ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- גאולה ונבואה
- חבלי משיח
אנו חיים לאחרונה במציאות מאד מורכבת. יש אנשים שדואגים, ומוצאים צורך גדול להזהיר על כל מיני סכנות. הם מזהירים שחס וחלילה עלולות להיות התפרצויות אלימות של אויבינו וכיוצא בזה, כותבים דפים וחוברות למיניהם וכדומה. כוונת אותם אנשים היא כמובן טובה, שהרי הם רוצים שכולם יהיו זהירים וערניים, אלא שהערנות הזאת התפתחה בצורה מופרזת.
יש שכותבים חוברות עם תחזיות שבהן יהיה "הפי אנד", בסוף, בעוד עשרים שנה, אך תחילת ה"תחזית" שונה מאוד מהסיום... ישנם גם אנשי צבא הטוענים שיש להיערך מבחינה ביטחונית אך הצבא לא נערך. הייתה לי שיחה עם תושב מעֵלִי שסיפר שהם ערכו בסביבתם כמה סיורים והם נערכים לכל מיני אפשרויות.
התחום שלי איננו ביטחון צבאי, אבל באופן טבעי אני לא אוהב להיות פחדן ולא דאגן. אינני חושב שזו תכונה הגורמת לאיזושהי אדישות, להיפך, זו בריאות. אנו אנשים מאמינים, יודעים שריבונו של עולם מנהיג את עולמו תמיד, גם כאשר אנחנו לא רואים, גם כשנראה כאילו הוא מתעלם ונותן לכל מיני שוטים לעשות שטויות, תמיד הוא מנהל את עולמו, לא פוסק אף רגע. "...תמיד עיני ה' אלוקיך בה...", במיוחד בארץ ישראל ישנה השגחה מיוחדת, "...מראשית שנה ועד אחרית שנה", בלי הפסק. בכל שנה ושנה יש השגחה מיוחדת מראשית השנה ועד אחרית השנה, והקדוש ברוך הוא לא רק משגיח, הוא גם מנהל הכל לטובה, ו"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד".
יש להתנגד להפחדות בכלל, תמיד! אם מישהו רוצה להתאמן בנשק, זה מותר ולא מזיק, ואם מישהו רוצה להתארגן באופנים שונים - כן, אבל לא להפחיד. הפחדים יותר גרועים מהסכנות ומהצרות בעצמן, "הרהורי עבירה קשים מעבירה", ודאגות הן הדבר הכי מזיק שיש בעולם. למרות החששות ניתן להיות בטוחים: היישובים רק יגדלו ויתפתחו!
החששות אינם מציאותיים
התמודדויות לא פשוטות היו לנו גם בעבר. בתקופת האינתיפדה נתאספו אנשי ציבור, ראשי מועצות מיש"ע ורבנים אצל הרבנים הראשיים לשעבר, היה זה שנה אחרי תחילת האינתיפאדה. כל אחד מהמשתתפים דיבר על המצב כפי שראה אותו בעיני רוחו. תיארו שם את המצב בצורה שחורה משחור, בסופו של דבר התברר שבתקופת האינתיפאדה הוכפלו מספר המתיישבים בכל היישובים. בתקופה בה זרקו אבנים והיו שפחדו להגיע ליישובים, דווקא בתקופה קשה זו בכל היישובים הייתה קפיצת מדריגה. הייתה בסך הכל הכפלה של היישובים בתקופת האינתיפאדה ותחזיתם של המודאגים התבדתה לחלוטין. יתכן שזה חלק מהתהליך, יתכן שכתוצאה מחששות בלב חלק מהציבור יש שמתחזקים ואומרים: "אם המציאות היא כזאת שיש מודאגים רבים, דווקא זהו השלב לבוא ולהתיישב...". אולי גם אלה שמודאגים משרתים את המטרה, אבל לכתחילה אסור לפתח דאגות .
