ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- ויקרא
מפטיר עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי (ישעיה מג כא)
פרשת ויקרא
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת ויקרא 111 פסוקים = אֶל יְסוֹד
וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה. (ד כה)
בפרשת ויקרא 16 מצוות, מתוכן 11 מצוות עשה ו-5 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
עשה: מעשה העולה • קרבן מנחה • מליחת הקרבן • קרבן בית דין אם טעו בהוראה • קרבן חטאת ליחיד ששגג במצות לא תעשה שחייבין עליה כרת • עדות • קרבן עולה ויורד • תוספת חומש לאוכל מן ההקדש או מועל בו • קרבן אשם תלוי • קרבן אשם ודאי • השבת הגזל.
לא תעשה: שלא להקריב שאור או דבש • שלא להקריב קרבן בלי מלח • שלא להבדיל הראש בחטאת העוף • שלא ליתן שמן זית במנחת חוטא • שלא ליתן לבונה במנחת חוטא.
קי"א פסוקים בפרשת ויקרא - כנגדם ישראל אומרים ק' ברכות בכל יום, וי"א ברוך שאין בו שם בברוך שאמר, שכל המכוון בברכות כאילו הקריב כל הקרבנות.
נ"ט פעמים ה' בויקרא, כן נ"ט תיבות אָנֹכִי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ ו-לֹא יִהְיֶה לְךָ, למד כל המודה בעבודת הקרבנות מודה באמונתו וכופר בעבודה זרה, וניצול מן הגיהנם שהוא נ"ט יותר מגן עדן. {עֵדֶן אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּגֵיהִנָּם – פסחים צד.}וכן נ"ט פעמים אברהם בחומש, לפי שהוא בנה מזבחות והקריב קרבנותיו. (הרוקח)
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. (א א)
שאלה – מה ענין סמיכות הפרשיות, מה ענין א' זעירא, ומה הטעם ששינה פה להצריך וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, ומה שכתב מֵאֹהֶל הל"ל בְּאֹהֶל כי השם יתברך ומשה שניהם עומדים בו.
תשובה – מה שכתוב לעיל וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וכו', אז הוצרך לקראו ואח"כ דיבר עימו. אמנם בהיותו בחוץ עם ישראל באה אליו הקריאה בקול נמוך הנרמזת בא' זעירא שבעת הקריאה כדי שלא ישמעו ישראל את הקול לפי שאינם ראויים לנבואה ואחר שנכנס אז וַיְדַבֵּר יְ-הֹוָה אֵלָיו בקול גדול כדרכו וזה נרמז במלת וַיְדַבֵּר שהוא היפך מלשון אמירה שהיא בחשאי כמו שכתוב (דברים ח יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ.
א"נ ירמוז ענוותנותו של משה כי הגם שדרסו רגליו בערפל וַיְהִי שָׁם עִם יְ-הֹוָה בהר כי וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד בהר שם כנודע ומה גם באוהל מועד הארציי ומה זה לא בא אל האוהל והודיענו הכתוב כי אין ולא יכול מחולשתו רק כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן ואין ראוי לאורח הקדוש הבא לשכון כבוד בארצו להיכנס שם תיכף עד חנותו שם בקבע ויהיה בעל הבית וכשיתן לו רשות יכנס כי הוא ביתו ואוהלו של הקב"ה לא של משה וישראל. אעפ"י שמשלהם נעשה ואין זה רק ענוותנות גמורה. ונודע כי כל המשפיל את עצמו הקב"ה מגביהו וזה יורה א' זעירא כי משה נקרא וועד מיוחד שבישראל שהוא סוד א' רבתי הקטין עצמו ונעשה א' זעירא ולכן זכה כי וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר וכו'. ונתן לו טעם ואמר לו כאשר אדרבה מסיבת שעשה האוהל מועד הנקרא כן ע"ש (שמות כה כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי ואם כל עצמו של האוהל לא נעשה רק לתכלית היותו מועד בית אחד אל וְנוֹעַדְתִּי איך אינך נכנס לדבר עמו וזהו שכתוב מֵאֹהֶל מסיבת טעם היותו נקרא אוהל מועד לאמר ולדבר לך וז"ש לֵאמֹר. ('עץ הדעת טוב' למהרח"ו)
