ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מבט על התקופה
- מאמרים אקטואליים
- משפחה חברה ומדינה
- ארץ ישראל ומצוותיה
- צבא ומלחמה
לדעת תומכי גישה זו, תפיסה זו של מוסר המלחמה נלמדת מדברי הרמב"ן. מכיוון שאין אפשרות במסגרת מאמר בעיתון לדון בשאלה מהו מוסר המלחמה הראוי על פי התורה, נסתפק כאן בבחינת דברי הרמב"ן עצמם, ונראה כי עמדתו רחוקה מן הפרשנות המיוחסת לו. נצטרך לדון על פי המקרים המצוינים בתורה, אף שאמות המידה המוסריות במצבים כאלה השתנו מאוד מאז.
המלחמות נגד מדיין, עמון ומואב
כדי לעמוד בדייקנות על עמדתו של הרמב"ן אין די להתייחס לדבריו במקום אחד בלבד, חובה לעיין בפירושיו בכל הקשר דומה. רק כך ניתן יהיה לעמוד על מידת רגישותו ומידתיותו בשדה הקרב. נפתח במלחמת מדיין. לאחר שנכשלו ישראל בבנות מדיין ובבעל פעור בעקבות תחבולת בנות מדיין, מגיע ציווי אלוקי כפול קשוח וחריף: "צרור את המדיינים" (במדבר כה, יז) ו"נקום נקמת בני ישראל" (במדבר לא, ב). משה רבנו שולח את העם בהובלת פינחס. הם הורגים שם "כל זכר", שובים את הנשים והטף, ושורפים את הערים (במדבר לא, ז-י). אולם בחזרתם משדה הקרב הם נתקלים בקצפו של משה בגלל שהחיו את הנשים, והוא מצווה: "הרגו כל זכר בטף וכל אישה יודעת איש" (במדבר, יד-יז).
הרמב"ן התקשה להבין מדוע קצף משה: הלוא "משה לא ציווה אותם מה יעשו, רק אמר להם לתת נקמת ה' במדיין", ואם כן מדוע כעס עליהם שלא הרגו את הנשים והטף? והשיב על כך שתי תשובות. האחת, שמשה "חשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט, כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים". לשיטתו, לא היה כל צורך לפרט מהי נקמה ראויה – הדבר היה אמור להיות מובן מאליו. השנייה, שמשה לא התכוון למלחמת חורמה כוללת, אלא "שלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעיין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים, ולא ציווה להם דבר רק להינקם כאשר תמצא ידם". אלא שכאשר חזר פינחס והתגאה כי "נקמה גדולה עשינו בהם", קצף משה על שהחיו את הנשים, מפני ש"הן הנה היו לבני ישראל בבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור" (במדבר לא, טז), "והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה".
וכך היא גישתו אף לגבי עמון ומואב: כפי שצווינו ברמה הפרטית "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ד-ה), כך ברמה הלאומית "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כג, ז). הרמב"ן מבאר כי אף שמלחמה יזומה נגדם נאסרה לדורות, "אם יבואו הם להילחם בארצנו – מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות, להכות יושבי הערים שעשו עימנו הרעה... ואז לא נצטרך לקרוא בשלומם, ונכה בנלחמים בנו כל עיר – מתים הנשים והטף, אם נרצה".
הרמב"ן הביא כמה דוגמאות מהמקרא שבהן מתבטאת גישה קשוחה זו הלכה למעשה: יפתח נלחם בבני עמון "ויכם מערוער ועד בואך מנית עשרים עיר ועד אבל כרמים מכה גדולה מאוד" (שופטים יא, לג). כן דוד בדורו הכניע את בירתם, ו"העם אשר בה הוציא וישם במגרה ובחריצי הברזל ומגזרות הברזל והעביר אותם במלבן", וכך עשה "לכל ערי בני עמון" (שמואל ב' יב, לא). וכן אלישע ניבא ליהושפט וליהורם שינצחו את מואב והורה להם: "וכל עץ טוב תפילו וכל מעייני מים תסתומו וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים" (מלכים ב' ג, יט) – השחתה שמטרתה היא "להזיקם ולצערם" ושרבותינו הצדיקו באומרם על מואב ש"זו קלה ובזויה" (במדבר רבה כא, ו).
