^ 1. ועיין במהר"ל תפארת ישראל פרק ב' וסוף פרק כה, ונר מצווה ע' כג. תפישתם של היוונים צמחה מהטבע, וכיוון שיש בטבע כוחות שונים, האמינו בריבוי אלים. אין בטבע ערכים אלא חוזק ויופי - וזו היתה שאיפתם. לעומת זאת יסודה של היהדות בה' אחד שמעל ומעבר לטבע, וברא את הטבע. והיעוד הוא לגלות את האחדות בעולם, לגלות את צלם האלקים שבאדם על ידי המוסר, התורה והמצוות. היוונים אינם יכולים להסתדר אתנו, מפני שהאמונה בה' אחד וערכי המוסר מפוררים את עיקרה, אולם היהדות יכולה להסתדר עם היוונות, ולהשתמש בה ככלי למחקר והגדרה ולגילוי התכנים היהודיים. על כל זה ויותר עיין בספר בינה לעתים ח"א פרקים כה - כז.
^ 2. אמנם דעת ר"ת שאם לא עקר את רגליו חוזר לברכת מודים כדי לומר "על הנסים", אבל אין הלכה כמותו. וכבר משאמר שם ה' שבסוף הברכה אינו חוזר, ואף לא יסיים "למדני חוקיך". (מ"ב רצד, ז; וע' תורת המועדים י, ג). לגבי ברהמ"ז, מהגמרא שבת כד, א, משמע שנהגו לומר, אבל לא תקנו זאת כחובה, וכך דעת רשב"א וריטב"א. ומהרמב"ם משמע שחובה להזכיר, ובאו"ז כתב שנהגו בו כחובה. ולראבי"ה חובה לאכול סעודות פת בחנוכה, ולכן אם לא הזכיר חוזר. אולם להלכה אם לא הזכיר אינו חוזר. וע' ימי הלל והודאה מ, ב-ג.
^ 3. יש שני סוגי אמירת הלל, על מועד ועל הצלה מנס. סוכות הוא מועד, ומבואר בערכין י, ב, שאומרים הלל שלם בכל שבעת ימי החג, כי כל יום חלוק מחבירו בקרבנותיו, ועל כן יש לו יחוד משלו, שעליו ראוי לומר הלל, לעומת פסח שבכל הימים מקריבים אותם הקרבנות. בחנוכה אומרים הלל שלם על נס ההצלה, ואומרים הלל שלם בכל שמונת הימים, מפני שהנס הלך והתגדל בכל יום, ועל כן בכל יום מדליקים עוד נר (שבה"ל קעד, ב"י תרפג). ואף שברור שעיקר יסוד אמירת ההלל בחנוכה הוא על הניצחון, וכדברי הגמרא בערכין ופסחים, וכ"כ רבנו גרשום. מ"מ נס פך השמן שבא עם הניצחון ביטא את גודל הניצחון. וע"ע בימי הלל והודאה מא, ג, ובהערות 22 - 25. ועיין לעיל ד, 6, אם אמירתו מהתורה או מדברי חכמים.
^ 4. אמנם בזמן שנהגו הימים הכתובים במגילת תענית, נהגו שלא להתענות ולהספיד גם ביום שלפני וביום שאחרי חנוכה, אבל כיוון שבטלה מגילת תענית, אף שימי החנוכה נשארו לדורות, מ"מ אין להחמיר לפניהם ולאחריהם. וכ"כ הטור ושו"ע תרפו, א. ויש שהחמירו שלא להתענות ביום שלפני חנוכה (רז"ה, פר"ח וב"ח). וכתב במ"ב שלכתחילה יש לחוש לדבריהם. וע' כה"ח תרפו, ג-ז.
^ 5. לגבי חנוכה ור"ח כתבו במ"ב תרפג, א, וכה"ח ה, שאבל לא ירד לפני התיבה בשחרית אבל יכול להתפלל מנחה וערבית. אמנם בבאו"ה סי' קלב, כתב שבכל יום שאין אומרים "למנצח" האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. והמנהג הרווח שאבלים אינם יורדים לפני התיבה בכל התפילות שבחנוכה ור"ח. וע' בפס"ת קלב, לא.
