בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • חבלי משיח
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

undefined
14 דק' קריאה
לתלמדנו היקר והחביב הרב יואל קלינג שליט"א ולאחנו הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון
הנה אנו פותחים עכשיו שנה חדשה, ויה"ר שנתברך בשנת גאולה וישועה, והשי"ת ימלא את חסרונכם, יותירכם בכל מעשה ידיכם, וישוב לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו.

בימים אלו, בין כסא לעשור, ימים של חשבון הנפש לפרט ולכלל, אני נזכר במכתב שכתבתי לכם בשנה שעברה בעת ההיא, בו עמדתי על הקשר והחיבור בין יום הכפורים לסוכות. ובין השאר ציינתי: בעל כרחכם הכניסו אתכם ל"סוכות" לפני יום הכיפורים. משך שבעת ימי החג אנו יוצאים בבחירתנו לסוכות, אך אתם נזרקתם ל"סוכות" שלא ברצונכם. יש מי שדאג לשים אתכם במקומות עראי כדי לשמור על בית, על כסא של קבע, שדאג לשים אתכם בפרוזדור כדי להישאר בטרקלין... והנה, בהסתכלות לאחור, דומה שהשנה שחלפה נהייתה ל"סוכות" לעם כולו, וגם המנהיגים וגם "פשוטי עמך" חוו, כל אחד בדרכו, את חווית ה"סוכות". אלו נאלצו לוותר בין רגע על הבית ואלו נאלצו להילחם על הבית... כי, כפי שציינתי במכתבי הנ"ל, כל עניינו של סוכות הוא "צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (סוכות ב',א), כלומר, על האדם לחוש שגם כשיושב בארמון, אין דירתו אלא עראי, וימינו כצל עובר, כענן כלה כרוח נושבת כאבק פורח וכחלום יעוף. עליו לדעת שגם מה שנראה כחיי עולם אינם אלא חיי שעה.

ומתוך הרהורים אלו, רצוני להתייחס לחשבון נפש של כלל ישראל, כפי שבא לביטוי בפרשת וילך, דברים ל"א:
... ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו; וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה; ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים.

ויש כאן שתי שאלות גדולות.
א. למה הוא חוזר ומודיע (בפסוק י"ח) שיסתיר את פניו, הרי כבר הודיע זאת פעם אחת (בפסוק י"ז).

ב. פלא הוא שההודעה השניה על הסתר פנים באה דווקא אחרי שבני ישראל כבר חזרו בתשובה, והכירו שהצרות נחתו עליהם בגלל שהתרחקו מד' - "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה".

ואתייחס כאן לדרכו של הרמב"ן, ואח"כ בקצרה לדרכו של הספורנו.

א. דרכו של הרמב"ן
עפ"י הרמב"ן יש כאן שני סוגי הסתר פנים, ואינו דומה ההסתר הראשון להסתר השני, ויש כאן שני סוגי תשובה. אחרי התשובה הראשונה תם ההסתר הראשון, אך עדיין קיים ההסתר השני, ואז באה תשובה שניה, תשובה שלמה, ובעקבותיה גאולה שלמה.

וז"ל הרמב"ן:
"וטעם ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי - איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם. וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוקים ועל כי אין אלוקיהם בקרבם מצאום הרעות האלה היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכפר כפרו בעבודה זרה, וכו'.
ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בעבודה זרה יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתיר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות, רק שיהיו בהסתר פני הגאולה, ויעמדו בהבטחת פני רחמיו, וכו', עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלמה ...", עכ"ל.

ההסתר הראשון מוגדר איפוא כ"הסתר פני רחמים", והוא ההסתר הקשה ביותר שיכול לפקוד אותנו בהיסטוריה. הורים המענישים ילד, לא יכולים להישאר חרשים לבכיותיו המתמשכות, גם אם עדיין לא השלים את עונשו. והכתוב מודיע שתבוא תקופה של "והיה לאכול" - שנהיה ח"ו למאכל בפי העמים, ואף רחמים פשוטים אלו של אב ואם על הבן, יהיו מוסתרים מאתנו, וכביכול לא יועילו צעקותיהם של רבבות תינוקות של בית רבן. ואז תבוא תשובה חלקית, שבעקבותיה תם עידן הסתר פני רחמים, אך עדיין יהיו בהסתר, המוגדר "הסתר פני הגאולה", עד שתבוא התשובה הגמורה, שבעקבותיה תם ההסתר כליל, ובמקומו תהיה ההתגלות מלאה.

