ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- ארבע פרשיות
- שקלים
- משפחה חברה ומדינה
- בית המקדש
- הכיסופים והבית השלישי
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה
דיונים רבים הלכתיים נכתבו לענין מנהג פורים של נתינת כסף "זכר למחצית השקל". חלק נוהגים לתת כסף השוה בערכו לעשרים גרם כסף טהור (כף החיים, תרצד ס"ק כ). וחלק נוהגים לתת שלש מטבעות עשוים מתכת, לפי המטבע הנהוג במדינה ההיא, בלי חשבון כמה הם שווים במשקל כסף טהור (רמ"א בסי' תרצד). ולדעת הגר"א ("מעשה רב") די במטבע אחד בלבד. יש המתחילים לתת בכל שנה, החל מגיל י"ג; ויש המתחילים לתת מגיל עשרים ומעלה (משנה ברורה, סי' תרצד ס"ק ה). ויש הורים הנוהגים לתת גם עבור ילדים קטנים, ואשה בהריון נותנת עבור העובר שלה (שם). ובימינו נהוג לייעד כסף זה עבור תמיכה במוסדות התורה. אבל אין תודעה ציבורית נפוצה שמתן השקלים היה מיועד לקופת הציבור עבור רכישת קרבנות ציבור, לצרכי שנה הבאה המתחילה בניסן. ולכן "כף החיים" (ס"ק כא) מביא נוסח בקשה שם זה מוזכר.
דורות קדמונינו היו חדורי הכרה על החשיבות העליונה של הקמת מקדשנו והקרבת הקרבנות. מובא בגמרא (בבא מציעא קיד ע"ב, רש"י ד"ה בארבעה לא מצינא) שמאז גלינו מארצנו לא היו בני הישיבות עוסקים בכל ששה חלקי המשנה. לא עסקו בעיון בסדר זרעים ובסדר טהרות כי כבר לא היו "מעשיים". אבל בסדר קדשים עסקו כי הלימוד בהלכות הקרבנות נחשב לפני ה' כאילו עסקנו בהם בפועל (כן מבואר במנחות קי.). ולכן חיבבו את הלימוד הזה.
רבנו "בן איש חי" מעיר הערה נפלאה. מובא במסכת מגילה (טז ע"א) כי כאשר המן הרשע בא בפקודתו של אחשורוש להרכיב את מרדכי היהודי על סוס המלך ולהכריז לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", הוא מצא אותו מלמד לתלמידיו הלכות קמיצה. מדוע דוקא אז לימד את ההלכות הללו? אלא לפי חשבון חז"ל אותו יום היה השני של פסח (מגילה טו ע"א). כשהיה בית המקדש קיים היינו מקריבים אז קרבן העומר. ולכן היה מרדכי עסוק ללמד לחכמים הלכות קמיצה. ויש להתפלא, והרי היתה גזירה נוראה להכחיד כל עם ישראל. איך אירע דבר שדוקא אז עסקו בנושא תיאורטי זה? אלא "דבר בעיתו מה טוב". הרי כתוב "ונשלמה פרים שפתינו", והלומד ההלכות הללו נחשב לו כאילו קיים בפועל. וזה מה שענה לו אז המן הרשע: "בא קומץ קמח שלכם ודחה עשרת אלפים ככר כסף שלי" שבזה רצה לשחד לאחשורוש. הרי מעצם הלימוד הזה בא כח פעיל זה של הקומץ. גם המן הבין כי הקומץ עליו דיברו, דחה את ההתגרות שלו. יתרה מזאת, הרי כל המצוות בחוץ לארץ הם רק בבחינת חינוך, "הציבו לך ציונים" (רש"י לדברים יא, יח ע"פ מדרש הספרי). אבל הלומד הלכות בית המקדש, הוא עכשיו עסוק בבנינו, ואם לומד הלכות הקרבנות, מחשיבים לו שהוא עכשיו עסוק בהקרבתם. ובזה עדיף בחוץ לארץ ללמוד סדר קדשים יותר מכל שאר חלקי התורה, שהם רק בחינת הכנה לפעולות שיבואו עם הזמן.
וזהו לשון מדרש תנחומא (צו פסקא יד): "אמר הקב"ה לישראל, אע"פ שבית המקדש עתיד ליחרב והקרבנות בטלים, לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות, אלא הזהרו לקרות בהם [במקראות] ולשנות בהם [במשנה]. ואם תעסקו בהם, מעלה אני עליכם כאילו בקרבנות אתם עוסקים". ולכן כאשר הקב"ה ציוה ליחזקאל ללמד לבני ישראל צורת הבית וכל חלקיו, אמר "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית וכו' ומדדו את תכנית" (יחזקאל מג, י) התלונן יחזקאל: "עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו, ואתה אומר לי, לך ולהודיע לישראל צורת הבית? וכי יכולים הם לעשות? הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואח"כ אני הולך ואומר להם". אמר לו הקב"ה ליחזקאל: "ובשביל שבני נתונים בגולה יהיה בנין ביתי בטל? גדולה קריאתה בתורה כבנינה. לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית, ובשכר קריאתה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבנין הבית" עכ"ל. הרי המדרש מלמד שבזה שנלמד המדידות ומדות הטכניות של המקדש נחשב לנו ממש כאילו בונים, וכן במה שלומדים הלכות הקרבנות נחשב לנו כאילו אנו ממש מקריבים קרבנות.