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַי-הֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם. (א ב)
ענין הקרבנות – הוא לקרב כל המדרגות דומם צומח חי מדבר אל הקדושה. הנה הקרבן – החי, והעצים – צומח, והמלח – דומם, והאדם – המקריבם בכחו אל השם יתברך, הנה כל הנפשות של דומם צומח חי מדבר כולם מתקרבים לקדושתו ית"ש. וזה נקרא קׇרְבָּן לַי-הֹוָה, שמקרב כל הארבע מדרגות נפשות אל ד' אותיות השם הנכבד. (בני יששכר ראש חודש מאמר ב אות ג)
ובמדרש (מ"ר צו א) חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן, דתנינן תמן 'כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן'. לפי שבחטא אדם הראשון נפגם הכל. ובזמן שבית המקדש קיים האדם נתקן ע"י הוידוי והבהמה ע"י הקרבן עצמו והצומח ע"י עצי המערכה והמנחות והנסכים והדומם ע"י המלח. (חסד לאברהם) ובזה אפשר לתת טעם למה ששנינו (משנה תמיד ב ג) בְּאֵלּוּ היו רְגִילִין לסדר את המערכה בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה וְשֶׁל אֱגוֹז, וְשֶׁל עֵץ שֶׁמֶן. כי עץ הדעת למ"ד היה תאנה ואם כן פגם גדול בתאנה ולכך היו רגילים לסדר המערכה במורביות של תאנה וכפעם בפעם מעצים אחרים. וגפן וזית היו נתקנים בנסכים שקרבים על גבי המזבח. וז"ש 'חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן' שהם נתקנים על ידם הגפן והזית ביוצא מהם וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן (דניאל ג כז) וכן אהרן יתוקן על ידי בניו דברא מזכי אבא. (פני דוד)
ועתה בגלות תקנו התפילות נגד התמידין (ברכות כו:), והם גורמים יחוד שם י-הוה. והנה האדם הוא ציור המשכן והמקדש ואם הוא דבוק בקיום התורה והמצוות והתפילות וברכות ושבחות, והוא תמים שאין בו מום ממומי המידות הרעות , אז הוא קרבן לה'. (אוצרות השל"ה)
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן. לָמָּה אָמַר 'אָדָם' וְלֹא אָמַר 'אִישׁ'. יִרְצֶה לוֹמַר, כִּי יֶחְטָא הָאָדָם, כְּמוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהִתְחִיל לַחֲטֹא, יַקְרִיב קָרְבָּן. (תנחומא ויקרא ח)
שאלה – צריך להבין למה דימה את החוטא לאדם הראשון.
תשובה – הנה עיקר הקרבן הוא כדי להתוודות עליו, וכך יהיה נכנע לפני ה', כאשר הוא יודע בנפשו כי מרד בה' והַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח ד)
אלא שטבע האדם להתנצל בעצמו בלבו ולהקטין חטאו ותולה ביצר הרע, וּמִי מְעַכֵּב? - שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה (ברכות יז.), וגם אומר אל לבו הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא ז), שמבטן אמו משוקע ביצה"ר, ואם חושב כך לא יתחרט בלב שלם וכך אין קרבנו מרוצה לפני ה', והנה אדם הראשון לא היתה לו התנצלות וטענה זו, דקודם שאכל מעץ הדעת, הרי לא היה לו יצה"ר, וגם לא יוכל לטעון הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי דהרי היה יציר כפיו של הקב"ה ולכן התחרט והתוודה בלב שלם, וידמה החוטא בנפשו שהחטא שלו הוא כמו חטא של אדם הראשון שאין לו במה לתלות, , רק הוא המתחיל בעבירה ויבקש סליחה מאת ה', וז"ש אָדָם כִּי יַקְרִיב כמו אדם הראשון שלא התנצל עצמו כך יהיה כל המקריב, כך תקריב וירצה לפני ה' הרוצה בתשובה ואז חָיֹה יִחְיֶה לפניו. ('כתב סופר' עה"ת)