ומתעוררת כאן שאלה גדולה על הרמב"ן. לדבריו ההסתר השני קל יותר, זה רק "הסתר פני הגאולה", וכיצד דווקא לגבי הסתר זה מופיע הביטוי הכפול "ואנכי הסתר אסתיר", אתמהה!

"יכירו כי אשמים הם"
וכדי להתמודד עם שאלה זו, עלינו קודם להתבונן בטיבה של אותה תשובה ראשונה, חלקית, שדרכה "כבר כפרו בעבודה זרה" (לשון הרמב"ן). וכך הגדיר הרמב"ן תשובה זאת: "אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם". וברור הדבר, שבמטבע לשון "יכירו כי אשמים הם", רמז הרמב"ן להרהור תשובה של אחי יוסף, בשעה שהמשנה למלך עומד לאסור את אחד האחים ודורש מהם להביא את אחיהם הקטן: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כ"א).

גם אם תשובה זו היא רק חלקית, היא דורשת כוחות נפש עצומים, ושבירת כמה מחסומים:

מחסום אחד: קבלת אחריות על כשלונות
המחסום האחד: קבלת האחריות על עצמם. שמעתי פעם מהגאון הרב צבי קושלבסקי שליט"א, ש"החטא הקדמון" אינו כפי שרגילים לחשוב, האכילה מעץ הדעת. אמנם זהו גם חטא, אך אין צדיק אשר יעשה טוב בארץ ולא יחטא. החטא העיקרי, הוא התגובה שלו לאחר החטא. כשנשאל למה הוא אכל, הוא מצביע על האשה: האשה שנתת עמדי היא נתנה לי וכו'. כלומר, במקום לקבל אחריות, הוא מאשים את האשה. וכן האשה, כשנשאלת למה היא אכלה, היא מצביעה על הנחש. וזהו החטא העיקרי, המלווה אותנו לאורך ההיסטוריה: הסירוב לקבל אחריות על מעשינו. ואמנם נכון הוא שיש פיתויים, יש השפעות, השפעת החברה, השפעת המקום, השפעת החינוך, אך האדם הוא בעל בחירה גמורה, ובסופו של דבר הוא ורק הוא מחליט, ואף אחד לא מחליט במקומו.

(ורק מתוך ההכרה המלאה שאדם הוא בעל בחירה יש גם מקום לתשובה, כי אם האחריות אינה מלאה, אין גם סיבה להרהור וחרטה. ורק מכוח ההכרה שהוא הוא שבחר לחטוא, יכול הוא לקבל על עצמו לשנות דרכו ולבחור בדרך חדשה. ומתוך כך מובן שהרמב"ם מדבר על היסוד הגדול של הבחירה דווקא בהלכות תשובה).

וטבע האדם לחפש "שעיר לעזאזל". לנצחונות יש הרבה "בעלי בתים" אך הכשלונות - יתומים המה. וזהו מחסום קשה ביותר שעברו אחי יוסף, ובזה תקנו את חטאו של אדם הראשון: להכריז "אבל אשמים אנחנו". הם מאשימים רק את עצמם.

מחסום שני: "יפשפש במעשיו"
אך הם הלכו צעד הלאה, ובזה עברו עוד מחסום שהוא לא פחות קשה מהראשון. אם האדם מכיר באחריותו, בטבע הדברים הוא יסתפק בהודאה שטעה "טעות אסטרטגית" שגרמה לכישלון, אך לא "יפשפש במעשיו", כלומר לא יחטט בנפשו ע"מ לבדוק האם אין כאן איזשהו קלקול בנפש שהוא שהביא לאותה "טעות אסטרטגית". כי טעות במישור האסטרטגי היא יותר בגדר טעות "טכנית", שהיא עדיין חיצונית לאדם. אך להודות שיש כאן איזשהו פגם בנפש, כלומר לחשוף את ה"אני" הפנימי, זה דורש כוחות נפש עילאיים.

