ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ספירת העומר
- עניני ספירת העומר
אבל לא כל הבעיות ניתנות לפתרון באמצעות פעולה. כשם שקפיצה וצעקות לא יגרמו לזרע לצמוח מהר יותר (יש מרק אינסטנט, אבל אין עץ אינסטנט), כך גם הצמיחה שלנו כבני אדם היא תהליך איטי והדרגתי.
הגאולה ממצרים הייתה גאולה של פעולה, דרמטית, מסעירה וברורה. לנגד עינינו העולם השתנה: הנילוס, האָמין והרגוע, הפך לדם והוצף בצפרדעים. הרס ירד מהשמיים, והרעש האדיר של מחיצת אימפריה גדולה לתהום הנשייה עדיין מהדהד לאורך הדורות.
את הגאולה הזאת, שאנו נזכרים בה לפרטי פרטים מדי שנה, אפשר לכנות "גאולה גברית". היא נחתה עלינו מלמעלה בשעה שעמדנו פעורי פה, נדהמים, אסירי תודה וצופים די פסיביים. היא כללה פעולה נחושה, נועזת והחלטית.
אבל ההיבט הגברי תמיד מלווה בתהליך הנשי. אפשר היה להוציא אותנו ממצרים על ידי הקב"ה, בלי מאמץ רב מצידנו, אבל רק אנחנו יכולים לעשות את השלב הבא בגאולה: להוציא את מצרים מתוכנו. הקב"ה עשוי לשנות את חוקי הטבע ולהתערב במהלך ההיסטוריה, אבל את הלב שלנו רק אנחנו יכולים לשנות (מורה נבוכים ג, לב). גאולה נשית אינה פועלת על, היא פועלת עם. היא פוגשת את האדם במקום שבו הוא באמת נמצא ופותחת מרחב לצמיחה ולשינוי. לאחר הגאולה הסוערת, הגברית, מה שנדרש היה גאולה נשית, תהליכית ומתמשכת.
מעבדות לחירות
היינו אומה של עבדים, מורגלים מאות שנים לפסיביות. איבדנו את היכולת לפעול, איבדנו כל תחושת שליחות או אומץ. שקענו לאט ובטוח במדמנת התרבות המצרית, רחוקים שנות אור מ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש", מטרת כל המסע הזה. גאולה גברית שחילצה אותנו ממצרים, יכולה לגאול אותנו מסכנות חיצוניות בלבד. אבל מרגע שיצאנו ממצרים, זקוקים היינו ללב חדש ולזהות חדשה, ואת אלה אי אפשר לכפות. כמו צמחים ותינוקות, לבבות וזהויות צומחים ומתפתחים לאט תוך התמודדות עם קשיים, מאבקים ואתגרים (אבן עזרא, שמות יד, יג).
כהורים כולנו יודעים זאת. פעולות חיצוניות הן חשובות ולעיתים אף משנות חיים. לפעמים עלינו להעביר ילד בית ספר או לקנות לו אופניים כדי לשפר את מעמדו החברתי. אבל כפי שכולנו יודעים, הפעולות החיצוניות האלה הן החלק הקל. דרמטיות ונחרצות ככל שיהיו, הן לא יחליפו את הצורך בזמן איכות עם הילד, בהשקעה בהבנת נפשו, בעידודו למול אתגריו. אין קיצורי דרך לצמיחה אמיתית ואורגנית.
כמה היה קל יותר אילו יכולנו פשוט לפתוח חיבור USB בראשי ילדינו ולהעלות את כל הערכים והאידיאלים שלנו היישר על לוח ליבם. אבל טיפוח צמיחה אמיתית כרוך לרוב בפעולות בלתי מורגשות כמעט ולא ממש מרשימות. לזוז טיפה כדי לאפשר לפעוט לעשות צעד נוסף, לשאול את המתבגר אם ירצה שנעיר אותו אחרי ששלושת השעונים המעוררים שלו צלצלו והוא עדיין במעמקי לה לה לנד ולקבל "לא" כתשובה. להכיר בכך שאף שאנו חכמים יותר, מבוגרים יותר, מנוסים יותר, אין לנו באמת שליטה על השעה שבה יקום מהמיטה. ונשאר לנו רק להזכיר לו, כשהוא מדוכדך מכישלונו, שהוא גיבור בשל עצם העובדה שאינו מוותר על אתגריו, ולקוות שבסופו של דבר זה מה שייתן לו את הכוח להמשיך לנסות, לא רק באתגר הנוכחי אלא גם באתגרים עתידיים.
גאולה נשית אינה פועלת על האחר, היא אינה עושה, משיגה או מבצעת. גאולה נשית פועלת עם, היא קשובה, פתוחה ורגישה לכל סימן חיים, מתענגת ומטפחת כל ניצן קטן.
זה עשוי לעזור לנו להבין למה, אחרי כל הניסים האדירים, לא הנחית אותנו הקב"ה ישירות בארץ ישראל, אלא גרר אותנו צמאים, רעבים, עייפים ומפוחדים דרך המדבר. הוצאת מצרים מתוכנו הייתה תהליך שאי אפשר היה לכפות מבחוץ. היחידים שיכלו להפוך את הלבבות שלנו מחלשים ומפוחדים לחזקים ואמיצים, היו אנחנו בעצמנו. ואת זאת יכולנו לעשות רק דרך ההתמודדות (מורה נבוכים ג, לב).
