ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מבט על התקופה
- מאמרים אקטואליים
- משפחה חברה ומדינה
- ארץ ישראל ומצוותיה
- צבא ומלחמה
לדעת תומכי גישה זו, תפיסה זו של מוסר המלחמה נלמדת מדברי הרמב"ן. מכיוון שאין אפשרות במסגרת מאמר בעיתון לדון בשאלה מהו מוסר המלחמה הראוי על פי התורה, נסתפק כאן בבחינת דברי הרמב"ן עצמם, ונראה כי עמדתו רחוקה מן הפרשנות המיוחסת לו. נצטרך לדון על פי המקרים המצוינים בתורה, אף שאמות המידה המוסריות במצבים כאלה השתנו מאוד מאז.
המלחמות נגד מדיין, עמון ומואב
כדי לעמוד בדייקנות על עמדתו של הרמב"ן אין די להתייחס לדבריו במקום אחד בלבד, חובה לעיין בפירושיו בכל הקשר דומה. רק כך ניתן יהיה לעמוד על מידת רגישותו ומידתיותו בשדה הקרב. נפתח במלחמת מדיין. לאחר שנכשלו ישראל בבנות מדיין ובבעל פעור בעקבות תחבולת בנות מדיין, מגיע ציווי אלוקי כפול קשוח וחריף: "צרור את המדיינים" (במדבר כה, יז) ו"נקום נקמת בני ישראל" (במדבר לא, ב). משה רבנו שולח את העם בהובלת פינחס. הם הורגים שם "כל זכר", שובים את הנשים והטף, ושורפים את הערים (במדבר לא, ז-י). אולם בחזרתם משדה הקרב הם נתקלים בקצפו של משה בגלל שהחיו את הנשים, והוא מצווה: "הרגו כל זכר בטף וכל אישה יודעת איש" (במדבר, יד-יז).
הרמב"ן התקשה להבין מדוע קצף משה: הלוא "משה לא ציווה אותם מה יעשו, רק אמר להם לתת נקמת ה' במדיין", ואם כן מדוע כעס עליהם שלא הרגו את הנשים והטף? והשיב על כך שתי תשובות. האחת, שמשה "חשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט, כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים". לשיטתו, לא היה כל צורך לפרט מהי נקמה ראויה – הדבר היה אמור להיות מובן מאליו. השנייה, שמשה לא התכוון למלחמת חורמה כוללת, אלא "שלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעיין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים, ולא ציווה להם דבר רק להינקם כאשר תמצא ידם". אלא שכאשר חזר פינחס והתגאה כי "נקמה גדולה עשינו בהם", קצף משה על שהחיו את הנשים, מפני ש"הן הנה היו לבני ישראל בבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור" (במדבר לא, טז), "והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה".
וכך היא גישתו אף לגבי עמון ומואב: כפי שצווינו ברמה הפרטית "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ד-ה), כך ברמה הלאומית "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כג, ז). הרמב"ן מבאר כי אף שמלחמה יזומה נגדם נאסרה לדורות, "אם יבואו הם להילחם בארצנו – מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות, להכות יושבי הערים שעשו עימנו הרעה... ואז לא נצטרך לקרוא בשלומם, ונכה בנלחמים בנו כל עיר – מתים הנשים והטף, אם נרצה".
הרמב"ן הביא כמה דוגמאות מהמקרא שבהן מתבטאת גישה קשוחה זו הלכה למעשה: יפתח נלחם בבני עמון "ויכם מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר ועד אבל כרמים מכה גדולה מאוד" (שופטים יא, לג). כן דוד בדורו הכניע את בירתם, ו"העם אשר בה הוציא וישם במגרה ובחריצי הברזל ומגזרות הברזל והעביר אותם במלבן", וכך עשה "לכל ערי בני עמון" (שמואל ב' יב, לא). וכן אלישע ניבא ליהושפט וליהורם שינצחו את מואב והורה להם: "וכל עץ טוב תפילו וכל מעייני מים תסתומו וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים" (מלכים ב' ג, יט) – השחתה שמטרתה היא "להזיקם ולצערם" ושרבותינו הצדיקו באומרם על מואב ש"זו קלה ובזויה" (במדבר רבה כא, ו).