אנחנו הולכים בדרך שבה הדריכו אותנו חז"ל: מדת הביטחון. כאשר אדם שומע צעקה מרחוק אין לו סיבה לחשוב שזו בעיה שלו. לא צריכים להיות מודאגים, יש להסתכל תמיד בתקווה ובביטחון. יש לחזור ולהדגיש, אין להיות אדישים, אבל מי שלא אחראי על הביטחון ביישובים לא צריך להיות מודאג. על האחראים לבצע את כל מה שצריך לעשות, והשאר לא צריכים לפתח דאגות ולתכנן צרות. ריבונו של עולם ימנע את הצרות מאתנו, והכל יהיה לטובה.
לא נישבר
יתכן שנאלץ להתמודד עם קשיים. מובן שמלכתחילה כולנו מקווים מאוד שיהיה טוב, אך גם איננו דואגים מאפשרויות אחרות. בוודאי שנתמודד עם כל מצב, ומכל מציאות נוציא רווחים. אינני יודע באיזה מצב נהיה, אבל כל מציאות אנחנו נהפוך לטובה, מכל קושי אפשר להרוויח.
אנו מקווים שריבונו של עולם יביא את הגאולה בדרך קלה ונעימה, אבל אנחנו לא מפחדים מקשיים. אם יהיו קשיים, נתמודד אתם. מעשה שהיה בי"ד בתמוז תשל"ט, היה זה בתחילת בניינו של היישוב בית אל כשחגגנו את חנוכת הבית הראשון ביישוב. בין המוזמנים היה אורח מחוץ לארץ, והוא שאל: מה יהיה אם יפנו אתכם? אמרתי לו: לא יפנו! הוא התעקש והמשיך: אבל אם יפנו? השבתי: לא יפנו! והוא בשלו, אבל אם יפנו?... כך הוא לא הפסיק ללחוץ ושאל פעמים כה רבות עד שלבסוף השבתי לו: "אם יפנו נעלה עוד פעם!" והוא נרגע... יכול להיות שצריך לעלות עשר פעמים. כמובן, יש לקוות שלא נזדקק לכך ושבפעם האחת שבנו לכאן, נישאר כבר לתמיד, אבל השבתי לו זאת רק אחרי שהוא היה בטוח בקיומה של הבעיה. אם זו הבעיה, התשובה היא: "אז נעלה עוד פעם, ואם יפנו - אז עוד פעם..." אנחנו לא מפחדים מבעיות.
חבלי לידה של גאולה
במלחמת השחרור כבשנו חלק מסיני למשך ימים מספר. במלחמת קדש זכינו וכבשנו את כל סיני והחזקנו שם חצי שנה. בפעם השלישית, לאחר מלחמת ששת הימים נשארנו שם מתשכ"ז עד תשמ"ב, חמש עשרה שנה!! בפעם הבאה יהיה יותר... ונקוה שבאופן קבוע, כך הוא הסֵדֶר.
לפני פינוי סיני היו שהלכו לטייל שם כיוון שאמרו שזו ההזדמנות האחרונה. אני אמרתי, "אני אבוא אחרי שנכבוש מחדש..." אני אהיה שם בעזרת ה', אבל לא על מנת להיפרד.
איננו אומרים שלא יקרה שום דבר ויחד עם זאת איננו פחדנים. אנו לא מפחדים ממה שיקרה, כיון שכל מה שקורה הוא לטובה. תקוותינו היא שהכל יהיה בגילוי ולזה אנו מתפללים. אסור לנו לדאוג, כאשר אדם מפחד, הפחד הוא שגורם לחלק מהבעיות. "אשר יגורתי- יבוא לי" אומר איוב, הפחד עצמו מביא את הבעיה. לא צריכים לדאוג, בעזרת ה' יהיה הכל לטובה, ואם המהלך לא יהיה באופן גלוי, אז הוא יהיה באופן נסתר ויתגלה למפרע שהכל היה לטובה. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו שהצרות הן טובה נסתרת, לא גלויה. לנו יש כוח להתמודדות. אנחנו נמצאים בתקופה של חבלי לידתה של הגאולה. האם צריך עוד כאב? נקוה שלא, נקוה שכמו שיש היום פתרונות לכאבי הלידה, יש כדורים, כך גם יש, אולי, "כדורים" רוחניים כדי שלא נסבול את החבלים, אך בסך הכל אלו חבלי לידה ! כך צריך להסתכל על המציאות. אלו כאבים של ניתוחים מרפאים, ואנחנו לא מפחדים מהם, נתמודד אתם! זו הגישה הבריאה אשר לאורה יש להתבונן במציאות.