למשל, יכולים היו אחי יוסף להאשים את עצמם שהם טעו טעות דיפלומטית כשספרו למשנה למלך יותר מדי פרטים מזהים (ואמנם בהמשך, אביהם מוכיח אותם על כך שספרו שיש להם אח קטן, והם עונים שהמשנה למלך הוא שחקר אותם, ראה בראשית מ"ג, ו' - ז'. ועכ"ז היו יכולים להאשים את עצמם שחסר להם "חוש דיפלומטי"). אך לא בכיוון זה הם מחפשים. הם מחפשים משהו הרבה יותר עמוק. הם מפשפשים במעשיהם, ומוצאים בהתנהגותם מול יוסף פגם חמור בנפשם שהוא הוא המביא עתה עליהם את גודל הצרה. הכשל המוסרי דאז הוא הסיבה למכשול הגדול דעכשיו. "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר (איכה ג', מ') נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ד'" (ברכות ה',א).

כבר עמדתי על כך שעצם ההצבעה של אחי יוסף על אותו "חטא קדמון", שאירע לפני יותר מעשרים שנה, כגורם וסיבה לצרה דעכשיו הוא פלאי. ומה ענין שמיטה אצל הר סיני? אלא שהם עכשיו ב"מלחמה" "על הבית". הם באים לשבור בר במצרים כדי להציל את הבית מרעב ("מלחמה" - גם מלשון "לחם"). ולפתע, בפני המכשולים הגדולים העומדים עלי דרכם, הם קולטים שמי שהביא שבר כה גדול בבית, לא יכול עתה לשמור על הבית. מי שהשליך אח אל הבור ונשאר אדיש לצעקותיו ותחנוניו, והבור עדיין פתוח, לא יכול עכשיו "למלא את הבור". מי שהביא יגון ואנחה לאב והאב ממאן עד עתה להתנחם, לא יכול עכשיו להביא מרגוע לאב שביקש מהם לחפש אחר ה"שבר במצרים" (בראשית מ"ב, ב'). יש כאן סתירה פנימית עמוקה, שהיא המפתח לכל הקורה להם זה עתה. המפתח הוא בכפליים, במישור הנפשי הפסיכולוגי, ובמישור הדתי הרוחני. והדברים קשורים ושזורים זה בזה.

- במישור הנפשי הפסיכולוגי, מי שפעל למען הריסת הבית לא יכול עתה להילחם ביישוב הדעת, בצלילות ובמסירות למען הגן על הבית. זה פשוט לא הולך!

- במישור הדתי הרוחני, כל עוד לא תוקן אותו קלקול גדול בנפש, קשה לצפות ולהתפלל לברכה מלמעלה. והאחים קולטים כאן מסר גדול בתורת ישראל. ודומה שרש"י נותן למסר זה ביטוי חריף כבר בשבת של הבריאה, בד"ה ויברך ויקדש: "ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד להם עומר לגולגולת ובששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד בו מן כלל, והמקרא כתוב על העתיד" (בראשית ב', ג'). והרש"י לכאורה פלאי, אנו עוסקין כאן בשבת של הבריאה, השבת האוניברסלית, ובא רש"י ומצמצם את הברכה והקדושה למאורע שהיה מוגבל בזמן ובמקום.