וּמִי מְעַכֵּב? שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת (ברכות יז.) – הכוונה בזה שיש לאדם לילך במדותיו ובמעשיו בדרך המיצוע, והנה היצה"ר מסית שילך האדם בקצה האחד במותר לו כגון להתגאות ולהתנהג במותר התאוה וע"כ מדמה ליה לשאור שבעיסה שמגביה את העיסה ועושה אותה יותר מכמות שהיתה, וההיפך השעבוד מלכיות עכו"ם מכריחים לקצה ב' שאין מניחין לישראל להתגאות אבל משפילים אותם בתכלית השפלות וכן מחסרין מהם כל טוב אף דברים הצריכין להם לעבודת ה'. וז"ש שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ לילך דרך המיצוע אבל מי מעכב שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת ששנים אלו מעכבים שזה חפץ בקצה זה וזה חפץ בקצה זה יהי רצון שתכניעם מלפנינו ומאחרינו דהיינו ב' קצוות ונשוב לילך במיצוע. (חידושי אגדות שם)
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קׇרְבָּן לַי-הֹוָה (א ב)
שאלה – איתא במדרש 'אתם ולא משה'. והוא טעון ביאור וכי משה לא הורשה להקריב קרבנות?
תשובה – יבואר ע"פ הגמרא (נדרים י.) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם 'לַה׳ עוֹלָה', 'לַה׳ מִנְחָה', 'לַה׳ תּוֹדָה', 'לַה׳ שְׁלָמִים' — תַּלְמוּד לוֹמַר: 'קׇרְבָּן לַי-הֹוָה'. הטעם כיון שאנו חוששים שמא לאחר שיאמר לה' מיד ימות ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה, אלא יאמר קרבן לה'. ועתה מובנים דברי המדרש, הדין שאדם המקדיש קרבן שצריך לומר קרבן לה' קיים רק אצל שאר בני האדם – שמא ימותו לאחר שיאמרו לה'. אך למשה רבינו שידע את עת מותו – מותר לומר לה' קרבן כיון שמשה יידע להיזהר שלא לומר לה' קרבן סמוך למיתתו. (מדרש יהונתן)
תַּקְרִיבוּ אֶת קׇרְבַּנְכֶם – ר"ת בגימטריא תק"ב עם הכולל כנגד שני חיי האבות (175+180+147=502) שכל חייהם היו קרבים לה' ודבוקים בו ובזכותם תזכו לקרבנות שמקרבים העולמות וגורם יחוד. (חומת אנך)
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה לַי-הֹוָה סֹלֶת יִהְיֶה קׇרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. (ב א) פרש"י - לֹא נֶאֱמַר 'נֶפֶשׁ' בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה, אֶלָּא בְּמִנְחָה. מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה? עָנִי; אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ. (מנחות קד:)
כתיב (הושע יד ג) וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ, פרש"י - שהיה לנו להקריב לפניך נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו. וכן פירש המצודת דוד – ר"ל במקום הקרבנות פרים נשלם בו וידוי שפתינו.
הרמז הוא שהרי אנו בגלותינו בהיותנו בבור הגלות, וגורשנו מהסתפח בנחלת ה', ואין לנו לא כהן ולא מנהל, וזה ר"ת נְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ 'נֶפֶשׁ', דמעלה אני עליהם כאילו הקריבו נפשם לפני. שהרי בגלותינו אנו דומים לעני שאין לו לפני הקב"ה אלא 'נֶפֶשׁ' היינו נְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. ('לחם רב' על סידור התפילה עמ' קמט)
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו. (א ד)
שאלה – מה הטעם שחייב הבעלים לסמוך את ידו על ראש הקרבן. ואמרו חז"ל (מנחות צג:) 'יָדוֹ' – וְלֹא יַד שְׁלוּחוֹ, ואין סמיכה אלא בבעלים ואפילו בדיעבד לא. ולא אמרינן שָׁלִיחַ דְּבַר מִצְוָה הוּא, וּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.