עם ישראל - שאיפות עצומות
הכל הפיך. רבים שואלים את עצמם, מה יקרה אם יהיה הסכם ו...יפרוץ השלום? "וגר זאב עם כבש", ממש אוירה נהדרת... מה יהיה אז? מבחינת השליטה על חלקים רבים בארץ, אנחנו נצטער מאוד, אבל מאידך יגיע גל של חזרה בתשובה שלא היה כמותו. אנשי השמאל לא מתארים לעצמם מה תהיינה התוצאות של המהלכים שהם יוזמים, על אלה שעדיין רחוקים מיהדות.
לפני קום המדינה הייתה שאיפתה של הציונות להגיע למדינה עצמאית. הרעיון הגדול הזה סחף רבים מאוד אל מחוץ ליהדות, כיוון שבאופן חיצוני נראה היה שאלו רעיונות שלא משתלבים יחדיו. פתאום קמה המדינה, ולא היה יותר למה לשאוף. נוצר פתאום חלל ריק של אידיאלים. מאז נעצר הסחף של עזיבת הדת, והתחילה היהדות לפרוח. מהפיכה רוחנית החלה מאז קום המדינה, כיוון שהרעיון שסחף, וכאילו התנגד, התגשם לפתע. כבר לא נשארו שאיפות. בקיבוצים היה משבר אידיאולוגי, היו וויכוחים אם הקומוניסטים צודקים באופן מסוים או באופן אחר, אנשים זרקו צלחות בחדרי האוכל אחד על השני. אי אפשר כמעט לתאר את שהתרחש באותה תקופה. קיבוצים נחלקו, הורים ובנים נפרדו. המשבר קרה מפני שהציונות לכאורה הסתיימה, אנשים חיפשו רעיון חדש שימלא את הלבבות, ולא היה.
הסיבה שהביאה להתחזקות היהדות הייתה, שהרעיון האלטרנטיבי בעצם הוגשם במידה מסוימת. בן גוריון אמר אז: "עוד לא הגשמנו את הציונות, הנגב עוד לא מיושב, לא לשקוט על השמרים, יש עוד מה לעשות", אבל ההרגשה הייתה של "ואידך זיל גמור", המדינה כבר עומדת, לבסס אותה זה כבר לא כמו להקים אותה.
באותו אופן, במידה ובאמת יהיה שלום וההסכמים ייצאו אל הפועל, תהיה התעוררות רוחנית שלא הייתה דוגמתה, מפני שנגמרה השאיפה. די, הגיע שלום, למה שואפים עכשיו?!
