ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- ענינו של ראש השנה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
"אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדים מר"ה עד יוה"כ - זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה".
התוס' (ד"ה ונחתמין) שואלים מן הסוגיא במסכת קידושין (דף לט:), נאמר שם:
"כל שזכויותיו מרובין מעוונותיו מרעין לו (רש"י: בעולם הזה לנקותו מעוונותיו שיטול שכר שלם), ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. וכל שעוונותיו מרובין מזכויותיו מטיבין לו (רש"י: לשלם לו שכר מצוותיו בחייו כדי לטורדו), ודומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר בה אות אחת ממנה".
הרי לנו להיפך - רשעים גמורים לחיים, וצדיקים אינם לחיים? וכתבו התוס': "וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים, כלומר לחיי העולם הבא".
משמעות דברי התוס', כי הדין בראש השנה נסב על חיי העולם הבא, ולא על חיי העולם הזה. רק לגבי הדין בעניין העוה"ב נאמר שצדיקים גמורים לאלתר לחיים, אבל לגבי העוה"ז המצב שונה והפוך - דרכם של רשעים צלחה, ולא של צדיקים.
ואכן, כך מפרש המהרש"א ב"חידושי אגדות" בראש השנה:
"דהצדיקים במיתתן נקראו חיים, וההיפך הרשעים בחייהם קרויין מתים. שהצדיק שמת הוא חיותו לעולם הבא, ומיתתו לעולם הזה אינה רק במקרה. וההיפך, הרשעים חייהן בעולם הזה אינה אלא במקרה, והרי מיתתן מוחלטת לעולם הבא. והשתא ניחא דהצדיק ממש בין אם נגזר עליו שיחיה בשנה זו בין שנגזר עליו שימות בשנה זו על מיעוט חטאו, הוא חיותו לעולם הבא. וההיפך ברשע... זו היא מיתתו לעולם הבא. ולזה כוונו התוס'".
גם השל"ה ב"שני לוחות הברית" (מסכת ראש השנה, תורה אור, סוד בינה) כתב דברים דומים:
"ביום הזה, אין אנו שואלים צרכי הגוף כלל זולתי חיי הנפש... ובזה יובן ענין המדרש שהביא הטור אורח חיים סימן קפ"א... ואוכלים ושמחים בראש השנה לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס. וקשה, איך אומרים שיודעים שיעשה להם נס, וכי הם יודעים דעת עליון? ועוד הלוא אנו רואים בעינינו בכל שנה ושנה כמה נפשות ישראל שמתים? אלא הענין סובב הכל על החיות הרוחני, ומי שמתעורר בתשובה הקב"ה עשוה עמו נס. הקב"ה הוא היודע אם הוא לטובתו שיחיה עוד בעוה"ז ויקנה שלימות, אז הקב"ה כותבו לחיים, ואם הוא יתברך יודע שטוב מאוד לו זה המות, אז יקר בעיניו המותה, ומסלקו מהעולם לטובתו לבוא לחיים הנצחיים , באופן שהכל הוא חיי הנפש. זהו ענין הנס, שאנו יודעים שהקב"ה עושה למהרהר תשובה, כי מזכהו לחיי הנפש באיזה סיבה הגלויה לו יתברך".
משמעות הדברים קשה ביותר. כשאדם מאחל לחברו בליל ראש השנה: "לשנה טובה תכתב ותיחתם לאלתר לחיים טובים בספרם של צדיקים גמורים" - יש לזה משמעות חמורה: איחולים לחברו הטוב שיזכה בחיי העולם הבא, ויאבד בתמורה את חיי העולם הזה, שהרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. חברו עשוי לומר, כי הוא מעדיף להכתב בספרם של רשעים, כדי לזכות לחיי העולם הזה, כי הרשע מקבל את שכרו כאן ולא שם.
בנוסף קשה להבין, הרי כל אחד בהגיע יומו יעמוד בבי"ד של מעלה וידון אז על חיי העולם הבא. מה טעם לדונו על החיים העתידיים מידי שנה בשנה, כאשר אין לזה משמעות מעשית, ויצטרך לעמוד בדין נוסף בעתיד?
הרמב"ן בשער הגמול וכן הר"ן בראש השנה, חולקים על התוס' ואומרים שהדין בראש השנה הוא על חיי העולם הזה, כפי שאנו אומרים בתפלה: "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות". ומוסיף הרמב"ן:
"אלא כך היא המדה, בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לאלתר לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה. וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין בהן ופוסקין עליו חלקו הראוי לו בעולם הנשמות".
