ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- ויקהל
מפטיר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי (יחזקאל כח)
פרשת ויקהל פקודי - החודש
שבת מברכין חודש ניסן
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
מולד חודש ניסן יהיה ביום רביעי בשעה 16, 34 דקות ו 13 חלקים
בפרשת ויקהל 122 פסוקים = הִנֵּה מַה טּוֹב. בפרשת פקודי 92 פסוקים = בַּמָּיִם.
הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. (תהלים קלג א) וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם. (שמות כט ד)
בפרשת ויקהל - מצות לא תעשה אחת. שלא יעשו הדיינין דינים בשבת, כלומר שמי שנתחייב מיתה בבית דין לא ימיתוהו בשבת. (ספר החינוך)
צירוף הוי"ה של חודש ניסן הוא הצירוף הראשון כסדרה, יהו"ה, יוצא מפסוק יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ )תהלים צו, יא( ראשי תיבות השם הנכבד הנ"ל.
החדש הזה הוא מלך לחדשים, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם (אותיות מל"ך) רֹאשׁ חֳדָשִׁים, על כן הוא ראש השנה למלכים (ראש השנה ב, א( ועל פי סדר הדגלים החודש הזה שייך ליהודה, שממנו הוא חוטר המלכות. והנה (קהלת ח ד) דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן.
כל הכוונות של חג הפסח הוא בבחינת מלכות, כמבואר בכוונות, ומלכות פה, ותורה שבעל פה קרינן לה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ולכן הוא פ"ה ס"ח. דהנה נכתב בתורה שבכתב פסח, ודרשינן במסורת בתורה שבעל פה פ"ה ס"ח, אם כן בתורה שבכתב נחסרה הה"א, והיא במסורת בתורה שבעל פה, כי אות ה' מרמזת למלכות, פה, ותורה שבעל פה קרינן לה. ולפי זה נראה עיקר המצוה לספר בעל פה, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ וכו', וסיפור מעליא בעינן.
ניסן על שם נס. הפלא נקרא בלשון הקודש נס, על פי מה שאמרו רז"ל: מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל (ברכות דף ד:), שנאמר: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף וכו' (עמוס ה, ב), ואמרו אחר כך: אפילו הכי חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, שנאמר: סוֹמֵךְ יְ-הֹוָה לְכׇל הַנֹּפְלִים תהלים קמה, יד . נמצא לפי זה, הנפילה נרמזת בנו"ן, והסמיכה לאוקמא מעפרא נרמז בסמ"ך, וזה מורה תיבת נ"ס בישועה וגאולה שהש"י מקים לכנסת ישראל. והנה החודש הזה מסוגל מבראשית לאוקמא שכינתא וכו' ובניה, מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, על כן נקרא החודש ניסן.
אמרו ישראל שעדיין אינו זמן פקידה כי הגזירה היתה ת' שנה, וכשאמר להם משה בחדש הזה אתם נגאלים – אמרו: סימן טוב הוא, כי ניס"ן בריבוע כזה נ' נ"י ני"ס ניס"ן בגימטריא ת', להורות שהחדש הזה ישלים המספר אפילו לא הגיע הקץ, וזהו שנרמז לאברהם וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה [בראשית טו טז], להורות על מספר המרובע של חדש היציאה, על כן אמרו: הוא סימן טוב. (בני יששכר מאמרי חודש ניסן א)
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם. (לה א)