^ 6. ברמב"ם ג, ג, כתב שהם ימי "שמחה והלל", וכ"כ רי"ץ גיאת ועוד ראשונים, והדרך לבטא שמחה בסעודות מצווה. וכ"כ מהרש"ל וב"ח ועוד רבים. והראבי"ה עוד מחמיר ואומר שאם שכח לומר "על הנסים" בברכת המזון עליו לחזור, ומשמע שלדעתו ישנה חובה לסעוד על פת בחנוכה (ואין הלכה כמותו). לעומת זאת דעת מהר"ם מרוטנברג (סי' תרה) שאין מצווה לקיים סעודות בחנוכה, והביאו בשו"ע תרע, ב. והכריעו כמה ראשונים, וכ"כ למעשה הרמ"א, שיאמרו בסעודות דברי תורה ובכך יחשבו לכל הדעות סעודות מצווה. וע' בימי הלל והודאה א, א, ותורת המועדים ט, י, וימי החנוכה טז, ח.
^ 7. המנהג לאכול חלב מובא בר"ן לשבת כא, ב, וברמ"א תרע, ב, ובעוד ראשונים ואחרונים. ולדעת רבים המעשה ביהודית לא היה בימי מרד המכבים. ובאר בבא"ח וישב כד, שכיוון שאף הוא היה כנגד אויב ממלכי יוון שרצה להעביר את ישראל על דתם, צרפו המנהג לזכור הנס הזה בחנוכה. ולמעלה הוספתי ביאור לזה. ויש עוד מנהג קל שהוזכר במעט ספרים, לאכול מאכלים מטוגנים בשמן. וכתב רבנו מימון אביו של הרמב"ם (בפירושו על עניין חנוכה), שאין להקל בשום מנהג, ואפילו מנהג קל כאכילת סופגנין, והוא מנהג קדמונים, ואין לבזות מנהגי האומה. וע' בימי הלל והודאה א, ב.
^ 8. שבה"ל והטור תרע, א, מביאים מנהג שנשים אינן עושות מלאכה כל שמונה הימים, וכתבו שאין להקל למי שנוהגת כך. והב"י כתב שהואיל ואין בזה צד איסור, אין למנהג זה מקום. והחכ"צ פז, אף כתב שיש איסור להימנע ממלאכה בכל היום כי הבטלה מביאה לידי חטא. וכ"כ במ"ב תרע, ה. ובמ"א הביא שיש נוהגות להימנע ממלאכה כל זמן שהנרות דולקים בביה"כ שהוא עד חצות הלילה, ויש נוהגות להימנע ממלאכה בכל היום הראשון והשמיני. ובמ"ב ד' כתב להימנע רק חצי שעה. בספר חסידים קכא, כתב שראוי גם לגברים להימנע מעשיית מלאכה, אבל לא נהגו כן. ועיין בכה"ח ט, ותורת המועדים ט, טו, וימי הלל והודאה פרק ב. ואף שלכאורה לפי הטעם הראשון היה נכון לאסור בחצי השעה הראשונה גם טיגון ובישול, נהגו להתיר. ואפשר לומר שהעיקר לעשות היכר של איסור, ומתוך כך יזכרו שאסור להשתמש לאור הנרות. ומ"מ י"א שמשפחות שנהגו להחמיר יותר, עליהן להמשיך במנהגן, ועיין בבא"ח וישב כז, כה"ח תרע, ט.
^ 9. אמרו חכמים שנשים חייבות במגילה, ארבע כוסות והדלקת נרות חנוכה, כי "אף הן היו באותו הנס" (מגילה ד, א, פסחים קח, ב, שבת כג, א). לתוס' והרבה ראשונים, עיקר החיוב לגברים ואף הנשים חייבות, כי גם הן ניצלו ממצרים ומהמן ומהיוונים. ולרש"י ורשב"ם (פסחים קח, ב), חיובן נובע מזה שהיו שותפות מרכזיות באותו הנס, שכן למדנו בסוטה יא, ב, בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ממצרים, שלמרות הגזרות האמינו בה' ועודדו את בעליהן והולידו ילדים. וכן בפורים, הנס בא על ידי אסתר, ובחנוכה על ידי יהודית. ומבחינה זו שייכותן למצווה אולי קודמת לגברים, ולכן רק הן מקפידות להימנע ממלאכה בעת שהנרות דולקים.
ועיין לעיל א, ז, לעניין ר"ח, שהוא במעלה אצל הנשים יותר מאצל הגברים, מתוך שלא חטאו בעגל ותרמו למקדש. ואפשר לומר שלכן גם בחנוכה יש להן יותר מעלה, שאז סיימו עבודת המשכן, ואז חנכו המקדש בימי החשמונאים. וגם בחינת תושבע"פ שהזכרנו לעיל קשורה למידת המלכות, ועו"ע בבא"ח וישב כז. ועיין בפניני הלכה - תפילת נשים ו, ב, בעניין ברכת "שעשני כרצונו", ושם ז, א, לעניין תלמוד תורה, ובפרק ג, על מעלת הגברים והנשים וסדר גילוי המעלות.