים, שיצרו זרמי עומק של כעסים ותסכולים. לחבית אבק השרפה האירופאית הזאת נצרך רק ניצוץ קטן כדי להתפוצץ.
המאה ה־21 משדרת חזות מטעה. כלפי חוץ הסכסוכים הבין־לאומיים התעדנו מעט, אולם הפוסטמודרנה מגדלת דורות של צעירים עקורים משורשים וממשמעות, שגדלים להיות מבוגרים מתוסכלים. התסיסה ניכרת במגוון גורמים: בפירוק התא המשפחתי, בבעיות סמים, בפשיעה או באלימות פיזית, מילולית ווירטואלית, בבידור פוגעני, בחילונות דורסנית או בתגובת נגד פונדמנטליסטית־דתית. גם המאבקים הלאומיים, ששטיפת המוח הליברלית מנסה לשכנע את עצמה שהם נחלת העבר, לא פסו מן העולם. בחברה שאיבדה את המשמעות לקיומה, המתחים והכעסים מצויים כל העת מתחת לפני השטח. אנושות בלי אמונה באלוקים היא ענק כבד משקל המהלך בכבדות על קרח דק.
חודש טבת הוא החודש של שיא החיכוך עם הקשיים והשגרה. דווקא בחודש זה עלינו לפתח את ההבחנה הדקה על מה כועסים ואיך כועסים. לפתח כעס פרופורציונלי וממוקד. זהו החודש שבו מגיעה העשייה השנתית לשיאה. פסגת היצירה של השנה. זהו הזמן לנסות לזהות את מקום היצירה שלי בעולם. לתעל את העוצמה האדירה של יצר הכעס ליצירה טהורה. חודש טוב ומבורך.
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