וַיַּקְהֵל בגימטריא מִקְוֵה (151), לומר מה מקוה מטהר כך דברי תורה מטהרין, ומה מקוה צריך שיהיה בו ארבעים סאה (מקואות פ"א מ"ז) כך משה עמד בהר ארבעים יום ונתנה לו התורה, מה מקוה צריך שיהיה בו אמה על אמה ברום ג' אמות (עירובין ד:) כך התורה, אמה בת ששה טפחים (מנחות צח.) רמז לששה סדרי משנה, ברום ג' אמות רמז לתורה נביאים וכתובים, ומה מקוה אינו מטהר בזוחלין אלא באשבורן {מי גשמים שנקוו, מטהרין רק בעומדין כנוסין. ולא בזוחלין}כך דברי תורה אינם מתקיימין אלא במי שיושב תמיד בבית המדרש ואינו מתעסק בעסקי העולם שנאמר (במדבר יט יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, וכתיב (קהלת ז ז) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם ודרשו חז"ל (תנחומא וארא ה) כשהחכם מתעסק בדברים הרבה, מערבבין אותו מן החכמה. וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה, מן התורה שנתנה מתנה בלבו של אדם. ומה מקוה ג' לוגין מים שאובין פוסלים אותו כך ג' דברים נאמרו בעוסק בתורה וראוי לו כאילו לא עסק בתורה מעולם, העוסק בה ומהפך דברי תורה למינות, והעוסק בה ומחלל שם שמים בפרהסיא, והעוסק בה ליוהרא ולא לשמה. דבר אחר וַיַּקְהֵל אותו היום שבת היה, ודרש להם פרשת שבת בהקהל, כדכתיב (שמות לו ו) וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה, וילפינן מהאי קרא (שבת צו:) יציאות שבת. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה לכך הזהירם מיד על השבת תחילה, לפי שהיה יושב ומחשב בלבו אם יאמר להם הביאו נדבה תחילה, מרוב חיבת הקודש מיד יביאו ויחללו את השבת, אבל הקב"ה כשגמר ציווי מלאכת המשכן הזהירם על השבת. (רבינו אפרים)
וַיַּקְהֵל אין פרשה בחומש שמתחיל וַיַּקְהֵל אלא זאת - דרש להם להקהיל קהילות בשבת ויום טוב לכך וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לפי שכל ו' ימים עסוקין במלאכה וצריכין ללמוד בשבת. (הרוקח)
רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה וַיַּקְהֵל אלא זאת בלבד אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג. אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי שנאמר (ישעיה מג יב) וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְ-הֹוָה וַאֲנִי אֵ-ל. (ילקו"ש רמז תח)
שאלה – למה דווקא זה נאמר על הלכות שבת.
תשובה – כמו שבשבת המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו ומורידין ולא מעלין שהרי הוא כאילו מכריז שהקב"ה לא ברא את העולם ואין צריך לשמוע לו, כמו כן כשמכריזים ברבים הלכות שבת כאילו מכריזים שהקב"ה ברא את העולם וצריך לשמוע לו. (טעמא דקרא)
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם. (לה א)
'דְּבָרִים', 'הַדְּבָרִים', 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים' — אֵלּוּ שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע מְלָאכוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי. (שבת ע.) שהרי אֵלֶּה בגימטריא ל"ו ודברים משמע תרי וה' דהדברים לרבות אחד הרי ל"ט. (ר' יהודה החסיד). מכאן סמכו לארבעים מלאכות חסר אחת כמנין אֵלֶּה וג' אותיות שלו כמנין ל"ט ארבעים מלאכות חסר אחת. (ילקוט מדרשי תימן)
בפיוט לשבת פרשת שקלים אומרים את הנוסח הבא: (לרבי אלעזר הקליר)
רָאִיתָ וְסִפַּרְתָּ, וְהֵכַנְתָּ וְחָקַרְתָּ. וּמָדַדְתָּ וְכַלְתָּ וְשָׁקַלְתָּ. וְאָמַדְתָּ וְצָבַרְתָּ. וּפָקַדְתָּ וְחָשַׁבְתָּ וְסָכַמְתָּ. וּמָנִיתָ וְסָפַרְתָּ. וְקָצַבְתָּ וְחָרַצְתָּ וְגָזַרְתָּ. וְטִפַּחְתָּ וְשִׁעַרְתָּ וְהִבַּטְתָּ. וְהֵבַנְתָּ וְהִשְֹכַּלְתָּ וְשַׁרְתָּ וְסָקַרְתָּ. וְכָתַבְתָּ וְחָרַטְתָּ. וְחָקַקְתָּ וְצִיַּנְתָּ וְחָרַתָּ וְלִמַּדְתָּ וְהוֹדַעְתָּ וְחִוִּיתָ וְהוֹרֵיתָ וְגָזַרְתָּ. וְצִוִּיתָ וְקָרָאתָ וְעָנִיתָ וְדִבַּרְתָּ וְאָמַרְתָּ.
שאלה – מהו פשר כל אותן תיבות החוזרות על עצמן שוב ושוב, ולכאורה אין בהן אלא כפילות לשון.