אלא שרש"י לא בא לצמצם אלא להרחיב, ולפרוס בפננו את אחד המסרים המרכזיים של תורת ישראל: אם אנו שואלים את עצמנו, מה הביא את מה? האם הברכה הביאה את הקדושה או הקדושה הביאה את הברכה? התשובה היא פשוטה, הקדושה היא שהביאה את הברכה, כלומר בגלל קדושת השבת נזקקנו לברכה של יום השישי. ועל איזו קדושה אנו מדברים? קדושה במרומים או קדושה בתחתונים? ושוב התשובה היא פשוטה. הקדושה אינה מצד ד', ד' יכול להוריד מן בשבת, כמו שהוא גם מוריד גשמים ומפריח טללים. הקדושה היא מצד האדם, שהוא לא יכול ללקוט מן בשבת, שאינו יכול להביאו מרשות הרבים לרשות היחיד. ומכאן "המשוואה" הגדולה: קדושת האדם היא המביאה את ברכת ד'.

והנה, העולם מתחלק לשנים. יש מי שמאמין בקדושה אך לא בברכה ויש מי שמאמין בברכה אך לא בקדושה. הפילוסופים מאמינים ב"קדושת האדם". ודאי לא בקדושה כפי שהתורה רואה אותה, אך הם מאמינים שהאדם שונה במהותו מעולם החיות, ויש לו משימות מוסריות. אך הם חושבים שהכל בא מלמטה, מן האדם, וגם הצלחותיו או כשלונותיו תלוייים בו. עובדי עבודה זרה מאמינים בברכה אך לא בקדושה. ושוב, לא בברכה כפי שהתורה רואה אותה, אך הם יודעים לקבוע "דיאגנוסטיקה" נכונה כשלעצמה, שהצלחותיו של האדם, במלחמותיו השונות (כלכליות או בטחוניות), אינן תלויות בו, אלא בכוחות עליון (ואמנם הם טועים בכתובת ובזיהוי של ה"כוחות"). וכל פולחנם הוא "לשחד" אותם כוחות, אותם אלים, ע"מ שיואילו להביא עליהם ברכה. אך הם לא מאמינים בקדושת האדם. אין זה אומר שהם בהכרח אנשים לא מוסריים, אך אם הם מתנהגים במוסריות, אין זה מכוח חובת הדת, אלא מפני שהם גם "פילוסופים". ובסופו של דבר, גם ההשקפה הפילוסופית התולה את הכל באדם, מעשיו, הצלחותיו וכשלונותיו, משקפת תפיסה אלילית, בה האדם עצמו הופך לאל הכל יכול.

והחידוש הגדול של התורה, העובר בה כחוט השני מתחילתה ועד סופה, הוא הקשר והחיבור בין הקדושה והברכה. "אם בחוקותי תלכו" - "ונתתי גשמיכם בעתם". על האדם להתנהג בקדושה, במוסריות, לשמור דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, ומתוך כך הוא ימשוך את הברכה ואת השפע מלמעלה. וכבר אמרו בשם הבעש"ט: "דע מה למעלה ממך", פירושו "דע מה למעלה" - "ממך", זה תלוי בך! ומשך ארבעים שנה במדבר, עם ישראל כולו, מיליוני נפשות, היו עדים וחוו על בשרם את החוויה הגדולה הזאת של החיבור בין הקדושה והברכה. מתוך ששמרו על קדושת השבת, זכו ללחם כפליים ביום השישי.

וזוהי ההבנה הגדולה אליה הגיעו אחי יוסף באותה שעה. הם הבינו שבסופו של דבר, אי אפשר להצליח למטה בלא ברכה ממרומים, והם קלטו שברכה זאת תלויה באדם עצמו. ומתוך הקשר ה"פסיכולוגי" בין מה שאירע להם זה עתה ומעשיהם דאז, הם קלטו גם את הקשר הרוחני, הם קלטו שזה שאין הברכה שרויה עתה במעשיהם הוא תוצאה ישירה מהמחדל הרוחני דאז, מהפגיעה בקדושת האדם:

- בקדושת אחיהם שעקרוהו מביתו, והפכוהו ל"חפץ" ש"מפשיטים" אותו, "משליכים" אותו הבורה, "מוכרין" אותו בבצע כסף, ו"שולחין" אותו אל ארץ לא נודעת.

- ובקדושת עצמם. במעשה זה הם פגמו בנפשם הם. והם מבינים שהמחדל המוסרי פירושו מחדל דתי. "ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ו), הפגיעה ב"וחי אחיך עמך", מצביעה על פגם ב"ויראת מאלוקיך".