עם ישראל מוכרח לשאוף שאיפות עליונות. שאיפת השלום היא אכן שאיפה לא נורמלית, כיון שהיא לא ברת הישג בינתיים. עם ישראל תמיד שואף לדברים לא נורמליים, דברים שלכאורה אין להשיגם, בגלל שעם ישראל הוא מאמין, ובדברים גדולים מאוד. אנשי השמאל נתפשו לרעיון שאי אפשר לומר שהוא שלילי, רעיון השלום הוא בעצם חיובי. המטרה של עם ישראל איננה להיות מסוכסך עם כל העולם כולו, להיות מנודה. מטרתו של עם ישראל היא לעמוד במרכז העולם, שכל העולם יהיה מחובר אליו חיבור עמוק מאד. השאיפה לשלום היא לא שאיפה שלילית במהותה, אך באופן הופעתה הנוכחי יש בה צד שלילי והוא הוויתורים על ארץ ישראל. אם היינו יכולים לעשות שלום בלי לוותר על חלקי ארץ ישראל, זה היה אידיאל נפלא שהיינו צריכים לחתור אליו בכל הכוחות, אך אם התנאי לשלום הוא וויתור על ארץ ישראל, לזה איננו מסכימים. לדעתנו המהלך הזה לא יביא שלום, הויתור הוא שיביא את כל הצרות. אבל, רעיון השלום כשלעצמו הוא רעיון גדול, אדיר ולפיכך אין להתפלא על כך שהוא ממלא את הלבבות, אין להתפלא, למרות שהוא כמעט ואינו בר השגה בינתיים.
ירידה לצורך עליה
אנחנו נילחם ככל יכולתנו שלא לוותר על חלקי ארץ ישראל, אבל אין לפחד מכך שרבונו של עולם רוצה, אולי, שאנחנו נתכווץ בינתיים כדי להתפרץ בעתיד הקרוב שוב. כאמור לעיל - כך היה בעבר, בתחילה מבצע סיני, בהמשך, במלחמת ששת הימים, כבשנו את כל סיני, יהודה שומרון והגולן. דרכו של הלב שהוא מתכווץ ומתרחב, מתכווץ ומתרחב. יש לנו עוד יעדים רבים להגיע אליהם בארץ: עבר הירדן, לבנון, סוריה... היכן ניישב את עשרת השבטים...? ייתכן שאנו צריכים כרגע התכווצות לשם התרחבות נוספת. אבל ברור שכל ירידה היא לצורך עליה. אנחנו אומרים לכל העם: "בואו נעלה כבר, מדוע צריך להצטמצם בכדי לעבוֹר את הירדן?!", אבל לפעמים סדר המציאות הוא כזה שמצטמצמים כדי להתרחב.
אנחנו מבקשים מריבונו של עולם: אל תצמצם. מוטל עלינו לבקש מריבונו של עולם שנגיע לכל יעדינו בדרכים טובות, אבל אנחנו לא מפחדים מאף יעד. אם "יפרוץ השלום", נתייצב מול אתגרים חדשים. נסתער על הנוער שיהיה מרוקן מתוכן ויחפש על מה להישען. לפני שהוא יברח להודו וייפול לכל מיני שטויות, נסתער עליו ונסחוב אותו אלינו, והוא יבוא, הוא יסחף לזה. תהיה ממש מהפיכה רוחנית. אם יהיה שלום לא יעבור זמן רב והציבור הדתי יהווה רוב במדינה. כך יש לראות את פני הדברים, ולפיכך, מה שיהיה - יהיה לטובה.
"חביבה על הקב"ה תפילתן של צדיקים"
צריך הרבה תפילה. חז"ל דורשים כי האימהות היו עקרות הואיל והקדוש ברוך הוא מחבב את תפילתן של הצדיקים. עובדה היא שלולא הן היו עקרות, לא היו מתפללים. אילו היינו מתפללים בין כך ובין כך, אז לא היינו צריכים לסבול צרות, אבל כשיש צרות זה מעורר. מציאות חילול ה' בהר הבית מאוד כאבה לנו תמיד. אבל, כשהתחילו לחפור, זה חפר לנו בלב. את תפילותינו כיום אנו מתפללים בלב קרוע, באופן שונה לגמרי מהתפילות בעבר. ריבונו של עולם שואל אותנו: מדוע אז לבבכם לא היה קרוע? אלא שמציאות הגויים בהר הבית זה כואב, אבל לא באותה עֹצמה כמו עכשיו, כשהם עושים שם דברים עוד יותר גרועים, כשהם מתנהגים כביכול הם בעלי הבית שם. הוה אומר: כדי לעורר בתפילה לפעמים עושה הקדוש ברוך הוא דברים מעוררים, מביא כביכול צרות או מונע ישועות כדי לעורר את הצדיקים להתפלל, כיון שחביבה על הקדוש ברוך הוא תפילתן של צדיקים.
