ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
פרקנו, חזקת הבתים, עוסק בצדדים השונים של המושג חזקה ביחס להחזקת נכסים: כיצד נוצרת חזקה? מהם התנאים הנדרשים ליצירתה? כמה זמן אורך תהליך ההחזקה בקרקע? האם וכיצד ניתן לבטל את ההחזקה? ועוד פרטים וצדדים רבים המתגלגלים תוך כדי הדיון העיקרי.
כבר בפתיחת הפרק מעיר הריטב"א שיש להבחין בין מושגים דומים מילולית, אך שונים בתכנם, וכך כותב (כח, א ד"ה חזקת):
חזקת הבתים. פי' כל החזקות הנזכרות בכאן הם חזקה של ראיה דאוקמוה במקום שטר ועדים, ואין זו חזקה דקנין הנזכרת בנכסים שיש להם אחריות ואינן דומות זו לזו כלל, דאילו חזקת קנין הוא תיקון בגופה של קרקע כדתנן (לקמן מ"ב א') נעל גדר וכו' הרי זו חזקה ואכילת פירות אינה קונה וכדבעינן למימר בפירקין, ואילו חזקת ראיה היא בהפך דתיקון אינה ראיה וכדאמרינן לקמן (ל"ו ב') מימר אמר כל שיבי דכרבא לעייל ביה, ואין חזקה אלא אכילת פירות בשופי כדרך שהבעלים אוכלים.
ביאור הדברים – לצורך החלת קנין יש לעשות מעשים מוגדרים בהלכה לפי מהות הדבר הנקנה. לדוגמא, מטלטלין נקנים ע"י הגבהה, בהמה על ידי מסירה, וקרקע שאינה יכולה להמסר ממש נקנית ע"י כסף שטר או חזקה (קידושין כו, א; רמב"ם מכירה א, ג; שו"ע חו"מ קצ, א). 'חזקת קניין' הוא מעשה בקרקע שעניינו תיקון בגוף הקרקע כגון הנחת מנעול או פריצת פתח אל תוך השטח הנקנה. החזקה, איפוא, אינה מעשה של הנאה מהקרקע אלא ביטוי לבעלות בלבד. אמנם, יש מושג של 'חזקת ראיה' והוא שהפעולה (חזקה) אינה משמשת בתור מעשה קניין אלא רק הוכחה לטענה על מעשה קניין שנעשה כדת וכדין. פעולת הראיה איננה תיקון הקרקע אלא הנאה ממנה, אכילה או שימוש מרובה כדרך הבעלים.
המאירי בהקדמתו לפרק מוסיף אף חזקה שלישית והיא:
שמחזיק בקצת דברים שהיה חברו יכול למחות בידו מצד היזק המגיע לו בכך ולא מיחה והרי זה טוען שזכה בה מצד מחילה והיא הנקראת חזקת מחילה.
ועניינה של חזקה זו היא הוכחה על כך שמחל לו הניזק על מה הנזק שנגרם לו כתוצאה משימוש שכנו.
מוחזק
פעמים רבות נשתמש בביטוי 'מוחזק' וצריך להבין את עניינו, נבאר כאן באופן אחד בקצרה על אף שהדברים דורשים אריכות יתר. יש מושג של בעלות, והוא כאשר יש ודאות ע"י עדים או שטר המשייכים בין החפץ הנידון לבין פלוני הטוען שהינו בעליו. אך כיצד מכריעים כאשר המצב אינו ברור דיו, וישנה אפשרות לשייך את החפץ לאחד משני אנשים כאשר כל אחד טוען כולה שלי?
מהגמרא בב"ק (מו, א) עולה שהולכים אחר מי שהעולם רואה כבעל החפץ או ליתר דיוק הולכים אחר המחזיק האחרון הידוע בודאות. שם הגמ' דנה אודות המשנה המפורסמת 'שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה'. ובגמרא שם מביאים מח' בין סומכוס האומר יחלוקו לבין חכמים הסוברים המוציא מחבירו עליו הראיה. בביאור מקור הדין של המע"ה אומרת הגמ' (שם, ב):
א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!
ועניין זה של מוחזקות כפי שהזכרנו אינו בהכרח בירור המציאות אלא יותר הכרעה כיצד יש לנהוג במציאות, ועל כן הדבר תלוי גם בעיני העולם המתבונן (י"א שהוא בירור: שערי יושר ה, טו ד"ה ונראה לענ"ד). חילוק זה כותב נתה"מ (חו"מ עה, ס"ק ד):
דהנה יש שני מיני חזקות, אחת, חזקה המבררת את האמת כעדים, כמו חזקת הגוף דבתולה ושאר חזקות, ונלמד מקרא, משא"כ חזקת ממון דאינה מבררת האמת ולא נלמד מקרא רק מסברא כמ"ש בפרק הפרה ב"ק מ"ו ע"ב.