תשובה – ספירת כל התיבות מגלה שמספרן הוא 39, בדיוק כמנין ל"ט מלאכות האסורות בשבת. אלו המלאכות שבהן ברא ה' את העולם במעשה בראשית, ושבת מהן ביום השבת. (פניני הגר"א)
וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כׇּל כְּלִי זָהָב וְכׇל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַי-הֹוָה. (לה כב)
שאלה – כיצד קבלו את הדברים הללו לצורך המשכן, הלא מַרְאֹת הַצֹּבְאֹת לא רצה לקבל וְהָיָה מוֹאֵס מֹשֶׁה בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים לְיֵצֶר הָרָע. עד שאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לקַבֵּל, כל שכן כוּמָז שהוא כָּאן מְקוֹם זִמָּה (שבת סד.).
תשובה – חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז הם מתכות שיכול להתיכם ולשנותם וכשמשנה אותו אינו גנאי כי אינו ניכר כלום, אבל המראות כמו שהן בעין היה צריך לקבוע אותם בכיור, לפי שאינו יכול להתיכם לא רצה לקבלם. כוּמָז צוה להביא כדי לכפר על הרהור הלב, לפי שקשרו פתחיהן במצרים ולא נזדווגו למצרים העיד עליהם הקב"ה עליהן בשמו הגדול וחתם שם י"ה בשמות השבטים, וזהו (תהלים קכד ד) שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. (מושב זקנים)
לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. (לה ג)
רמז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם להיזהר שלא להבעיר אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקת חס ושלם, גורם להיות חמת הגיהנם בוער בו בר מינן. (אוצרות השל"ה)
יובן ע"פ מאמר חז"ל (שבת קיט :) אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֵין הַדְּלֵיקָה מְצוּיָה אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז כז) : וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וְגוֹ׳ וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַים וְלֹא תִכְבֶּה. מַאי 'וְלֹא תִכְבֶּה'? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְכַבּוֹתָהּ. פרש"י – בשבת. וזהו שאמר לא תהיו סיבה להבעיר אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם אם תחללוה. ובזהר דהרשעים בגיהנם ביום שבת נחים, לבד ממחללי שבתות. וז"ש לא תהיו סיבה בחילול שבת להבעיר אש במֹשְׁבֹתֵיכֶם בקבר. (חומת אנך)
שאלה – מה הטעם דאֵין הַדְּלֵיקָה מְצוּיָה אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל שַׁבָּת.
תשובה – דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יא, ח) אמרה שבת לפני הקב"ה לכל הימים יש בן זוג ולי אין בן זוג, אמר לה ישראל יהיו בן זוגך! נמצא ישראל עם השבת כדמיון איש ואשה, ואמרו חז"ל (סוטה יז.) אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ - שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן. לֹא זָכוּ - אֵשׁ אוֹכַלְתָּן. פרש"י - שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו"ד באיש וה"י באשה, שֵׁם 'יה' בֵּינֵיהֶם, וְאִם לָאו אֵשׁ אוֹכַלְתָּן, שהקב"ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש. לכך בעון חִלּוּל שַׁבָּת שפגמו בחיבור הזוג לכך תהיה דְּלֵקָה בָּאֵשׁ. (בן יהוידע – שבת קיט:)
א"נ העונש בזה מידה כנגד מידה, לפי שהאדם מחלל שבת כדי להרוויח עוד ממון ולהרבות רכושו והונו, על כן הדליקה מצויה במקום שמחללין את השבת לכלות ולאבד את כל רכוש האדם המבקש להתעשר באיסור חילול שבת. (זר הצבי - כי תשא עמ' קמ"א)
א"נ יבואר ע"פ הגמרא (שבת קיח:) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִין יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן — מִיָּד נִגְאָלִים, והיה נבנה בית המקדש באש כדכתיב (איכה ד יא) וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן דרשו חז"ל (ב"ק ס(: אֲנִי הִצַּיתִּי אֵשׁ בְּצִיּוֹן, וַאֲנִי עָתִיד לִבְנוֹתָהּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ב ט): וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב, וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ. וכן פרש"י – (סוכה מא.) דקי"ל דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, הני מילי בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות ט״ו:י״ז) מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. ומכיון שהמחלל את השבת מעכב את בניין בית המקדש שעתיד להיבנות באש, לכך נענש במידה כנגד מידה באש, ומפני כך אין הדליקה מצויה אלא במקום שמחללים את השבת. (עיון יעקב – שבת יט:)
א"נ יבואר ע"פ הגמרא (שבת קיח:) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז ד): וְהִתְעַנַּג עַל יְ-הֹוָה וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ, ולכן הוא הדין להיפך, מי שח"ו מחלל שבת נשרף כל חמדת ומשאלות לבו, כדרך שנאמר (ד"ה ב' ל"ו) וַיִּשְׂרְפוּ אֶת בֵּית הָאֱ-לֹהִים וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְכָל אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ, וְכָל כְּלֵי מַחֲמַדֶּיהָ לְהַשְׁחִית. (עיון יעקב שם) (אשכול יוסף)
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. (לח כא)
שאלה – לכאורה הו"ל לכתוב מיד (לח כד) כׇּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה וגו' דפסוקים אלה אין עניינם כאן וכבר נכתב זה למעלה.