ופגיעה זו עדיין לא באה על תיקונה, עדיין האח מושלך, עקור מאביו ומסביבתו הטבעית, עדיין מיטלטל מסוכה לסוכה, גם אם הסוכה בשם "ארמון" או "וילה" תיקרא.

וגילוי זה של אחי יוסף הוא הוא אותו הרהור תשובה וחרטה עליו רומז הרמב"ן בפירושו לפסוק הנ"ל: "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ובהכרה זו כבר כפרו בעבודה זרה, הכירו שהעולם אינו עולם אבסורדי, שיש יעוד לאדם, יעוד של קדושה ושל מוסר, ויש מנהיג לבירה המשפיע שפע וברכה, ו"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים ל"ב, ד').

הכרה זאת חשובה עד מאד גם להמשך הדרך, למען דעת מה עלינו לתקן, כדי שהתיקון יהיה טיפול שורש ולא תחבושת שבסה"כ מכסה ומסתירה פצע הנשאר פתוח.

"לבנים נפלו וגזית נבנה"
וכדי להבין יותר את טיבו ומהותו של אותו תיקון, רצוני להתייחס לנבואת פורענות שבספר ישעיה פרק ט':
דבר שלח ד' ביעקב ונפל בישראל; וידעו העם כולו, אפרים ויושב שומרון, בגאוה ובגודל לבב לאמר (מצודת דוד: "כל העם הנשארים ידעו שלא כן דבריהם אשר ידברו בגאוה ובגודל לבב"); לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף (מצודת דוד ד"ה לבנים נפלו: "מה בכך שנפלו בנין הלבנים, הלא נבנה תמורתן באבני גזית". ד"ה שקמים גודעו: "אם נכרתו השקמים, נחליף ארזים המעולים מהם").

וכך דרש ר' יוסי ברבי חנינא במסכת חולין צ"א,א: "מאי דכתיב דבר שלח ביעקב ונפל בישראל, דבר שלח ביעקב - זה גיד הנשה. ונפל בישראל - שפשט איסורו בכל ישראל". והגמרא פלאית ביותר, "ומה ענין שמיטה אצל הר סיני"?!

בקריאה ראשונה, דרשה זאת בנויה על המעבר מ"יעקב" ל"ישראל" באותו הפסוק. והיכן מצאנו מעבר חד כזה? בגיד הנשה. כשיעקב קיבל את המכה הוא היה עדיין יעקב, אך שם, במעבר יבוק, נהיה שמו ישראל. במילים אחרות, התוצאה של אותו מאבק היא מעבר למכה שקיבל יעקב באופן פרטי. יש תוצאה שפשטה לעבר כל ישראל.

אך עדיין לא מבינים אנחנו כיצד ענין גיד הנשה נכלל דווקא באותה נבואת פורענות של ישעיה.

ומצאתי רעיון נפלא בפירושו של הרב הירש זצ"ל לספר בראשית (ל"ב, ל"ג), ואביא בזה, בשינוי לשון, תמצית דבריו. גיד הנשה הוא סמל החולשה של יעקב, מול מלאכו של עשיו. שם הצליח המלאך להכאיב לו. והסכנה הגדולה המרחפת עלינו, שכשמקבלים מכה מעשיו וחבורתו, שנגיב בגאוה ובגודל לבב כאפרים ויושב שומרון: "לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף".

אמנם גם זה חשוב, אך לא זה מה שיפתור את הבעיה בשורשה. להיכנס לעובי הקורה, פירושו להבין שהמכה לא באה עליהם במקרה, שאין מקרה בעולם, ש"דבר שלח ד' ביעקב", שד' הוא "שר ההיסטוריה", והרבה שלוחין למקום (ראה שם רד"ק ומצודת דוד). והנה, הנטייה הטבעית הראשונית, היא שאם הגיד נפגע, לתקן את הגיד. בא הכתוב והקפיד: "ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", אל תטפל בגיד הנשה, אל "תשחזר" אותו ואל תיהנה ממנו. הכתוב דורש כאן באופן קיצוני להתעלם מהסימפטום וללכת אל שורש הבעייה, להבין מאין באה המכה שנחתה על יעקב. ונוסיף, שבו ברגע שיעקב מבין ש"דבר שלח ד' ביעקב", הרי הוא הופך לישראל - "ונפל בישראל" - פשט איסורו בכל ישראל!