מוחזקות קרקע ומטלטלין
עקרון יסודי נוסף עליו יש לתת את הדעת בתחילת הלימוד הוא בהבחנה בין קרקע למטלטלין בנוגע להחזקה בהם.
המשנה אומרת:
חזקת הבתים, והבורות, והשיחין, והמערות, והשובכות, והמרחצאות, ובית הבדין, ובית השלחין, והעבדים, וכל שהוא עושה פירות תדיר - חזקתן שלש שנים מיום ליום וכו'.
הריטב"א (ד"ה עבדים) מסביר שדין העבדים הינו ייחודי, שהרי בעקרון דברים המטלטלין חזקתן לאלתר, דהיינו עצם התפיסה בהם היא ראיה לטענת הבעלות. ואעפ"כ בעבדים, למרות שכמובן הם ניידים ויכולים 'להתפס' ביד בעליהם, אין הדבר מחשיבם למטלטלין אלא דומים לקרקעות בצורך של החזקתם שלוש שנים. והסיבה היא שלעבדים יש רצון עצמי וממילא יכולים ללכת למקומות שונים ואי אפשר באמת להחזיק בהם, ולכן בכדי להביא ראיה מועילה על החזקה בעבד, הדבר דומה יותר לקרקע מאשר למטלטלין..
בתוך דבריו אלו מצביע הריטב"א על הבדל בין חזקת קרקע הדורשת ג"ש לחזקת מטלטלין הנקבעת לאלתר. וכמובן יש לשאול – מדוע? על שום מה ההבדל ביניהם?
לשם הבנת העניין נרחיב ביסודות הבסיסיים של מוחזקות בקרקע ומטלטלין ואחר כך נבוא לדון בסיבת ההבדלים ביניהם. בעז"ה.
קרקע בחזקת בעליה עומדת
הגמרא בב"מ בשני מקומות (קב, ב; קי, א) אומרת 'קרקע בחזקת בעליה עומדת' או 'קיימת'. ובמצב של ספק, תמיד נלך אחרי הבעלים הידוע הודאי האחרון, מרא קמא. בשל מצב זה קשה לשנות את הבעלות על הקרקע, ואם יש פקפוק בשאלת זהות הבעלים, הרי נטל ההוכחה מוטל על האחרון, אפילו שהוא מחזיק בקרקע. ויש להוסיף הבהרה חשובה של הראשונים והיא שלמערער על המוחזקות יש טענה, שתתקבל, רק אם הוא מביא עדים על היותו בעלים הראשון. וכך כתב הרא"ש (ב"ב ג, א):
והא דבעינן חזקה היינו היכא דאיכא עדים למערער שהקרקע היה שלו. אבל אי לית ליה עדים לא בעי חזקה. דנאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך במיגו שלא היתה שלך מעולם וכו'.
וכך למעשה פסק הרמב"ם (טו"נ יא, א; וכן שו"ע חו"מ קמ, א):
כל הקרקעות הידועות לבעליהן אף על פי שהן עתה תחת יד אחרים הרי הן בחזקת בעליהן...אבל אם הביא שמעון (המרא קמא) עדים שחצר זו שלו היתה הרי היא בחזקת שמעון ואומרין לראובן הבא ראיה שמכרה לך או נתנה לך, ואם לא הביא ראיה מסלקין אותו ממנה ומחזיקין אותה לשמעון אף על פי שאין ראובן מודה לשמעון שהיא היתה שלו שהרי יש עדים לשמעון.
חזקה מה שתחת יד האדם שלו
לעומת קרקעות בהם ביארנו שהבעלים הראשון הוא נחשב למחזיק, הרי במטלטלין המחזיק בפועל הוא הנחשב כבעלים. מה המקור לכך? מה הסברא בכך?
המשנה לקמן (מב, א) אומרת שלאומנים והדומים להם אין חזקה על החפצים שתחת ידם. ומבאר הרשב"ם (ד"ה אין להם) שהמשנה אינה עוסקת בחג"ש אלא בחזקה של מטלטלין. וכ' רשב"ם שבמטלטלין הכלל הוא:
במטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חבירו אפילו שעה אחת שאנו רואים שיוצאים מתחת ידו אף על פי שיש לחבירו עדים שהיה שלו נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידי.
