ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- האבילות על החורבן
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל
האם יש סדר הגיוני לדברים הללו כיצד הם מנויים? ודאי כן, כי חכם הוא מסודר גם בדיבוריו. אי אפשר לומר שיש כאן סדר היסטורי, כי על "העמיד צלם בהיכל" כותב רש"י שזה בימי חזקיה מלך יהודה, והוא חי הרבה לפני שנת החורבן. אלא הסדר הוא מן הקל אל החמור. כאשר פורטים אנו צרותינו, אילו הקדמנו לדבר החמור, אין טעם להזכיר אח"כ דבר שהוא קל ממנו. אבל אם מתחילים בדבר הקל, נכון הדבר להוסיף אח"כ מה שהוא חמור עוד יותר, בבחינת "ולא עוד, אלא וכו'".
"נשתברו הלוחות" וע"י זה נפגם הקשר בינינו לבין מעמד הר סיני והופעת דבר ה' לעינינו. למה נחקקו באבן? מבאר מהר"ל ("נתיב התורה, פ"ד) שהכתב יכול להמחק. אבל החקיקה באבן מורה על דבר מוצק, קבוע יותר. [האריך בזה המלבי"ם, שמות לא, יח]. כלומר סמל "לוחות אבן" בא לחנך לרושם בל יימחק. "אלמלי לא נשתברו הלוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נד ע"א). אותו רושם חזק שקבלו ישראל ממה ששמעו קול ה' בדברות הראשונות. הם היו כולם בבחינת נביאים (רמב"ן, שמות יט, ט) ונתפעלו מאד. אמנם, גם כתב "נצחי" החקוק באבן יכול להשתבר, כאשר גוף הלוחות נשברים.
ומפני מה נשברו? מפני חוסר סבלנות של עם ישראל. משה רבנו הודיע להם מראש שהוא עולה להר ה' למשך ארבעים יום. העם חשב שכמו שעלה בבוקר, כך יש למנות את תקופת הימים מעת לעת, וישוב להם בבוקר. אבל לא ידעו שיש למנות ימים שלמים. אותו יום ראשון שעלה איננו בחשבון, כי לא היה לילו עמו. לכן עליהם להמתין ולהתחיל החשבון רק ממחרת. אילו היו בני ישראל ממתינים עוד יום אחד, היו זוכים לראות את משה רבנו יורד והלוחות בידו, ואז לא היו נכשלים ליצור להם עגל זהב. מה היה בעוכרם? חוסר הסבלנות. כאשר האדם הוא פזיז, שכלו אינו פועל בצלילות הדעת.
כך בימינו, אמר לנו הקב"ה שהדרך לגאולה רצופה מכשולות ומהמורות. כל דברי חז"ל (סנהדרין צז-צח) מלאים תחזיות שחורות. עד כדי כך ששלשה אמוראים אמרו "ייתי ולא אחמיניה" (כלומר: שיבוא, אבל הלואי לא אהיה נוכח. זאת אומרת יבוא אחרי מיתתי, כדי שלא אהיה נוכח לסבול מהצרות ההן). ורק רב יוסף בלבד השכיל לדעת כי אין ממה להתיאש או להיות נשבר ברוח. הסוף המאושר יגיע לנו בהחלט.
ליום השנה אחרי הגירוש המחפיר מגוש קטיף ומצפון השומרון, נערך יום לימוד בהיכל ישיבת מרכז הרב, בירושלים. נאם שם ראש השיבה, מו"ר הרב אברהם שפירא (לשעבר הרב הראשי לישראל). הוא קרא בפני המשתתפים דברי הגמרא בסוף מסכת מכות (כד).
כיצד התנאים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא היו מהלכין בדרך ושמעו [מרחוק] קול המונה של רומי. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, הללו שמשתחוים לעצבים ומקטירים לע"ז יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום אלוהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להם, לכך אני משחק. ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!!
וממשיכים חז"ל לספר שם:
"שוב פעם אחת היו עולים לירושלים [ארבעה חכמים המנויים לעיל] כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל יוצא מבית קדש הקדשים. התחילו הן בוכים והוא משחק. אמרו לו, מפני מה אתה משחק? אמר להם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו? ולא נבכה? אמר להן לכך אני משחק, דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן ברכיה'. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? וכו' וכו' אלא עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה [לפורענות] הייתי מתירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה [לנחמה]. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון זה אמרו לו: 'עקיבא, ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות כד ע"א וע"ב).