וכך הבין ה"חפץ חיים" בהקדמתו ל"ליקוטי הלכות" (עמ' 2) : "אילו היו מבשרים לנו שנבנה בית המקדש, ברור הדבר שאפילו הקטן שבישראל לא היה מתעצל מלפזר כמה עשרות רו"כ [מטבעות יקרים] לנסוע לארצנו הקדושה, כדי להקריב עולה לפני ה'. וכו' וכעת שהבטיחנו הקב"ה שלימודנו בהלכות אלו ייחשב לנו כאילו אנו מקריבים קרבן ממש, ואין צריך על זה לכתת רגלינו לנסוע ולא להרבות בהוצאה" [ולמה אנו מתעצלים?]. ובמקום אחר כתב כי בזמן הזה כל אחד ואחד מאתנו יכול לשמש כאילו הוא בתפקיד של כהן גדול, כאשר הוא לומד באותן הלכות קרבנות של כהן גדול. וזו היא דרגא שאפשר להשיג גם בזמן הזה!
ובאיגרת ששלח ה"חפץ חיים" להרב יוסף חיים זוננפלד (ב' פרשת תבא, שנת תרס"ט) לעורר ת"ח שבארץ הקודש ללמוד ההלכות הללו, כתב: "וכעת מצאתי וכו' הפסיקתא רבתי (גילי בת ציון, לד) "אמר הקב"ה לצדיקי דור ודור, לא יפה עשיתם שחיבבתם לתורתי ולא חכיתם למלכותי. שבועה היא מלפני, שכל מי שמחכה למלכותי אני מעיד בו לטובה" עכ"ל. הרי שרצון הקב"ה שנחכה למלכותו. וממילא מובן שצריך ללמוד ההלכות הנחוצות לזה. וכו' וכו'. וגם חז"ל אמרו (שבת לא ע"א) ששואלים לאדם בשעת הדין "צפית לישועה?". על כן נכון מאד שאנשי ארץ הקודש ישימו לימודם בסדר זה, כל אחד לפי כוחו. ואין ספק כי תהיה בזה התעוררות הגאולה אם חלק רב מישראל, ובפרט בארץ הקודש, יעסקו בסדר זה בעיון בהלכותיה, כדכתיב 'דודי לי ואני לו'. כי כאשר אנו מכינים עצמינו מצדנו, גם הוא [הקב"ה] יחיש מצדו לגאלנו" עכ"ל לעניננו.
הציפייה לבנין בית המקדש, והרצון שנקריב קרבנות, הם חלק גדול מכל מצוות התורה. הרי פרשיות רבות נאמרו על כך בתורה, וממנין תרי"ג המצוות תופשות המצוות הללו יותר ממאה וארבעים מצוות. [במנין המצוות עשה בהקדמת הרמב"ם לספרו, ממצוה כ' עד צג; ובמצוות לא תעשה מן סז ועד קלב, קסג-קסה ועוד] כלומר יותר מחמישית התורה. לכן כאשר אנו קוראים פרשת שקלים, עלינו לעורר את הכיסופין והגעגועים.
בברכת המזון אנו אומרים בברכת הארץ "ארץ חמדה טובה ורחבה". שני התוארים "טובה ורחבה" מופיעים כבר בתורה (שמות ג, ח). אבל היכן כתוב שהיא "ארץ חמדה"? אמנם בספרי נביאים וכתובים כתוב תואר זה (זכריה ז, יד; תהלים קו, כד) אבל היכן הרעיון הזה הוזכר בתורה? אלא הוא מוזכר דרך אגב. כתוב "והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוקיך שלש פעמים בשנה" (שמות לד, כד). משמע כי בשאר ימות השנה יש החומדים אותה; והיא חמודה בעיני ישראל וגם בעיני האומות. אבל הגוים לא יחשקו להתקיף אותנו כדי לכבוש ארצנו, למרות שכל הגברים (שהם הלוחמים והמגינים) לא נמצאו בבתיהם, כי עלו כל הזכרים לירושלים. זאת היא סגולת וברכת החגים, בהם עולים "עלייה ברגל" לבית המקדש. [ואין לשאול, אם כן כיצד פלשו האומות וכבשו את ארצנו בימי בית המקדש "ואת ארצי חילקו" (יואל ד, ב)? כי אחרי שישראל הרשיעו כמו שהתלונן ה' "המערת פריצים היה הבית הזה?" (ירמיה ז, יא) הגיב ה' "כי תבואו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי?" (ישעיה א, יב) והסגולה לא הועילה]. ושמא בימינו יש ליחס לכך אחת הסיבות לבעיותינו עם שכינינו הערבים, הלוטשים עין לחמוס מאתנו את ארצנו. כי אין בידינו בית המקדש וסגולתו. אין אנו יכולים לעלות ברגל לבית המקדש ממש (כי אם ל"כותל המערבי" בלבד). מרגישים אנו גם בזה כמה אנו במצב רע במה שאין לנו מקדשנו המפואר. אנא ה', "חדש ימינו כקדם".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
