ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
משמע בפשטות שחובת ההשבה של הגזלן היא רק ליידע את הנגזל וכלל לא כלול בכך הצורך להביא לידיו את החפץ, והדברים קשים מלשון הפסוק "והשיב" שלכאורה משמעותו שעל הגזלן מוטלת הטירחה להשיבו לידי הגזלן, ועוד יותר קשה מסברא, שכן הצדק מחייב שהגזלן ישיב גזילתו לנגזל. המנחת חינוך (מצווה קל אות ו) הוסיף להקשות שאפילו בטירחה גדולה הכרוכה בהוצאות, כהליכה עד מדי, אין סיבה לפוטרו שהרי מצווה במצוות "והשיב" ובמצוות עשה חייב להוציא עד חומש מממונו, ויתירה מזו, כאן שמדובר בתיקון למצוות לא תעשה של "לא תגזול" צריך להיות דינו כמצוות לא תעשה שעליו להוציא אפילו את כל ממונו כדי לא לעבור. לפני שנתייחס לשאלות אלו, נראה את דברי הפוסקים, כיצד הבינו דין זה – שבמקרה שהנגזל לא נשבע אינו צריך לטרוח עד מדי – מהו שורש הדין ומהם גדריו.
תקנה או מעיקר הדין
הסמ"ע (שסז ס"ק ב) והנתיבות (רלב ס"ק י) כותבים שהטעם שאינו צריך לרדוף עד מדי הוא מפני תקנת השבים, ואילו הש"ך (שסז ס"ק ב) מדייק מסוגייתנו שהפטור הוא מעיקר הדין, ורק אם נשבע חייב הואיל וזקוק לכפרה מיוחדת. לדברי הסמ"ע והנתיבות מיושבות הקושיות שהקשינו למעלה, שכן מעיקר הדין אכן חייב אלא שיש כאן תקנה מיוחדת לפוטרו, אולם דבריהם דחוקים לכאורה ממשמעות סוגייתנו, ואילו הש"ך מיושב עם סוגייתנו אולם קשות הקושיות הנזכרות.
הדברי יחזקאל (סי' יג ס"ק ג ד"ה ועיין בתשובת) מיישב את קושיית המנחת חינוך שכאן כל האיסור הוא משום סרך ממון חברו, ולכן לא מוטל עליו לבזבז ממונו כדי להשלים ממון חברו, שהרי מדוע עדיף ממון חברו משלו, וכפי שמצאנו לגבי השבת אבידה שאם הפסדו מרובה מרווח חברו אינו מחוייב בהשבה. דבריו מחודשים לפי שכאן מדובר באדם שפשע וגזל, ובהחלט יש סברא לחייבו להשיב אף אם יפסיד ממון על ידי כך, ואכן עדיף ממון הנגזל משלו, בשונה מאבידה. עוד יש להעיר, שגם דבריו אינם כפשט הגמרא, כי הגמרא אומרת שהואיל והודיעו נחשב כפיקדון בידו, משמע שנחשב כהשבה, ואילו לדברי הדברי יחזקאל הוא לא השיב אלא שפטור מלהשיב בתנאים אלו.
כשהגזלן הלך למדי
המלבושי יום טוב (ח"ב חו"מ סי' ז ד"ה מש"כ) מיישב שהחיוב "והשיב" המוטל על הגזלן הוא להשיב למקום שממנו גזל (וזאת יצטרך לעשות גם אם יידרש ממנו לטרוח ולהוציא הוצאות, כגון שהוא עצמו הלך למדי), אולם כאשר הנגזל הלך למדי אין זה בכלל חובתו ללכת למקום אחר כדי להשיב. ואכן גם מדברי הש"ך עצמו רואים שהעמיד את סוגייתנו דווקא במקרה שהנגזל הוא זה שהלך למדי, שכן כתב (שפו ס"ק ח) שגזלן אינו יוצא ידי חובת השבה עד שמחזירה למקום שנטלה, ולכאורה סותר לדבריו אצלנו, אלא על כרחך שמחלק בין מקרה שהנגזל הלך למדי למקרה שהגזלן הלך למדי, וכן ביאר דבריו בערוך השולחן (שסז סע' א).