את פירוש הגמ' בראש השנה מפרש הרמב"ן, שהמושג צדיק ורשע, אינו צדיק ורשע מוחלטים, אלא צדיק ורשע בדין זה, כמו שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, שהכוונה היא בדין זה. על כן, "צדיקים" פירושו גם מי שהוא בעצם רשע, אלא שבדין זה יצא צדיק כדי לתת לו את שכרו בעולם הזה. "רשעים" פירושו גם צדיקים שנענשים בעולם הזה,בכדי לתת להם שכר בעולם הבא. על כן הצדיקים והרשעים, הם היוצאים זכאים בדין או חייבים בדין, בגלל שיקולי העולם הבא, ולא רשעים וצדיקים באופן מוחלט.
גם פירוש הרמב"ן אינו פותר את הקשיים שהעלינו. שוב, אם מאחלים לאדם: לשנה טובה תכתב בספרם של צדיקים גמורים - הכוונה היא: יהי רצון שתהיה רשע גמור, ואז תצא צדיק בדין של העולם הזה. האם זאת המשמעות שאנו מתכוונים אליה?
חשבתי שאפשר לפרש את הדברים לפי האמור בספרו של אבי מורי זצ"ל בסיפור על בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל שזכה להכירו אישית. הסיפור הוא על תלמיד לשעבר שהחפץ חיים שאלו: מה נשמע אצלך? ענה לו התלמיד: רבי, לא היה מזיק אם היה קצת יותר טוב. ענה לו החפץ חיים: מי אמר לך שלא היה מזיק? בודאי, בשמים בדקו ומצאו שקצת יותר טוב עבורך יזיק לך ברוחניות, כמו שנאמר: וישמן ישורון ויבעט. לכן, אם יתנו לך פחות גשמיות, זה בכדי שלא תפגע הרוחניות שלך.
גם כאן ניתן לומר בדרך זו. אכן, הדין הוא על חיי העולם הזה. אלא שהדין נעשה מתוך אספקלריא של חיי העולם הבא. בודקים את מצבו הרוחני של האדם בעולם הבא, ולפיו גוזרים את דינו בעולם הזה, שהעולם הזה שיקבל לא יפגע במצבו בעולם הבא. בדרך זו נוכל להבין את פשר הדין הכפול של שני העולמות, כאשר הדין הוא על עולם הזה כפי שנאמר בסדר התפילה, אבל חשבון הדין נעשה לפי מצבו של האדם בעולם הבא, כמו שנאמר לגבי בן סורר ומורה: ימות זכאי ולא ימות חייב (עיין רש"י בתחילת פרשת כי תצא). על כן, יש צורך לחזור ולבחון את מצבו של האדם לגבי חיי העוה"ב מידי שנה בשנה, בכדי לדעת כמה חיי עוה"ז לתת לו, וכפי שאומר הרמב"ן בשער הגמול, ש"חיים" כוללים את כל הדברים הטובים בעולם הזה, ו"מיתה" כוללת את כל הדברים שאינם טובים. וכך מטים דברי השל"ה שהובאו לעיל.
יתכן, שבין לתוס' ובין לרמב"ן, ראוי שלא לומר את הפיסקה "בספרם של צדיקים גמורים" - אגב, נוסחא שאינה מופיעה במקורות הראשונים, ולהסתפק באמירת "לשנה טובה תכתב ותיחתם", שזה הנוסח המקורי. כי התוספת "בספרם של צדיקים גמורים" לפי תוס' והרמב"ן, יכולה להשתמע כבשורה שאינה טובה לגבי חיי העולם הזה - דבר שאף אחד מאתנו אינו חפץ לאחל לזולתו. ואילו הנוסח הקצר יותר "לשנה טובה תכתב ותיחתם", משמעותו שהקב"ה יפסוק לו שנה טובה בעולם הזה, מבלי שיפגע בו בשביל חלקו בעולם הבא. ואין לנו לעשות בנוסח הברכה חשבונות של שמים.