והחידוש במשנה הוא שלמרות זאת, אותם אומנים אינם נאמנים. עיי"ש. סברת הנאמנות היא יסוד מושכל וכפי שכתב הלבוש (קלג, א):
דבר פשוט הוא בפי כל ומושכל ראשון הוא, שכל דבר המיטלטל שהוא ביד האדם הרי הוא בחזקת שהוא שלו
ויש עדיין צורך לברר את מקור הנאמנות הזו. וכך למדנו בגמ' בשבועות (מו, א):
אמר רב יהודה: ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא, ואמר לקוחין הן בידי - אינו נאמן; ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו, אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו - נאמן; ושאין עשוי למכור את כליו נמי - לא אמרן אלא דברים שאין דרכן להטמין, אבל דברים שדרכן להטמין - נאמן; ושאין דרכן להטמין נמי - לא אמרן אלא איניש דלא צניע, אבל איניש דצניע - היינו אורחיה; ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין, אבל בגנובין - לאו כל כמיני', לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן; ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר – נאמן.
העולה מדברי הגמ' הוא שבמצב בו סביר להניח שהכלי הגיע ליד האדם, כגון כלים שאינם עשויים להשאלה אלא למכירה, וכן האדם לא מחזיק אותם באופן מחשיד, והרי הוא טוען שהכלי שלו והראיה שהוא תחת ידו, ומהיכן הגיעו לידו? לכן הוא נאמן משום שלכל אדם יש חזקת כשרות 'ואחזוקי איניש בגנבי לא מחזיקנן'. ולמעשה גמ' זו נפסקה להלכה בשו"ע חו"מ סימן צ וסימן קלג.
הסברים לחילוק
מתוך דברי רבותינו הראשונים בכמה מקומות ניתן להצביע על החילוקים שבין תפיסת קרקע לתפיסת מטלטלין.
הריטב"א (ב"ב כח, א ד"ה מנין) על שאלת הגמרא בדבר מקור דין חג"ש ביאר כך:
כלומר מהיכא נפקא לחזקה שתהא שלש שנים לא פחות ולא יותר, אם תפיסתן ראייה כמטלטלין שלא היו הבעלים שותקים תיהוי חזקתן לאלתר, ואם אין תפיסתן ראייה מפני שהוא דבר שאדם יכול להכנס לתוכו למה יש להם חזקה לעולם.
ומכאן נבין שהחזקה היא כתפיסה, וקרקע במהות אינה מקום נתפס אלא אדרבא מקום תופס – האדם בא אליו ולא להיפך. וכיון שכל אדם יכול להכנס לקרקע אין האחיזה בה מייצרת מוחזקות - שהיא מבט של העולם על המחזיק כבעלים החדש. רק משך זמן ארוך של שהייה והנאה בשופי, במקביל לשתיקת הבעלים יוצרת מבט זה. משא"כ במטלטלין שכל אחיזה נראית למסתכל מבחוץ, כביטוי לבעלות.
על גבי יסוד התפיסה כותב רבינו יונה צד נוסף בביאור עניין זה (כח, ב באמצע ד"ה ופרקינן טעמא):
והא דלא אמרו הכי [בחזקת בעליה עומדת] במטל', אלא הרי הן בחזקת התפוש בהם, אף על פי שאין עם התפישה טענה, התם לפי שכבר יצאו מרשות הראשון, שהרי זה תפש בהם. ועוד דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, וכיון דאינן עשויין להשאיל ולהשכיר, ודאי מיד הא' באו לידו.
כסיכום של שני הסברים אלו נראה את דברי הלבוש (קמ, א):
אף על פי שאדם נאמן לטעון על המטלטלין שבידו לקוחין הן בידי, היינו משום שיש רגלים לדבר דאם לא כן היאך באו לידו אם לא שזה נתנו לו מדעתו, אבל קרקע שאינה זזה ממקומה ובכל מקום שהיא בחזקת בעליה היא עומדת, ולא שייך בה לומר דאם לא כן היאך באה לידו של זה, שאם היה בידו והוא עובדה אפשר שהוא הלך לתוכה ועבד בה בלא ידיעת הבעל.
הסבר אחר לחילוק בין קרקע למטלטלין העולה מדברי הרשב"ם הוא שבקרקע נוהגים לכתוב שטר, וממילא עד ג"ש ישנה ריעותא מצד המחזיק אם לא יכול להציגו. אך על מטלטלין לא רגילים לכתוב שטרות ולכן אין ריעותא על עצם האחיזה וממילא נחשב למוחזק.
להערות - [email protected]
הרב אלישיב קפקה
בעל כושר רבנות עיר, ר"מ בישיבת "אבינועם" תפוח
פתחי אמונה מהו החידוש הכי גדול שיש בתורה?
תורה היא דבר ה' אלינו. הפלא שבלימוד תורה והחידוש הגדול ביותר של התורה לאנושות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