אנחנו צריכים להתעורר בעצמנו , להתעורר ולבקש מריבונו של עולם שיבנה את בית המקדש, לבקש על ירושלים, על ארץ ישראל, ולא לחכות שתהיה פסגה כדי שנצעק אל ה'. נצעק לפני כן כדי שלא יִשַׁלחו אלינו גורמים המעוררים לתפילה. הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו שנתפלל ונתעורר. ההתעוררות שיש בתקופה הזאת, הכאב, האכפתיות, והבקשות, יש לזה ערך אדיר, אי אפשר לתאר זאת. הכל מצטבר, אולי מצטבר בקצב גדול עוד יותר ממה שהיה פעם, התפילות, הבקשות, הבכיות והתחנונים שאנחנו מתחננים לפניו ברוב עם, וכל אחד באופן אישי, פעם על יד הכותל, פעם בכיכר מלכי ישראל, פעם ברחוב יפו בירושלים, בכל מקום ומקום. קוראים אל ה', מתפללים וזה מצטבר. גם אם לא נצליח לעצור את המהלך, על אף ההשתדלות הרבה, ודאי שהמאמצים אינם לחינם. המאמצים מצטברים על מנת לקדם את המהלך, כאמור לעיל, כדי שנגיע לכל המרחבים. אנו מודעים לכך שהסדר האלוקי של ההתקדמות, יכול להיות ישיר ויכול להיות גם עקיף.
הקשיים מבחן לאמונה
בקורס קצינים שיטות האימון כוללות מסעות ארוכים ומתישים. כשהצועדים מסיימים את המסע, ומגיעים למחנה בתשישות כמעט מוחלטת, ובקושי יכולים להרים את הרגליים, דווקא אז הקצין אומר - עוד סיבוב! רגע אחד לפני המנוחה, מספר צעדים לפני המחנה, כשכבר סוף סוף רואים את קצה הדרך ונושכים את השפתיים כדי להמשיך ולא ליפול מהקורס... דווקא אז צריך לעשות עוד סיבוב, עוד חמישה קילומטר. זה ממש מייאש אך אין ברירה. מי שרוצה להמשיך ולהצליח בקורס, חייב לעשות מאמץ בשארית הכוחות ולעשות עוד סיבוב. כך גם בדרך לגאולתנו, התקרבנו, התקדמנו, ועכשיו כשרואים כבר את האור בקצה המנהרה צריך לעשות עוד סיבוב. האם בגלל זה ניפול? האם בשלב כל כך מתקדם נתייאש? הרי זה הסיבוב האחרון, או כמעט האחרון... לא ניפול בייאוש כשיש קשיים!!
אנו מודעים לכך שזהו סדר אלוקי . לרגע לא נאבד את האמונה שלנו, היא נשארת במלוא עוצמתה. כל קושי שבא, הוא על מנת לבחון את האמונה וצריך לעמוד בו. מצד אחד לא נתייאש, נתפלל, נבקש ונתחנן שלא נצטרך לרדת על מנת לעלות, נתפלל שנשאר כל הזמן במעלה ושלא יהיו ייסורים ומאידך לא נפחד מקשיים, נהיה מוכנים להוציא מכל דבר מעלות גדולות ועצומות. כל בעיה שתתרחש תגרור איתה רק טוב.
בעזרת ה' לא תהיה ההתקדמות דרך בעיות אלא דרך התרוממויות. אנחנו מבקשים שריבונו של עולם יגאלנו גאולה שלימה, ייגלה עלינו ויראה לנו את כל דרך הנהגתו הנפלאה ואז נגלה שבעצם מעולם לא היו לנו צרות, שהכל היה לטובה ולברכה, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