וברוח זו כותב מו"ר הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש", בספרו "לפרקים": "אין עם ישראל יכול להיות עם חילוני ככל יתר העמים. ישראל הוא הנביא שבאומות. זה חלקו בחיים. זו היא שליחותו ההיסטורית וזהו יעודו הלאומי. גורלו של עם ישראל קשור קשר בלתי נפרד ביעודו זה. יסוריו ותלאותיו של ישראל הם מנת חלקו של המאבק הגדול בין יעוד ובין אי רצון ואי יכולת להגשים יעוד זה במלואו" (ירושלים תשס"ו, עמ' רצ"ה).

ומתוך כך, בל נחשוב שדי ב"וועדת חקירה" ממשלתית או ממלכתית שתבדוק את המחדלים הבטחוניים או הפוליטיים בזמן מלחמת לבנון השניה, ותציע פתרונות לשיקום: "לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף". אם הליקופטרים לא פעלו כראוי, נשפר את כושר הביצוע. אם מערכת הקשר היתה לקויה, נבנה מערכת משופרת, אם שרות המודיעין לקה בעיוורון, "נשחזר" את העין החולה, ואם יש צורך אף נחליף את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון. גם אם כל זה אולי חשוב, לא זה מה שיפתור את הבעייה לעומקה ולשורשה. עלינו להפנים ש"דבר שלח ד' ביעקב", ומה שדרוש, היא וועדת חקירה אלוקית... וכדברי הרמב"ם שהזכרתי בשעתו, (הל' תענית פ"א, ה"ג), האומר על צרה שבאה עלינו, שמקרה הוא, זוהי "דרך האכזריות", כי בזה הוא נמנע ומונע טיפול שורש, ומאפשר לצרה לחזור ח"ו.

וע"כ עלנו לפשפש במעשינו, וכאחי יוסף להכיר: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". עלנו להבין שאם יכולנו להגיע למחדל מוסרי כה חמור, אין זה אלא שאין ד' בקרבנו, שהתרחקנו ממקור המשפט והצדק, החסד והרחמים. והעיוורון הכי גדול, הוא להעמיד בראש וועדת החקירה הממלכתית, כפי שהוצע, את מי שעמד עד עתה בראש המערכת השיפוטית, ונתן גושפנקא חוקית לזריקת האחים אל הבור, ואף לא טרח, לפני שגזר את גזר דינו, לבוא למקום המיועד להרס ולכליון, לראות ולהתרשם, ולא קיים בעצמו את הדרישה הראשונית ביותר, המופנית אל הדיין והשופט, לדון לפי מה שעיניו רואות.

המחסום השלישי: נסתרות דרכי ד'
ועתה מגיעים אנו אל הפרדוקס שצויין לעיל, שדווקא אחרי שבני ישראל כבר הרהרו הרהור של תשובה וחרטה, הכירו שאשמים הם, כפרו בעבודה זרה, דווקא אז לשון ההסתר כפול הוא בתורה: "ואנכי הסתיר אסתיר פני ביום ההוא". ואמנם אין עדיין תשובה גמורה, וודוי גמור, המביא לידי התהפכות הנפש והמעשים, אך סוף סוף אין כאן יותר "הסתר פני רחמים", ורק "הסתר פני הגאולה" יש כאן, ולמה נשמע הוא במקרא כהסתר "עבה" יותר.