אין צורך להכביר במילים כדי להוכיח ש"החיוניות, הנחיצות והמידתיות" של השחתת רכוש או הריגת האויב נעדרות כאן כליל. הרמב"ן מקבל בפשטות שמשה שלח את העם להשחית ולהרוג בערי מדיין כדי לצערם ולנקום בהם, וכך גם הנחה אלישע למלכי ישראל ויהודה לעשות במואב. הפרשנות שלפיה פינחס הרג את כל הזכרים המדיינים בלי שצווה בכך, ושבהזדמנות זו משה דרש אף אץ הריגת הילדים – היא פרשנותו של הרמב"ן עצמו. ועוד לימד שהאיסור לדרוש שלום מעמון ומואב בא לאפשר לנו לצאת למלחמת חורמה בלי להציע להם להיכנע. כמובן איני טוען שפעולות נקם אלה נעשו לשווא, אך ברור מדבריו שישנם מעשים כשרים לחלוטין שאינם נובעים מצורך מבצעי מצומצם, ושאין בדבריו כל דאגה מפני "השחתת נפשנו" ממעשים אלה.
השארת פתח רביעית, "לא תשחית" ו"ונשמרת מכל דבר רע"
מאידך, אכן ישנם כמה מקומות בדברי הרמב"ן שניתן ללמוד מהם יחס של חמלה ורחמים כלפי האויב בזמן מלחמה. אולם ככל מקור אחר בתורה – אין להסתפק בקריאה שטחית. בעת מצור עלינו "להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם", ומלמד הרמב"ן "כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה" (השגות לספר המצוות, שכחת העשין ה). אולם לשיטתו דין זה נאמר במלחמות הרשות בלבד, ולכן אין כאן אלא רחמנות כלפי מי שאינם שותפים להחלטת עירם לצאת למלחמה במקום להיכנע. כמו כן בציווי "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט) ביאר הרמב"ן שהאיסור הוא להשחית "שלא לצורך המצור כמנהג המחנות". אך אין זה מפני רחמנות כלשהי, אלא מטעם אמוני – הם משחיתים מתוך ספק שמא לא יצליחו לכבוש את העיר, ואילו "אתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שייתן אותה בידכם".
עוד על הפסוק "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) ביאר הרמב"ן: "כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע". וכן פירש על הפסוק "שם לו חוק ומשפט" (שמות טו, כה) – "שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו". לכאורה, מדברים אלו ניתן היה להבין שהרמב"ן דורש מן החייל שלא להידמות לצבאות הגויים, אשר אכזריות וכעס מאפיינים את מלחמתם, ולהילחם מתוך רכות לב וריסון פנימי.
אך פרשנות זו אינה נכונה כלל, וזאת משתי סיבות. האחת, שאחד מהאיסורים המרכזיים הנלמד מן הפסוק לדעת הרמב"ן הוא "שפיכות דמים" (השגות לספר המצוות, שכחת הלאוין יא). אם כן, היעלה על הדעת שהכתוב מזהיר מפני איסור רצח בשעה שהמחנה יוצא להילחם ולהכות באויב? ברור אם כן שהביקורת אינה על מעשי המחנה בחיילי האויב בשדה הקרב, אלא על התנהגותו כלפי עמים ומדינות שאינם חלק מהמלחמה. כך ביאר הרמב"ן את בקשת משה מאדום: "נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר" (במדבר כ, יז) – "שלא ייכנסו בשדות ובכרמים כדרך מחנות עם רב, השוללים את הגרנות ונכנסים בכרמים", מאחר שישראל היו בדרכם למלחמה בעמי כנען ולא באדום, וביקשו להבהיר שלא ינהגו בו כדרך צבאות העוברים בארץ אויב, אלא יעברו בלא לפגוע בארץ וביושביה. השנייה, שהרמב"ן כלל לא דרש מן הלוחמים להימנע מביטוי "אכזריות וחמה". אדרבה, הוא מציין שזו תופעה טבעית, ואף מצויה אצל "הישר בבני אדם" בצאת מחנה על אויב. אלא שדווקא מפני כן הזהירה התורה שלא יגלוש המחנה לעבירות האסורות – אכילת נבלות וטריפות וזנות. והוסיף הרמב"ן שיש להיזהר שאכזריות זו תישאר מופנית כלפי האויב בלבד ולא תחלחל פנימה לתוך המחנה – "כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאוד יותר מן האויבים".
למעשה, הרמב"ן הציג בפנינו מוסר מלחמה מורכב הרבה יותר ממה שיש המנסים למסור בשמו. אכן יש להיזהר שלא לאכול מאכלות אסורות בשדה הקרב, לשמור על דיני צניעות ולהיזהר בלשון הרע. אך אין זה אלא צד אחד של דבריו. כנראה הרב זרביב ביקש להזכיר גם את הצד השני של דברי הרמב"ן, שכתב כי "בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם" (השגות לספר המצוות, שכחת העשין ו).
הכותב אברך בישיבת 'אור וישועה', המאמר נכתב בליווי ארגון 'תורת המדינה'
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
