מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים, כל ימי חייך, הלילות. וחכמים אומרים: ימי חייך העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח.

תניא אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ד' ולא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם (ירמיהו כ"ג, ז' - ח').

אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית ל"ה, י'), לא שיעקר יעקב ממקומו (רש"י: "שהרי מצינו שקראו הקב"ה יעקב אחר זאת, ברדתו למצרים שנאמר ויאמר אלוקים לישראל ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני" - בראשית מ"ו, ב') אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו, וכו'.

והנה, גם פה קודם כל הערה: הפסוק בנביא, העוסק בגודל הנס שיהיה לעתיד לבוא, מדבר על עליית זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ויש לחקור מה היא אותה ארץ המוגדרת כ"ארץ צפונה" לארץ ישראל, שמשם תבוא, לפי הנביא, עיקר העלייה הניסית?...). אך בהסבר הגמ' מדובר על "שעבוד מלכויות", כלומר על שחרור משעבוד מלכויות. וצ"ל שזה היינו הך, או במילים אחרות, השחרור משעבוד מלכויות הוא המאפשר את אותה "עלייה מאסיבית" מארץ צפונה ומכל הארצות. כי לפני השחרור ניתן היה להגיע לארץ ישראל רק טיפין טיפין, וכן כשהיהודים היגרו ממקום למקום, איפשרו להם לבוא "טיפין טיפין" למקומם החדש, אך הנס הגדול של עלייה בקנה מידה של מאות אלפים ואף יותר, רק מתאפשר בשעה שיש שחרור משעבוד מלכויות. ואולי יותר מזה, זה גופא הסימן של שחרור משעבוד מלכויות כשניתנת האפשרות לעלייה כזאת!

אחד משומעי שיעורי בצרפת (כפה"נ מתוך היכרותו את צרפת ואת תרבותה), העלה עוד השערה: רק ה"שחרור המנטלי" משעבוד מלכויות מאפשר -כמובן למי שרוצה בכך- לעשות את הצעד הנועז, לעלות לארץ הקודש, וד"ל.

ועתה, לגוף התשובה של חכמים. הם מביאים הקבלה: שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו, וכן אתה מוצא, ישראל עיקר ויעקב טפל לו. בפשטות זוהי רק הקבלה "שטחית", בשניהם מצאנו שגם אחרי ש"נעקר" השם הראשון, עדיין משתמשים בו, אך הוא כבר טפל. אך זכיתי לשמוע מהרב אשכנזי שיש כאן הקבלה עמוקה, ואינני זוכר במדוייק את תיאורו, ואנסה לעמוד מחדש על הדברים, כשההשראה באה ממנו.

ראשית אני יוצא מנקודת הנחה שהביטוי "טפל" אין להבינו במשמעות של דבר משני. "ט" ו"ת" מתחלפים, ולעיתים ה"תפל" ששמים במרק, התבלינים, הם הנותנים בו את כל הטעם.

יעקב וישראל
ונתחיל עם יעקב וישראל. אם שמים לב לכך, השם ישראל ניתן ליעקב ברגע שחזר מבית לבן לארץ ישראל. תחילה ניתן לו השם ע"י המלאך, שלפי חז"ל הוא מלאכו של עשיו (בראשית ל"ב, כ"ט), ואח"כ ע"י הקב"ה עצמו, שאישר את השם שניתן לו ע"י המלאך (בראשית ל"ה, י').

וגם פה, הערה צדדית מעניינת שזכיתי לשמוע מפי ר' שכנא רותם ז"ל, יהודי צדיק ותמים, מפעילי פא"י החשובים, וגבאי ביהכ"נ אוהל יוסף ברחביה שבירושלים. הוא שם אל לבו שהלילה של 29 לנובמבר 47 בו הכירו אומות העולם בזכותה של מדינה יהודית להתקיים, היה מוצאי שבת וישלח. כלומר בו בזמן שמלאכו של עשיו נותן את השם "ישראל" ליעקב, כשחוזר לארץ ישראל -וזה היה בפרשת וישלח- הוא הלילה שבו אומות העולם מכירים לראשונה מזה אלפיים שנה בזכות של עם ישראל על ארץ ישראל. אלפיים שנה גם לא הוזכר ולא הוכר שמינו בשם ישראל, אלא בשם יהודים וכדומה, ועתה לראשונה ניתן השם "ישראל" לעם היהודי, וע"י מי? ע"י מלאכו של עשיו...