לעומתו, הנתיבות (רלב ס"ק י) סובר שגם במקרה שהגזלן הרחיק והלך למדי פטור מלטרוח ולהשיב מטעם תקנת השבים. ומחלק שם שאכן מזיק יצטרך לטרוח כי רק לגבי גזלן מצאנו שיש תקנת השבים. לכאורה נחלקו לשיטתם, שכן הש"ך שהבין שהפטור הוא מעיקר הדין סובר שפטור זה שייך רק כשהנגזל הלך למדי, וכדברי המלבושי יום טוב שמצוות "והשיב" היא רק למקום ממנו גזל, אולם לדעת הנתיבות שזוהי תקנת השבים, טעם התקנה שייך גם במקרה שהגזלן הלך למדי (אמנם גם לשיטתו היה מקום לחלק, שיותר מסתבר לתקן כשהנגזל הלך למדי מאשר כשהוא עצמו הלך שאז חיוב טרחתו גדל מחמת מעשיו. ולפי זה אין הכרח שהסמ"ע שנקט שזו תקנה יודה לנתיבות שפטור אף כשהוא הלך למדי).
הרמב"ם (גזילה ז, ט) והשו"ע (שסז, א) כתבו: "הגוזל את חבירו אף על פי שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם ממון שבידו אלא יהי ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים ויטלו שלהן". ובפשטות משמע מלשונם כדברי הנתיבות, שחובת טירחת ההשבה כלל לא מוטלת על הגזלן אלא על הבעלים לבוא וליטול את שלהם, ואין חילוק בין אם הגזלן הלך למקום אחר או לא, ואם כן נצטרך לומר שגם הם סברו שזוהי תקנה. אולם אפשר לבאר שגם הם עוסקים בגזלן שהלך למקום אחר ואף שלא כתבו זאת בפירוש זוהי משמעות דבריהם שכתבו "אינו חייב לרדוף אחריהם", כלומר מדובר שהנגזל אינו לפנינו אלא הלך למקום אחר, וכן משמע קצת מלשון הטור שכתב "אין הנגזל לפנינו ובא הגזלן להחזיר אינו צריך לילך אחריו". אך עדיין צריך עיון מדוע לא פירטו, שהרי מסתימת דבריהם כלול גם מקרה שהגזלן הוא זה שהלך ולכן כעת אין הנגזל בפני דייני אותו מקום.
יש להעיר, שגם הסבר זה בש"ך אינו מתיישב עם פשט סוגייתנו, כי גם להסבר זה הגזלן לא קיים את מצוות ההשבה אלא שאינו מחוייב בה בתנאים אלו.
האם צריך ליידע את הנגזל?
בסוגייתנו נאמר: "דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה... הוה גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה". משמע שדווקא כשמודה לנגזל ומודיע לו אינו צריך לרדוף אחריו עד מדי, ולפי זה צריך לטרוח ולדאוג לשליח שיגיע למדי ויודיעו, וכן משמע מלשון הטור והרמ"א. הטור כתב "אלא יודיענו לומר כך וכך גזלתיך בוא וקחנה" וכן הרמ"א הוסיף על דברי השו"ע "ויודיע אותם", אולם הרמב"ם והשו"ע לא הזכירו שצריך להודיע. ונחלקו האחרונים בדעות הראשונים.