אין צורך להכביר במילים כדי להוכיח ש"החיוניות, הנחיצות והמידתיות" של השחתת רכוש או הריגת האויב נעדרות כאן כליל. הרמב"ן מקבל בפשטות שמשה שלח את העם להשחית ולהרוג בערי מדיין כדי לצערם ולנקום בהם, וכך גם הנחה אלישע למלכי ישראל ויהודה לעשות במואב. הפרשנות שלפיה פינחס הרג את כל הזכרים המדיינים בלי שצווה בכך, ושבהזדמנות זו משה דרש אף אץ הריגת הילדים – היא פרשנותו של הרמב"ן עצמו. ועוד לימד שהאיסור לדרוש שלום מעמון ומואב בא לאפשר לנו לצאת למלחמת חורמה בלי להציע להם להיכנע. כמובן איני טוען שפעולות נקם אלה נעשו לשווא, אך ברור מדבריו שישנם מעשים כשרים לחלוטין שאינם נובעים מצורך מבצעי מצומצם, ושאין בדבריו כל דאגה מפני "השחתת נפשנו" ממעשים אלה.
השארת פתח רביעית, "לא תשחית" ו"ונשמרת מכל דבר רע"
מאידך, אכן ישנם כמה מקומות בדברי הרמב"ן שניתן ללמוד מהם יחס של חמלה ורחמים כלפי האויב בזמן מלחמה. אולם ככל מקור אחר בתורה – אין להסתפק בקריאה שטחית. בעת מצור עלינו "להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם", ומלמד הרמב"ן "כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה" (השגות לספר המצוות, שכחת העשין ה). אולם לשיטתו דין זה נאמר במלחמות הרשות בלבד, ולכן אין כאן אלא רחמנות כלפי מי שאינם שותפים להחלטת עירם לצאת למלחמה במקום להיכנע. כמו כן בציווי "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט) ביאר הרמב"ן שהאיסור הוא להשחית "שלא לצורך המצור כמנהג המחנות". אך אין זה מפני רחמנות כלשהי, אלא מטעם אמוני – הם משחיתים מתוך ספק שמא לא יצליחו לכבוש את העיר, ואילו "אתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שייתן אותה בידכם".
עוד על הפסוק "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) ביאר הרמב"ן: "כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע". וכן פירש על הפסוק "שם לו חוק ומשפט" (שמות טו, כה) – "שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו". לכאורה, מדברים אלו ניתן היה להבין שהרמב"ן דורש מן החייל שלא להידמות לצבאות הגויים, אשר אכזריות וכעס מאפיינים את מלחמתם, ולהילחם מתוך רכות לב וריסון פנימי.
אך פרשנות זו אינה נכונה כלל, וזאת משתי סיבות. האחת, שאחד מהאיסורים המרכזיים הנלמד מן הפסוק לדעת הרמב"ן הוא "שפיכות דמים" (השגות לספר המצוות, שכחת הלאוין יא). אם כן, היעלה על הדעת שהכתוב מזהיר מפני איסור רצח בשעה שהמחנה יוצא להילחם ולהכות באויב? ברור אם כן שהביקורת אינה על מעשי המחנה בחיילי האויב בשדה הקרב, אלא על התנהגותו כלפי עמים ומדינות שאינם חלק מהמלחמה. כך ביאר הרמב"ן את בקשת משה מאדום: "נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר" (במדבר כ, יז) – "שלא ייכנסו בשדות ובכרמים כדרך מחנות עם רב, השוללים את הגרנות ונכנסים בכרמים", מאחר שישראל היו בדרכם למלחמה בעמי כנען ולא באדום, וביקשו להבהיר שלא ינהגו בו כדרך צבאות העוברים בארץ אויב, אלא יעברו בלא לפגוע בארץ וביושביה. השנייה, שהרמב"ן כלל לא דרש מן הלוחמים להימנע מביטוי "אכזריות וחמה". אדרבה, הוא מציין שזו תופעה טבעית, ואף מצויה אצל "הישר בבני אדם" בצאת מחנה על אויב. אלא שדווקא מפני כן הזהירה התורה שלא יגלוש המחנה לעבירות האסורות – אכילת נבלות וטריפות וזנות. והוסיף הרמב"ן שיש להיזהר שאכזריות זו תישאר מופנית כלפי האויב בלבד ולא תחלחל פנימה לתוך המחנה – "כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאוד יותר מן האויבים".
למעשה, הרמב"ן הציג בפנינו מוסר מלחמה מורכב הרבה יותר ממה שיש המנסים למסור בשמו. אכן יש להיזהר שלא לאכול מאכלות אסורות בשדה הקרב, לשמור על דיני צניעות ולהיזהר בלשון הרע. אך אין זה אלא צד אחד של דבריו. כנראה הרב זרביב ביקש להזכיר גם את הצד השני של דברי הרמב"ן, שכתב כי "בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם" (השגות לספר המצוות, שכחת העשין ו).
הכותב אברך בישיבת 'אור וישועה', המאמר נכתב בליווי ארגון 'תורת המדינה'
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