ודומה שדווקא אחרי שמצדנו הכרנו שהצרה באה אלנו מתוך שאין ד' בקרבנו, והתקרבנו אל ד', ישנה ציפייה דרוכה שד' ישמע את קול שוועתנו, שאם קיימנו בעצמנו "שובו אלי", הוא יקיים מצידו "ואשובה אליכם". והציפייה מולידה גם מחשבה ודמיון על הדרך שד' ייענה לנו. ואם ד' אינו עונה בדיוק בדרך שציפינו וייחלנו לה, יש כאן תחושה של "ואנכי הסתר אסתיר", של הסתר עבה ביותר, וקיימת סכנה של תסכול ואכזבה מרה. כי אם אני רחוק, אני יכול להבין שגם הוא התרחק, ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז, י"ט), וכן לב ד' לאדם. אך אם התקרבתי אליו, איך הוא לא מתקרב אלי באותה מידה, לפי הבנתי? ואני מצדי מצפה להתגלות מלאה, ואוי ואבוי, עדיין יש "הסתר פני הגאולה".

וכאן באה התורה ומזהירה אותנו שלא דרכנו דרכיו, ואין אנו יכולים להכתיב לו את דרך המענה. ומי שסבור שד' חייב להיענות כפי הציפייה שמצפה ממנו, הרי זה כמי שסבור שלא רק הקדושה ביד האדם אלא גם הברכה, ואולי אף גרוע מזה - שבידיו מקור הברכה, והאדם יכול להכתיב לקונו את הדרך בה יביא את הברכה והשפע בעולם.

שמעתי פעם מהרב פרופ' נהר ז"ל שהפסוק "וקוץ ודרדר תצמיח לך" (בראשית ג', י"ח) הנאמר לאדם הראשון, מכוון גם לעניינים שברוח. האדם "זורע", מתפלל ומתקרב לד', ולעתים נדמה לו שהצמיח רק "קוץ ודרדר"... ועל האדם להפנים שלכל תפילה יש מענה, גם אם הוא לא תואם את דמיונו של האדם. ולתשובה הראשונית "הלא על כי אין אלוקי בקרבי" היה מענה גדול, ד' חדל להסתיר פני רחמיו, אך האדם שפיתח ציפיות אחרות חש כאמור בהסתר ביתר שאת. וגם אתם, אחנו הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, התפללתם תפילות שבקעו מעומק הנשמה, וודאי שהן חדרו את "מחסומי" ושערי השמים, התקרבתם אל ד' התקרבות גדולה, ותפילות אלו, גם אם לא הביאו לתוצאה שציפיתם וייחלתם, וודאי לא הושבו ריקם. ומי יודע אם ההצלה הגדולה שהיתה עתה לתושבי הצפון, לעומת הסכנה הגדולה לאין שיעור שריחפה עליהם, לא באה בזכות אותן התפילות, ועוד ברכת ד' נטויה.

(וניתן אולי להבין בדרך נוספת את הביטוי הכפול "ואנכי הסתר אסתיר". שמעתי מהרב משה שטרן שליט"א ש"הסתר פני הגאולה", בלשון הרמב"ן, אינו מצביע שאין כאן גאולה, אדרבה יש גאולה אלא שהיא מוסתרת. כמו ש"הסתר פני רחמים" אין פירושו שאין רחמים ח"ו, אלא שהן לא נגלות לעין, שאנו לא חשים אותן, ונדמה לנו כאילו הוא ית' אינו שומע לקול תחינותנו. והרב שטרן הוסיף להביא ראי' להבנה זאת ברמב"ן, מן הגמ' בחולין קל"ט,ב: "אסתר מן התורה מנין - ואנכי הסתר אסתיר". והרי מגילת אסתר הוא בסופו של דבר סיפור של גאולת ישראל, אלא ששם ד' מוסתר.

ובהמשך לדברים, ניתן להבין למה יש כאן הסתר כפול. כי בשעה של הסתר גמור, הסיבה שהעין לא רואה היא ברורה. אך בשעה שבה אדרבה ד' מביא גאולה - רק הסתר כפול ומכופל, מחיצה מעובה, יכולים למנוע מן העין לראות ולקלוט...