הגאון מוילנא בשו"ע (או"ח תקפ"ב, ט') מצרף את שתי השיטות גם יחד. הרמ"א כותב שם: "ונוהגין שכל אחד אומר לחברו, לשנה טובה תכתב". ומוסיף ה"מגן אברהם": "ותיחתם", כי צריך להחזיקו לצדיק גמור. וכתב הגר"א, שאין לומר ותיחתם, אלא ותכתב בלבד. שיטת הגר"א היא, שכל בני האדם נכתבים בראש השנה, וכולם ללא יוצא מן הכלל נחתמים ביום הכיפורים - וזה לגבי חיי העולם הזה. בענין חיי העולם הבא יש הבדל בין צדיקים ובין רשעים ובינוניים כמו שכתבו התוס'. אבל לגבי חיי העולם הזה כולם שוים. הגר"א מבסס זאת על האמור במסכת ראש השנה (דף טז.): "אדם שאירע בו קרי או אונס - קודם יוה"כ נידון לשעבר, לאחר יוה"כ נדון להבא". כלומר, אם חלילה קורה לאדם מקרה רע בין ראש השנה ליוה"כ, בא המקרה הרע כתוצאה מגזר הדין של השנה הקודמת. ואילו אם קרה לו מקרה רע לאחר יוה"כ, שייך המקרה הרע הזה לגזר הדין של שנה זו. ושואל הגר"א: הרי רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, ולמה לא נאמר שהמקרה הרע שאירע בין ר"ה ליוה"כ שייך לגזר הדין שלשנה זו שנחתם בה דינו לאלתר למיתה? על כרחך, שכולם ללא יוצא מן הכלל נחתמים רק ביוה"כ, ולא קודם לכן.
דברי הגר"א אינם מסבירים את פשר הדין לגבי חיי העוה"ב, אבל יש בהם תשובה לשאלה אחרת: האם יוה"כ נוגע רק למעטים? שהרי רובו של הציבור אין מצבו מאוזן, או שהם צדיקים שכבר נחתמו לחיים, או שהם רשעים שכבר נחתמו למיתה, ומדוע בגלל הבינוניים שמצבם מאוזן - דבר שהוא נדיר, לפי ההגיון, צריכים כולם להתענות ביום זה? ואכן, לפי האמור, נוגע יוה"כ לכל אדם, כי כולם נחתמים ביום זה, לגבי חיי העולם הזה.
לרמב"ם יש שיטה אחרת. בפרק ג' מהלכות תשובה (הלכות א - ב') קובע הרמב"ם: "אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו... וכן מדינה שעוונותיה מרובין מיד היא אובדת... וכן כל העולם כולו... ושיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהוא כנגד כמה עוונות, ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע איך עורכין הזכויות כנגד העוונות".
הרמב"ם בא ליישב את השאלה הקשה, כיצד נאמר שרשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה וצדיקים גמורים לאלתר לחיים, והרי אנו רואים להיפך לא פעם, רשעים מאריכים ימים? ועל כך ענה הרמב"ם, ראשית: לא מנין הזכויות קובע אלא גודלם. קורה שרשע עושה זכות אחת גדולה - הזכות הגדולה נמדדת לפי מצבו וקורה שצדיק עושה עבירה גדולה - לפי מעמדו. שנית: רק הקב"ה קובע את גודלם של הזכויות ושל החובות לפי מצבו של האדם ולפי שיקולו של אל דעות.
לראב"ד בהשגות על הרמב"ם שם, שיטה שונה. כך משיג הראב"ד: "לא כמו שהוא סבור שכשאמרו רשעים נחתמין לאלתר למיתה, שמיד מתים. ואינו כן, כי יש רשעים חיים הרבה. אלא נחתמין לאלתר, שלא ימלאו ימיהם שני הדור שנגזרו עליו. ועיקר דבר זה ביבמות דף נ.".
כוונת הראב"ד היא לאמור במסכת יבמות:
"תניא, את מספר ימיך אמלא, אלו שני דורות (רש"י: שנים שפוסקין לאדם בשעת לידתו), זכה משלימין לו. לא זכה, פוחתין לו. דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים, זכה מוסיפים לו, לא זכה פוחתין לו".
הרי לנו, שאדם שלא זכה פוחתים לו מקיצבת החיים, ואם זכה – בזה יש מחלוקת אם מוסיפים לו או משלימים לו. זהו לדעת הראב"ד הפתרון לגבי שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: צדיקים גמורים משלימים להם את קיצבת החיים, ולדעת ר"ע מוסיפים עליה. אולם אם מדובר בקיצבת חים קצרה, ממילא לא יאריך הצדיק ימים. ואילו רשעים גמורים פוחתים להם מקיצבת החיים. אבל אם נקצבו לו שנים רבות, אז גם אם נפחתו לו, עדיין יאריך ימים. משום כך אין סתירה ממה שצדיקים אינם מאריכים ימים במקרים מסויימים, ולהיפך רשעים מאריכים ימים. וגם אין סתירה מן הסוגיא בקידושין, שגם אותה ניתן לפרש כעוסקת בעתיד.
יהי רצון שנזכה לשנים ארוכות וטובות ומאושרות בזה ובבא, לפי כל הפירושים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