תשובה – כדי להראות ולהורות השתתפות האדם מצד חומרו את מעשה הבהמה, ואם הקב"ה יראה חלילה חטא האדם כנגד רוממתו וגודלו אין חלילה תרופה למכתו, אך הקב"ה רואה כי אפר אנחנו ואדמה על ראשנו, דהתאוות הבהמיות מושלות עלינו, וזה גם פירוש הפסוק (דברים לב מג) וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ, דע"י שהקב"ה רואה שאדמה ועפר אנחנו, זהו עצמו כפרתינו, וזה מרמז סמיכת יד הבעלים, רמז על ידו אשר לא טהורה היא, והניף את ידו אל ה' למרות שהמרה את פי ה', כדי להראות שמחמת ידו הסמוכה על הבהמה שגופו מזוהם בתאוות הבהמה, ואז הקב"ה מרחם עליו בהודיעו כי אך בשר הוא וכתיב ביה (ויקרא יג יח) וְנִרְפָּֽא, וזהו וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה ועל ידי זה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו. (אמרות ה')
וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ. (ה א)
שאלה – מה הטעם שעל ספק חטא באין יסורין ולא על ודאי. מה הטעם דכתיב אִם לוֹא יַגִּיד בתוספת ו'.
תשובה – כדי שיפשפש במעשיו, ואם נודע לו שחטא ישוב, אבל ברשע אין באין עליו יסורין כדי לטורדו מן העולם אם לא ישוב. (מושב זקנים)
הטעם דכתיב אִם לוֹא יַגִּיד בתוספת ו' – לומר שאם הגיד לו כבר אינו חוזר ומגיד. (מושב זקנים, בעה"ט) א"נ אִם לוֹא יַגִּיד במקום הראוי להגיד כלומר בבית דין, שאם כבש לו עדותו בינו לבינו אינו נענש בזה אלא כשיכבוש עדותו בבית דין. א"נ תוספת הוא"ו במלת לוֹא ירמוז על ששת ימי בראשית, ובא להורות כי מי שכובש עדות לחברו מעלה עליו הכתוב כאלו כבש להקב"ה עדות של חידוש העולם שנברא בששת ימים, כי מתוך שאדם רגיל להיכשל בעוון קל יבא לבסוף שיכשל בעוון חמור. (רבינו בחיי)
וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עׇרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל. (ה ח) כתב הרמב"ם - הזהירנו מהבדיל ראש חטאת העוף בשעת מליקה. והוא אמרו יתעלה ומלק את ראשו ולא יבדיל ואם הבדיל פסל. (ספר המצוות לאו קיב) וצריך הכהן שלא יחתך הכל לגמרי עד שיהא נפרד הראש מן הגוף. ועל זה נאמר וְלֹא יַבְדִּיל. (החינוך קכד)
שאלה – מה טעם האיסור שלא להבדיל הראש בחטאת העוף, מה הענין של המליקה מִמּוּל עׇרְפּוֹ, ומדוע אינה נוהגת בעולת העוף.
תשובה – לפי שהחוטא פנה ליוצר כל יתברך עורף ולא פנים, לפיכך קרבנו שהיא תמורתו נפש תחת נפש, תצא מערפו, כיון שהיה קשה עורף. ובחטאת העוף שיש בו כפרה דווקא, ולא בעולת העוף (זבחים סד:), דכאן משום דהתודה, ובעולת העוף אין וידוי, לפיכך בחטאת העוף וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עׇרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל. (אוצרות השל"ה בשם טעמי המצות לא תעשין סט)
א"נ לפי שהוא קרבן של עני, רמז שימהר כל אדם בתכלית המהירות צרכו של עני, ועל כן אין צריך קרבנו שחיטה, שלא יצטרך הכהן לחזר אחר הסכין ולבדקו, ויתבטל העני שם ממלאכתו בינתים. גם להפליג המהירות אמר שיתחיל ממול ערפו, כי הוא המוכן אל ידו ולא יצטרך להפוך הצוואר אל צד הסימנין. וענין איסור הבדלת הראש מן הגוף דבר ראוי הוא להידור הקרבן, כי באמת כשראש העוף דבק עמו הוא יותר מהודר, וראוי לנו להדר בקרבנו של עני בכל כחנו, די לנו בעניותו, אין לנו להוסיף בדלותו לפחת תאר קרבנו. (ספר החינוך קכד)
וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קׇרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת. (ה יא)
שאלה – הרי זהו קרבן דלות שנקרא עולה ויורד לפי שבעני יורד מבהמה לעוף ומעוף לעשירית האיפה. ואם כן למה בָּתַר עַנְיָא אָזְלָא עַנְיוּתָא להביא שתי תורים או שני בני יונה, ואילו העשיר לא יביא רק קרבן אחד. והרי התורה להקל עליו באה. וכי תימא דעדיין קולא הוא שזה מביא בהמה גדולה ודמיה מרובין, הלא נֶאֱמַר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, וּבְעוֹלַת עוֹף אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, וּבְמִנְחָה אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, לוֹמַר לְךָ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם. (מנחות קי.).