הגר"א (ס"ק א) הבין כפשט דבריהם שאכן זוהי מחלוקת בין הרמב"ם והשו"ע לטור והרמ"א, ויישבם מהגמרא שלרמב"ם הייתה גירסא אחרת בגמרא ולא גרס "ואודי ליה", והקצות (ס"ק א) יישבם מהגמרא, שהבינו ש"אודי ליה" לאו בדווקא, אלא הואיל והנגזל עצמו החליט להשיב שוב נעשה כפיקדון בידו. הסמ"ע הבין שגם לדעת הרמ"א אין צריך לטרוח ולהודיע לנגזל כשנמצא במדי, וכוונתו שכשיחזור הנגזל ויגיע לעירו צריך להודיעו, ואילו הש"ך הבין שאף הרמב"ם והשו"ע סוברים שצריך לטרוח ולהודיעו, כמפורש בגמרא, ולא כתבו אלא שלא צריך לרדוף אחריו ולהשיב לו את האבידה.
נראה שהש"ך לא הלך בדרכו של הדברי יחזקאל וגם לא של המלבושי יום טוב אלא כפשט הסוגיא, שהטעם שפטור מלהשיב הוא שכאשר מודיעו נחשב כפיקדון בידו ונחשב כאילו השיב, ולכן הש"ך טרח לדחוק בדברי הרמב"ם והשו"ע שגם הם מודים שצריך להודיעו, כי לדרכו מוכרחים לומר כך, שהרי כל יסוד הפטור הוא שהודיעו ולכן נחששב כפיקדון וכאילו השיב. קושיית המנחת חינוך אינה קשה, שכן על ידי ההודעה הוא כבר קיים את מצוות "והשיב" ושוב לא שייך להקשות מדוע לא מוטל עליו לטרוח ולבזבז ממון כדי לקיים את המצווה.
אולם עדיין צריך עיון מסברא כיצד הצדק נותן לפוטרו מטירחת ההשבה. ולכאורה מוכרחים לומר כעין דרכו של המלבושי יום טוב, שהרי ראינו בפירוש שהש"ך מעמיד את סוגייתנו דווקא במקרה שהנגזל הלך, וכל שלא הלך ודאי מוטל על הגזלן לטרוח ולהשיבו לנגזל, אלא שבשונה מדברי המלבושי יום טוב שכשהנגזל הלך לא מוטלת על הגזלן מצוות "והשיב", צריך לומר שמוטלת עליו אלא שמקיימה בכך שמודיעו ונעשה החפץ כפיקדון בידו.
ויש לשאול, אם כן מדוע כשלא הלך הנגזל למדי לא נעשה החפץ כפיקדון ביד הגזלן כשמודיעו, אלא הוא מצווה לטרוח ולהשיב בפועל. ונראה שעיקר מצוות "והשיב" היא עצם ההשבה הממונית, שהממון יחזור לרשותו הממונית, והשבה זו נעשית גם על ידי הודאה, משום שבכך חוזר החפץ להיחשב ברשות הנגזל ומעתה הגזלן הוא רק שומרו. אמנם בכלל מצוות "והשיב" כלול גם הצורך לטרוח ולהשיבו עד שיגיע ממש לידי הנגזל, וכעין הדין ש"טורח נבילה על המזיק", כי הואיל והגזלן הוציאו מיד הנגזל עליו לטרוח ולהשיבו עד שיגיע ממש לידיו. לכן, כשיכול להשיב השבה גמורה ולטרוח ולהביאו לידי הנגזל ממש, זוהי חלק ממצוות "והשיב" המוטלת עליו, אולם במקרה שאיננו יכולים לדרוש ממנו השבה גמורה, מכל מקום מחוייב בעיקר ההשבה הממונית הנעשית על ידי שמודיעו ונעשה כפיקדון בידו. יתכן שזוהי גם כוונת המלבושי יום טוב.
עוד יש לומר בפשטות, שאכן תמיד כשמיידע את הנגזל נעשה כפיקדון, אלא שכשהגזלן הלך למדי לא מועיל, משום שמסתבר שגם שומר שהלך למדי מחוייב לחזור ולהשיב כחלק מחובת השמירה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