שואל הרב שפירא שליט"א, מפני מה הם ענו "ניחמתנו" רק אחרי המעשה השני, ולא ענו כך בלשון "נחמתנו" אחרי המעשה הראשון של כרך רומי? עונה הרב כי "ניחומי אמת הם בקיום דברי הנביאים. מה שכתוב בהם הוא מציאות שבוא תבוא. ועל כן כשענה להם בפעם הראשונה ע"י קל וחומר "אם לעוברי רצונו כך" וכו' היה עדיין חסר "מראה מקום". רבי עקיבא אמר זאת בבחינת "חכם עדיף מנביא". אבל הם מבחינתם התנחמו רק כאשר שמעו שכך נרמז במקרא. דוגמא לכך, ב"סליחות" שאומרים בימי אלול, מוסיפים "כמו שנאמר" ומביאים פסוקים. כלומר להוכיח שמושג הסליחה היא מציאות קיימת, שהרי יש לכך תעודה במקרא". עד כאן דברי הרב שליט"א.
גם אנו בימינו, חלק מאתנו מחוסרי בטחון, מחוסרי אמונה שהגאולה מתממשת ובאה. יש בנו ממדות אבותינו בהיותם במדבר, לא היתה להם "מתינות" לחכות בסבלנות עד בוא דבר השם. עלינו לדעת כי גם הנפילות, גם הקלקולים שהפוליטיקאים גורמים, כל אלו לא יוכלו לעצור תכניתו של הקב"ה, שאמר לגאול את ישראל. האריך בזה הרב קוק ("מאמרי הראי"ה", עמ' 170-171; 360).
כל מטרת התעניות היא לעורר אותנו לשוב בתשובה מקלקולינו. כך לשון רמב"ם:
"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו כל אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" וכו' (הל' תעניות, פ"ה ה"א).
ובכן "סתם ככה" לצום, בלי לעורר מחשבת תיקון, אין בכך קיום המצוה כראוי. ולכן נתחיל בזה, לתקן פזיזותנו. להיות יותר מתונים "ומחכים לישועה". דברו על כך חז"ל בסנהדרין (צז ע"ב) על סמך הפסוק "אשרי כל חוכי לו".
כיון שהזכרנו שיש סדר לדברי חכמים, נעיר בקצרה מאד המשך המאמר בו פתחנו. ביטול התמיד הוא ביטול הקביעות. כתב על כך מהר"ל ("נתיבות עולם", עבודה, פרק ד) שדבר שהוא קבוע מראה על חשיבותו המרכזית בחיי האדם. מעלה גדולה יש למצוה שהיא תדירית וקבועה. כתב הרב אברהם קוק, כיון שחז"ל (זבחים צ ע"ב) שאלו מה יש להקדים תחילה, מקודש יותר או תדיר יותר? סימן הדבר שלכל אחד מהם יש מעלה השוה לחברו. המקודש חשוב יותר מבחינת איכות, אבל ה"תדיר" חשוב יותר מפני "כמות". וגם אריז"ל הרחיב ("שער הכוונות", תפילת שחרית) במעלת קרבן התמיד, ששבחו מגיע עד גבהי מרומים.
לכן חז"ל שבחו "כל הקובע מקום לתפלתו, אלוהי אברהם בעזרו". וכן אמרו "אויביו נופלים תחתיו". זאת אומרת, מי שמקיים מצוה בתמידיות, וכאשר באה לו מאורע המפריע, הדבר החיצון נדחה והקביעות שלו עומדת, מכאן סימן שהוא יודע מה הוא עיקר ומה טפל. וכן כתב מהר"ל לענין "קבעת עתים לתורה" (שבת לא ע"א).
מזה הגיעו לקלקול חמור יותר. נבקעו חומות העיר. ירושלים מקודשת מכל שאר ארץ ישראל (כלים, פרק א). אחד מעשרת המאפיינים שיש לקדושתה היא שאין נותנים בה מקום לנכרי לגור (רמב"ם, הל' בית הבחירה, פ"ז הי"ד). עלינו תמיד לדעת כי למרות שכל אדם באשר הוא יש בו הצלם העליון (עיין מהר"ל, על אבות עמ' קמו) אבל יש להבדיל בין קדש לקדש קדשים (עיין דברי הראי"ה, "אורות", עמ' קסט, פסקא ה). עלינו לשמור על קו מבדיל זה. החומות היו סימן היכר לעליוניותנו. כאשר נכרים בקעו הקו, ופרצו לעיר, איבדנו היכר זה. [הערה: גם בזמנינו, אם היה אפשר להעתיק השגרירויות הזרות מחוץ לירושלים, לערים אחרות, היה עדיף].
קלקול עוד יותר גרוע, שהרשע שרף את התורה, אלו הם פרטי הלימודים שהקב"ה רשם בפנינו. זה מעל ומעבר לשבירת לוחות הברית שהיו רק דברים כלליים.
קלקול הגרוע מהכל, לשים צלם בהיכל. לא די שעוקרים את הקודש אלא שנותנים ערך עליון למושג שהוא זר ובלתי ישראלי [כמו שעושים חלק מההוגים הכופרים בזמנינו, ועוד קובעים שזאת היא מעלה ישראלית?!]
וגם על זה צריכים אנו לשוב בתשובה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