ומהרב בידני שליט"א שמעתי הסבר נוסף. "הסתר אסתיר" פירושו שההסתר עצמו מוסתר. וזה יכול להתפרש שאנו לא מודעים שעדיין אנו בעידן של הסתר פנים. ודווקא בשעה שד' החל כבר להתגלות, והוא הוא הזמן, עפ"י הרמב"ן, שתם הסתר פני רחמים, יש סכנה שנדמה לעצמנו שהנה ד' כבר נענה אלינו, הגענו לקץ ולתכלית, ומתוך כך אנו חדלים לעמול ולהתפלל למען שיביא עלינו את הגאולה השלמה...).

ב. דרכו של הספורנו
וז"ל הספורנו בד"ה על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות: "בשביל שסילק שכינתו מתוכנו היו אלה לנו, ובחשבם זה לא יפנו להתפלל ולא לשוב בתשובה".

ויש כאן כיוון מהופך לחלוטין מכיוונו של הרמב"ן. עפ"י הרמב"ן יש כאן הרהור המביא להתקרבות לד'. לפי הספורנו יש כאן הרהור המביא להתרחקות יותר גדולה. במילים אחרות, לרמב"ן יש כאן הרהור תשובה, ולספורנו, יש כאן כאילו הרהור כפירה. והאמת, שהביטוי "אין אלוקי בקרבי" סובל את שתי ההבנות האלה. האם זה אני שסילקתי את אלוקים מקרבי, או שהוא הוא שסילק את עצמו כביכול. אך פלא הוא שיש כאן שתי הבנות כה קיצוניות.

והנראה שהפסוק עצמו כתב את הדברים באופן דו-משמעי, כי הוא מגלה לנו תופעה בישראל שתבוא ותהיה עקב הסתר פנים כה כבד, בשעה ש"אעלים עיני חמלתי מהם כבלתי רואה בצרתם" (לשון הספורנו בד"ה והסתרתי פני מהם). תופעה זאת תצמיח שתי תגובות הפוכות. האחת, בדרך שפירש הרמב"ן, בה תתחדש הזהות היהודית, בה תהיה תחילת התעוררות של תשובה וחשבון נפש בלבם של ישראל. והשניה, בדרך שפירש הספורנו, בה, בפני גודל האסון, יתרחקו עוד יותר מהשי"ת, ויאמרו "ארץ ניתנה ביד רשע" (ראה איוב ט', כ"ד ובבא בתרא ט"ז,א).

ועפ"י הספורנו, כך יש להבין את המשך המקרא, וז"ל בד"ה ואנכי הסתר אסתיר פני מהם:
"לא כמו שחשבו הם באמרם שאיני בקרבם. כי אמנם בכל מקום שיהיו תהיה שכינתי מצויה שם, וכו', אבל אסתיר פני מהצילם".

המקרא בא לתת לנו שיעור. אל לנו לפרש לא נכון תופעות בהיסטוריה. מתוך שהשגחתו לא גלויה לעיננו, בל נחשוב שח"ו איננו או שעזב אותנו. הרי זה כמי שבזמן ליקוי חמה יחשוב שאין חמה. אדרבה, הוא ישנו ומשגיח, אלא שיש תקופות בהיסטוריה בה ההשגחה פועלת בדרך של הסתר פנים. וכל הקושי הוא לגלות את ה"אנכי" בתוך ההסתר אסתיר. וזה אתגר הרבה יותר קשה מלחוש את ה"אנכי" בעת של גילוי פנים.

ולוואי שנזכה גם לקיים בתוכנו את אותה "מלאכת חיפוש", לחפש את ה"אנכי" הפנימי, את ה"אני" האינטימי, החבוי עמוק עמוק בתוכנו, והמוסתר ע"י שכבות ע"ג שכבות של "קליפות" למיניהן, ולגלות שאותו "אנכי" פנימי הוא העורג להיפגש ולחבור אל ה"אנכי" ד' אלוקיך.

ויה"ר שנזכה לראות את פני הגאולה במלוא זוהרה ותפארתה, והשי"ת ישמע לקול תפילותנו, ותהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך.

בברכה מעומקא דליבא אברהם אבא וינגורט

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il