תשובה – לפי שאי אפשר באופן אחר, דבקרבן עשיר די באחת כי יש בה חלק לגבוה דהיינו אימורים וחלק להדיוט דהיינו הבשר והעור, אבל בקרבן עני שאין אימורים אילו יביא חטאת לבד אין כאן חלב לגבוה, ואם יביא של עולה לבד הרי כולה כליל ואין חלק לכהנים לכך צריך את שתיהם.
מה הטעם שהיונה זכתה להיות בין הקרבנות יותר מכל עוף אחר.
לפי שבימי נח אָמְרָה יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִים כְּזַיִת וּמְסוּרִים בְּיָדְךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים כִּדְבַשׁ וּמְסוּרִים בְּיַד בָּשָׂר וָדָם. (סנהדרין קח:). ועוד י"ל מִשּׁוּם שנמשלו כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח יד): כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְגוֹ׳ - מַה יּוֹנָה כְּנָפֶיהָ מְגִינּוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינּוֹת עֲלֵיהֶן. כדאי היא לכפר עליהם. (פענח רזא)
נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקׇּדְשֵׁי יְ-הֹוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי-הֹוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. (ה טו)
שאלה – לשון מעילה הוא מזיד, כדכתיב (עזרא ט ב) וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה. ולשון חטא הוא השוגג מלשון (שופטים כ טז) וְלֹא יַחֲטִא פרש"י – לא ישגה. מה הטעם שהתחיל במזיד וסיים בשוגג.
תשובה – לפי שאין אדם חוטא בשוגג אלא אם כן עבר במזיד מקודם. וזהו שאמר נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל במזיד, מהמזיד יבוא לשוגג וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה. א"נ שתחילה אדם חוטא בשוגג ואם לא שב עובר במזיד.{כמאמרם ז"ל (קידושין מ.) כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ – הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר} וזהו שאמר תִמְעֹל מַעַל במזיד, מה הסיבה וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מקודם. והעיקר הוא דאיכא הכי ואיכא הכי, זמנין מזיד קודם ואח"כ שוגג. ולפעמים שוגג ואח"כ מזיד. (חומת אנך) א"נ הקדים בהקדש שהוא מחוקי הקב"ה מעילה לחטא, ושם הדבר שוגג ועל כן אמר לשון חטא שהוא השוגג, אבל בחוקי הבריות בתביעות שבין אדם לחברו הקדים חטא למעילה ושם הדבר זדון, ולפיכך הזכיר מעילה באחרונה, וכל זה מחסדי הש"י כי החמיר יותר בחוקי הבריות בין זה לזה יותר ממה שהחמיר בחוקו יתברך. (רבינו בחיי)
וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. (ה כג)
מסופר בגמרא (ביצה לח:): כי סליק [כאשר עלה] ר' אבא מבבל לארץ ישראל, אמר: יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל [יהי רצון שאומר דבר הלכה שיתקבל] בעיני השומעים בארץ ישראל, ולא אבוש בו. כי סליק [כאשר עלה], אשכחיה [מצא] את ר' יוחנן ור' חנינא בר פפי ור' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] שמצא את ר' אבהו ור' שמעון בן פזי ור' יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי [וישבו הם ואמרו] בבירור הלכה זו: אמאי [מדוע] הדין בעיסה כן? ולבטיל [ושיתבטלו] המים והמלח לגבי העיסה, ותדון העיסה רק לפי הבצק שבה ולא לפי המים והמלח, שהרי הם מעטים ובטלים! אמר להו [להם] ר' אבא הרי אדם שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין חטין של חבירו, וכי יאכל הלה וחדי [וישמח]?! שהרי לדעה זו שאם היה זה דבר קטן ובלתי נחשב הרי הוא בטל. וכיון שאנו אומרים שאין אדם מבטל את רכושו לאחרים — כן הוא גם לגבי המים והמלח בעיסה. אחיכו עליה [צחקו עליו] החכמים. אמר להו [להם]: וכי גולתיכו שקלי [את גלימתכם לקחתי] שאתם מביישים אותי? הדור אחיכו עליה [חזרו וצחקו עליו].