תשובה – אמרו חז"ל (שמו"ר פנ"א) שחשדו למשה שנטל מכסף של המשכן, ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו ומה היו אומרים, חמי קדל דבריה דעמרם, {ראו מה שמן ערפו של בן עמרם} וחבירו אומר לו אדם ששלט על מלאכת המשכן - אין אתה מבקש שיהא עשיר? אמר להם משה חייכם! נגמר המשכן - אתן לכם חשבון! אמר להם בואו ונעשה חשבון!. ובזה יש לפרש למה חשדו דווקא למשה ולא לשאר העובדים במשכן ולמה רק משה היה צריך ליתן חשבון, וקאמר דעֲבֹדַת הַלְוִיִּם שעבדו שם היתה ע"פ אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן והוא השגיח עליהם ולא היה מקום לחושדם. וּבְצַלְאֵל וגו' עָשָׂה אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת מֹשֶׁה וכולם ידעו שהוא עושה רק מה שנצטוה אף אחד לא חשדו, וְאִתּוֹ אׇהֳלִיאָב וגו' חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ ולא התעסק כלל עם כסף רק עם בגדים ולא היה מקום לחושדו ולכן לא נשאר החשד רק על משה ולכן הוא נתן החשבון וזהו עַל פִּי מֹשֶׁה. (טעמא דקרא)
וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכׇל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר. (לו ז) וְהוֹתֵר אותיות תורה שהיו עוסקים בתורה תחילה והנותר מהיום היו עוסקים במלאכת המשכן, מכאן שאין מבטלין תלמוד תורה אפילו לבנין בית המקדש. ('שפתי כהן' עה"ת)
שאלה – מה הטעם שאין מבטלין תלמוד תורה אפילו לבנין בית המקדש ? (שבת קיט:)
תשובה – כי תלמוד תורה גדול מבנין ביהמ"ק, כי ביהמ"ק אף שיש בו קדושה עליונה, מכל מקום הקדושה הוא על עצים ואבנים ועל מקום מן הארץ, אבל התורה היא שכלית והיא אצל הקטן שהוא אדם בלא חטא, ולפיכך אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין ביהמ"ק. (נתיבות עולם נתיב התורה י)
וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. (לז ט) וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו ס"ת 'שלום' רמז על המלאכים שנאמר (איוב כה ב) עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.
וַיַּעַשׂ לַמִּזְבֵּחַ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת תַּחַת כַּרְכֻּבּוֹ מִלְּמַטָּה עַד חֶצְיוֹ. (לח ד) כַּרְכֻּבּוֹ בגימטריא רמ"ח כנגד איבריו של אדם שהמזבח מכפר עליהם.
וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (לח ח) בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת, לפי שעל הכיור היה מצוייר עליו מעשה מרכבה ולזה נקרא כיור לשון ציור וכיור. ('שפתי כהן' עה"ת)
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, הר"ת עולים בגימטריא 'ענוה' (131). מִשְׁכַּן בגימטריא 'גאות' (410). ב' המידות האלו נצרכות לקיום התורה שנקראת עֵדוּת. כי אמנם ענוה היא מן היסודות בעבודת השי"ת, אבל לפעמים צריך גם כן גאוה דקדושה בבחינת (דהי"ב יז ו) וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי י-ְהֹוָה. דהיינו כאשר היצה"ר בא אל האדם ומשפילו ארצה ומכניס בלבו ייאוש כאילו אפסה תקוה ממנו ח"ו. (אמרי חיים)
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (לח כא)
שאלה – מה עניין הסמיכות של הפסוקים מהפרשה הקודמת 'ויקהל' המסתיימת בפסוק וְכׇל הַיְתֵדֹת לַמִּשְׁכָּן וְלֶחָצֵר סָבִיב נְחֹשֶׁת.
