ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חמץ, מצה וכשרות לפסח
- אכילת מצה
במצות לולב נאמר ’ולקחתם לכם’- דהיינו שלכם, שהלולב צריך להיות בבעלותו ואין אדם יוצא בלולב ששאל מחברו, ויש לדון אם גם בפסח המצה צריכה להיות בבעלותו של האדם וקניינו, או שמא ניתן לצאת ידי חובה גם באכילת מצה של אחרים.
דהנה בגמרא (פסחים לח, א) איתא שגם במצה יש דין ’לכם’ כשם שיש בלולב, ולמדים זאת מגזירה שוה, דכתיב: לחם לחם, כתוב במצה ״לחם עוני״, ובחלה כתוב ״והיה באכלכם מלחם הארץ״, מה להלן משלכם, אף כאן משלכם.
ולכן היה נראה לכאורה שכל אדם מחויב לקנות לעצמו מצה, ואלו המוזמנים לליל הסדר יעשו לפני האכילה קנין על המצות המוגשות להם, שאם לא כן המצות נחשבות כשאולות ואין יוצאים בהם ידי חובת מצות אכילת מצה בליל פסח.
אלא שהרא״ש (פסחים פ״ב סי’ יח) והרמב״ם (פ״ו מהל’ מצה ה״ז) למדו גמרא זו באופן אחר, שאין כוונת הפסוק שהמצה תהיה בבעלות האוכל אלא הפסוק רק בא למעט מצה גזולה. וז״ל הרא״ש על דברי הגמרא דלעיל: ״משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה, דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה, דגזירה שוה זו מקובלת...וכן כתב הרמב״ם דאין אדם יוצא במצה גזולה״
והביא הרא״ש את דברי הירושלמי (פ״ק דחלה ה״ט): ״מצה גזולה אסור לברך עליה, אמר רבי אושעיא ע״ש שנאמר ’ובוצע ברך ניאץ ה’...ותו מסיק בה בירושלמי, רבי יונה אומר אין עבירה מצוה וכו’״.
ואם כן למדנו מדבריהם שאין כוונת הגמרא בדין ’לכם’ במצה כדין לכם בלולב שאין יוצאים בשאולה, אלא כוונת הפסוק רק למעט מצה גזולה. והוסבר דבר זה היטב בט״ז (סימן תנד סק״ד) שאין לאסור מצה שאולה, ושונה מצה שאולה מדין לולב השאול, כיון שבדין לולב, הלולב עצמו חוזר לבעליו, וכל זמן שהלולב נמצא ביד השואל אינו נחשב כלולב שלו, אבל מי ששואל מצה מחבירו כוונתו היא לאוכלה ולשלם לו דמים או ליתן לו מצה אחרת במקומה, לכן ודאי שבעת שלוקח את המצה היא נחשבת כשלו ממש. ודימה זאת למי שלוה מעות מחבירו, שכיון שמלוה להוצאה ניתנה לכן אותם מעות הם שלו ויכול הוא להוציאת ולשלם לו מעות אחרות תמורתן.
אולם מאידך ישנם פוסקים שחלקו על דיעה זו ולמדו את הגמרא דלעיל כפשוטו שיש חיוב שהמצות יהיו שייכות לאוכלן, יעויין כן בשפת אמת (סוכה לה ד״ה בגמ’ אתיא) שכתב שצריכים להיזהר במצה של מצוה שתהיה שלו דוקא. וכשמתארח אדם אצל בעל הבית, יש לבעל הבית המארח להקנות לאורחים את המצות לפני החג, ואין מספיק ליתן רשות לאוכלם כיון שהמצות צריכות להיות שלהם ממש על מנת לצאת ידי חובת המצווה, וסיים השפת אמת שאין העולם נזהרין בזה.
והנה נחלקו הראשונים בדין המתארח אצל חבירו אם המאכל המוגש לפניו נחשב כשלו (עד כדי כך שיוכל לקדש בו אשה), או שמא אינו שלו ורק ניתן לו רשות לאוכלו. ובקובץ שיעורים הסביר שחלקו בדין זה רש״י ותוספות (פסחים כט, א ד״ה בדין), שלרש״י אין האורח זוכה במאכל, והתוספות סברו שהאוכל זוכה במאכלים. ונראה שגם הר״ן (נדרים לד, ב ד״ה א״ל) סבר כדעת רש״י מדכתב שהמדיר את חבירו בלשון ’ככרי עליך’, אסור לו לארח אותו כיון שהכיכר שמגיש לחבירו עדיין נשאר ברשותו ונחשב ככיכרו, ונלמד מדבריו שהמאכלים המוגשים לפני האורח נשארים ברשות המארח.
ולדברי רש״י והר״ן שהאורח אינו זוכה במאכלים, איך יצאו האורחים ידי חובת המצוה באכילת מצה בליל פסח. לכן חששו כמה פוסקים לזכות את המצות על ידי קנין עבור האורחים לפני החג (כיון שבחג נמנעים מלעות קנינים).
אולם יש לדעת שמרבית הפוסקים לא חשו לחומרא זאת, וכל שכן במתארח במלון שמשלם עבור הסעודות. ועוד יש סברא להקל בזה משום שישנם כמה דברים שחכמים השאירו בהם את קנין הכסף, כמו שפסק השולחן ערוך (חו״מ סי’ קצט ס״ג), וכתב על זה הפרי מגדים (הובא בביאור הלכה סימן תרנו ד״ה ועיין) שאם נתן מעות לקנות יין לקידוש שבת קנה, דין תורה מעות קונות והעמידו זאת חכמים על דין תורה, והוסיף ע״ז הביאור הלכה שכמו כן אתרוג, ולכן כל דבר מצווה בכלל.
הרב שי טחן
ראש כולל שערי עזרה בברוקלין ניו יורק, וראש בית הוראה ארזי הלבנון. הרב טחן כותב עלון שבועי המופץ ברחבי ארצות הברית וקנדה ומחבר ספרים בהלכה.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אין להוציא את מנעליו מחוץ לחדר ביום השבת אם המלון נותן שירות צחצוח נעליים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