שאלה – מדוע כאשר שחקו חכמים על דבריו שאלם רבי אבא האם לקח מהם את מלבושיהם? וכי גניבת המלבושים היא סיבה לצחוק?
תשובה – אמרו חז"ל (סוטה ה:) בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים נְמוּכֵי הָרוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה — שְׂכַר עוֹלָה בְּיָדוֹ. מִנְחָה — שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ. אֲבָל מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיב כׇּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא יט): זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה. כתב הסמ"ג (לאוין סד) ואני דרשתי עוד כי אפילו משאלות לבם ותאותם שומע הקב"ה וממלא רצונם אע"פ שלא התפללו על זה שנאמר (תהלים י יז) תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְ-הֹוָה תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אׇזְנֶךָ תפלת ענוים לא נאמר אלא תַּאֲוַת תָּכִין לִבָּם כלומר מה שחושבים בלבם. רבי אבא היה משובח ומפואר במידת הענווה. כדאמרינן (סוטה מ.) וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא עִינְוְתָנָא אֲנָא. כֵּיוָן דַּחֲזֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי אַבָּא דְּמִן עַכּוֹ דְּאָמַר אִיהוּ חַד טַעְמָא וְאָמַר אָמוֹרֵיהּ חַד טַעְמָא וְלָא קָפֵיד — אָמֵינָא לָאו עִינְוְתָנָא אֲנָא. לא היה אומר כן בפיו אלא בלבבו כך היה חושב את עצמו שהגיע למדרגה זו שראוי להיות נקרא עניו. (בן יהוידע שם) . והנה מאחר ורבי אבא ידע שהוא ענוותן תפילתו היתה אמורה להתקבל בשמים לאלתר, כאשר נוכח שחכמים צוחקים על דבריו הבין כי תפילתו לא התקבלה. ולכן מיהר ושאל אותם וכי גולתיכו שקלי כלומר האם יש בידי עון גזל שזהו הגורם לכך שתפילתי לא התקבלה. דאיתא במדרש (ש"ר כב ג) כָּל מִי שֶׁיָּדָיו מְלֻכְלָכוֹת בְּגָזֵל הוּא קוֹרֵא לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ עוֹנֶה אוֹתוֹ, לָמָּה, שֶׁתְּפִלָּתוֹ בַּעֲבֵרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, יג): וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל בָּשָׂר וגו', אֲבָל אִיּוֹב שֶׁלֹא הָיָה בַּעֲמָלוֹ גָּזֵל, הָיְתָה תְּפִלָּתוֹ זַכָּה, לְכָךְ אוֹמֵר (איוב טז יז): עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי, לְפִי שֶׁאֵין עָוֶל בְּכַפַּי וּבַעֲמָלִי, תְּפִלָּתִי זַכָּה. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא מִנַּיִן שֶׁכָּל מִי שֶׁהַגָּזֵל בְּיָדוֹ תְּפִלָּתוֹ עֲכוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א, טו): וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם וגו' אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, מִפְּנֵי מָה, שֶׁיְּדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. וּמִנַּיִן שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַגָּזֵל תְּפִלָּתוֹ זַכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כד, ד): נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (תהלים כד, ה ו): יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְ-הֹוָה, זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו. (פלאות עדותיך)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