תשובה – הטעם שהיו יתדות המשכן של נְחֹשֶׁת ולא של ברזל, משום שהברזל מרמז על מלכות אדום, והמשכן כלומר בית המקדש עתיד להחרב על ידי מלכות אדום, והקב"ה לא רצה לרמז לעם ישראל שבית המקדש עתיד להחרב ע"י אדום. ופרש"י - הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן שְׁנֵי פְּעָמִים, רֶמֶז לַמִּקְדָשׁ, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. לפי זה יבוארו הפסוקים: וְכׇל הַיְתֵדֹת לַמִּשְׁכָּן וְלֶחָצֵר סָבִיב נְחֹשֶׁת ולא ברזל, בכדי שלא לגלות לעם ישראל שיחרב ביהמ"ק. אך קשה מנין שביהמ"ק אכן יחרב? והתשובה אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – רמז שעתיד להיחרב. (מדרש יהונתן)
וְכׇל הַיְתֵדֹת לַמִּשְׁכָּן וְלֶחָצֵר סָבִיב נְחֹשֶׁת - בא לומר אע"פ שדרך היתדות לעשותם מברזל אך הברזל הוא שנאוי לפני המקום שהוא זיונו של עשו והוא כלי מלחמתו ומתגאה בו ונאמר (מלאכי א ג) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וְאֶת לרבות כלי זיונו שהוא חרבו, כמ"ש על פסוק (שמות ד כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר ולא סכין. לזה בא לומר דלא מבעיא היתדות של המשכן אלא אפילו של החצר היו נחושת. ('שפתי כהן' עה"ת)
וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. (לח כז)
שאלה – מה הטעם שהיו האדנים בדיוק מאה.
תשובה – כנגד ק' ברכות ויצחק נולד לק' שנה. ודע כי היו מאה אדנים ק' לולאות מ"ח קרשים הם רמ"ח כנגד מצות עשה. וכן רמ"ח חלונות ברקיע, אברהם גימטריא רמ"ח. יצחק בגיטריא ר"ח ולקח את רבקה בן מ' שנה הרי רמ"ח. יעקב עם ס"ו נפשות שיצאו ממנו הם רמ"ח. הרי האבות תיקנו רמ"ח מצוות עשה. במשה כתיב (במדבר יב ו) בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע הרי רמ"ח, שהשיג משה שמותיו של ה' יתברך ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גימטריא רל"ב וי"ו אותיות שבד' הויות הרי רמ"ח. (חומת אנך בשם ספר כתיבת יד)
בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. (מ ב) תרגום יונתן - בְּיוֹמָא דְיַרְחָא קַדְמָאָה הוּא יַרְחָא דְנִיסָן בְּחַד לְיַרְחָא תְּקִים יַת מַשְׁכְּנָא מַשְׁכַּן זִימְנָא.
שאלה – לכאורה היה לומר 'בחודש הראשון ביום אחד לחודש'. ויום החודש הוא שם על ראש חודש וכאמור בשמואל (ש"א כ כד) וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ על אֶל הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל, מָחָר חֹדֶשׁ דקאי על ראש חודש. וא"כ מיותר לומר בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, וכן ביחזקאל מ"ו א וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ. פירש מצודת דוד - יאמר על יום הראשון מהחדש והוא ראש חודש וכן מָחָר חֹדֶשׁ (שמואל א כ) פירש הרד"ק זה נאמר על קרבן ראש חודש.
תשובה – הפירוש כאן לא על ציון היום שהוא ערב ובוקר יום אחד, אלא הכוונה עיצומו של יום ולא לילה, בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן רצונו לומר ולא בלילה. לפי שהקמת המשכן היה רק ביום. אי נמי מכוון ביום הראשון שקביעות החודש יהיה ביום הראשון לשבת ולא יעברוהו, היינו היום הראשון בשבוע כמו שאמרו (שבת פז: ) רִאשׁוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. (משך חכמה)
וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ. (מ ד)
שאלה – מה הטעם שציוה להביא את השולחן לפני המנורה.
תשובה – משום שמקום המנורה הינו נֹכַח הַשֻּׁלְחָן (כמבואר לעיל כו לה) ולכן יש להעמיד תחילה את השולחן ואחר כך את המנורה. ועוד משום שכׇּל פִּינּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה לֹא יִהְיוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין (יומא יז:) והשולחן בדרום, לימין פתח המשכן. (טעמא דקרא)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