אומנות החיבור הנשית
בניגוד לדרמה של הגאולה הגברית, הכוללת פעולה ברורה ומטרות קונקרטיות בנות השגה, הגאולה הנשית עשויה לייאש. הצמיחה איטית להפליא. אולי הכול אשליה ושום דבר לא משתנה באמת? כאשר משה נדרש להתמודד עם כל העליות והירידות היומיומיות שבהנהגת עם ישראל במדבר, תלונותיהם, בקשותיהם והאשמותיהם, מספר לנו רש"י על משה רבנו ש"תשש כוחו כנקבה".
מנקודת המבט של שפת הכוח הגברית, הפרסונה הנשית אכן חלשה. אם גבורה נמדדת ביכולת של האחד לכפות את רצונו על האחר, הרי שהנשים גילו מזמן שזה כמעט אף פעם לא עובד. מיטב הציוד הגברי, גודל, חוזק, כישרון, יעילות, חוכמה, כל אלו אינם יכולים לו, למשקל כמה חבילות הסוכר שלא מפסיק לבכות או להתיז בקשת כל דבר מאכל המוכנס לפיו. הדמות הנשית למדה מזמן שאם רצונך לעצב מישהו, לשנות אותו, להפוך את החזון שלך לחזון שלו, לא בכוח ולא בחיל תשיג מבוקשך. מה שנדרש כאן הוא אומנות החיבור הנשית. אי אפשר להכות את הסלע, יש לדבר אליו.
אם משה רבנו ייצג את סוג הגאולה הגברי, מרים הנביאה ייצגה את הסוג הנשי. למרים לא היה מטה אלוקים לחולל בו ניסים, לא הוטלה עליה שליחות בסנה הבוער. היא לא המטירה מכות על מצרים ולא קרעה את הים. היא, כמו רוב הנשים לאורך ההיסטוריה, הייתה למעשה "חסרת כוח" במובן הקלאסי של המילה. אבל איפה היינו היום אילו לא הייתה משכנעת את אביה להינשא מחדש? אילו לא הייתה עומדת בגבורה מול צו פרעה ומצילה את התינוקות? אילו לא הייתה ניצבת על שפת הנהר, "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה ייעשה לו", ומציעה לנסיכה המצרית את שירותי אימה כמינקת?
הפעולה הנשית אינה פסיבית. היא נוכחות, קשב, התכווננות לאחר, לאחר יתברך. היא ההבנה שאף שאנחנו אוהבים את פרץ האדרנלין הגורם לנו להרגיש שאנחנו מנהלים את העולם, אנחנו לא. הוא מנהל אותו. הכוח הנשי "מתייצב", פתוח, צופה, נכון לקדם את רצונו יתברך.
מפסח ועד ספירת העומר
פסח אינו חג פאסיבי. לא רק שאנו חוגגים בו גאולה ניסית, דרמטית ו"גברית", אלא שכפי שיעידו ציפורנינו המרוטות ובגדינו המוכתמים באקונומיקה, פסח דורש פעולה נרחבת מצידנו כדי שיבוא על מקומו בשלום.
פסח הוא חג ציבורי שבו אנו נמדדים מול סטנדרטים חיצוניים. האם הסדר שלנו נמשך עד שתיים בלילה כמו אצל השכנים? האם אנו יוצאים לטיולי חול המועד מגניבים כמו המשפחה בהמשך הרחוב?
פסח הוא מרגש, דרמטי, חברתי. אבל כל עשייה גברית זקוקה להשלמה בתהליך נשי. כשאנו דוחסים את הקופסה האחרונה בבוידעם, נותרת שאלה מרחפת: האם באמת נגאלנו? האם ליבנו שונה משהיה לפני המרתון הזה?
את התשובה לשאלה הזאת יספקו שבעת השבועות הארוכים של ספירת העומר. פסח היה הצעד הראשון של ה', הזמנה גלויה. ספירת העומר היא התגובה שלנו להזמנה זו. כאשר אנו סופרים את הימים המתישים בחיים שגרתיים ונעדרי דרמה, אנו גם מספרים את סיפור חיינו, מי אנחנו באמת, לאן עינינו נשואות, מהם יעדינו.
ספירת העומר היא תהליך נשי שמוביל פנימה. זה מסע איטי דרך המדבר האישי שלנו, שבו רק אנחנו יכולים להתיר את שרידי מצרים ממעמקי ליבנו. אין כאן דרמות גדולות, רק לזכור לספור כל יום ולזכור להעניק משמעות לכל יום. אל תעשה, שב, הקשב למסתרי ליבך, התקדם לאט, יום אחר יום, 49 פסיעות קטנות לעבר היעד הסופי.
בפסח ה' הוציא אותנו ממצרים. בספירת העומר אנחנו מוצאים את מצרים מתוכנו. הפתיחה הגברית הדרמטית והתהליך הנשי העקבי הם שיולידו אומה הראויה להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
הכותבת היא מרצה ב'נפש יהודי'
ומחברת הספר 'דרך הספירלה: על נשיות, גבריות ושוויון ביהדות'.
miriamkosman.com
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
