ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- שמיטה
- התבוננות אמונית
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל
[א] חידוש העולם. כמו בשבת בה אנו נחים ממלאכתנו משך ששת ימי חול כדי להתחנך שהקב"ה הוא שברא את העולם, כך בשנה השביעית מפרסמים אנו יסוד אמוני זה שהעולם איננו חומר קדמון. העולם נברא מן האפס, בשלבים של פעילות ה' עד שהגיעו לידי שביתה והפסקה בשביעי. מנציחים זאת ע"י שביתת שביעית.
[ב] השגחת הבורא. נפלא הדבר כיצד עם שלם יכול להתקיים כלכלית שנה תמימה ללא עבודת הקרקע? אבל סדרי אספקת מזונותיו ערוכים. או שהארץ תתן יבול מבורך בשנה הששית, או נשיג מהייבוא, או שנסתפק מפירות האילן או סוגי ספיחים המותרים (שנזרעו בסוף שנה הששית) ונאכלם בקדושת שביעית. כל אלו פלאי ההשגחה העליונה.
הזכיר זאת הנצי"ב (העמק דבר שמות לד, כג) וכן "משך חכמה" לפרשת בהר.
[ג] ענוה. בסוף פרשת השביעית, מסיים ה' דבריו: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג) אמרו על כך חז"ל "אל תעשו עצמכם עיקר" (ספרא כה, ה). מעיר על כך בנו של החתם סופר: "כי ע"י השמיטה יכניע האדם את לבו ולא יאמר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. וכו' וזה שאמרו 'מה שמיטה נאמרה מסיני, כך כל התורה נאמרה מסיני'.
כי שמיטה היא יסוד האמונה והבטחון [בה']" (כתב סופר, פרשת בהר).
וכמה יפה כתב על זה ר' יהונתן אייבשיץ לענין ביטול חובות בסוף שנת
השמיטה: "ומה עצום מצווה זו וטעם יש בה. ועל ידה ידע האיש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ, וגרים אנו ככל אבותינו וכו' ולה' הארץ ומלואה. אשר ישליך אדם את אלילי כספו, ולא נאמר אלוהינו למעשה ידינו, הוא היקום והרכוש. כי אז אין כסף נחשב לכלום" (ספר התומים, חו"מ סי' סז).
[ד] שוויון חברתי. ע"י שנה זו אין עניים ואין עשירים. כולם חוזרים לאותו מעמד.
כלשון הרב אברהם קוק: "שנת שקט ושלווה, (באין) [בלי] נוגש [חוב] ורודה. 'לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה' ' (דברים טו, ב).
שנת שוויון ומרגוע וכו'. אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות [בעלות] קפדנית וכו'.
אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו.
וחמדת העושר, המתגרה ע"י המסחר, משתכחת. 'לאכלה ולא לסחורה' ("שבת הארץ", הקדמה, מהד' תשי"א, עמ' ח).
וכך אמרו במכילתא: [שלא תאמר "מפני מה אמרה תורה 'והשביעית תשמטינה ונטשתה'. לא שיאכלו אותה עניים? הרי אני מכניסה [היבול החקלאי לגורן ואסם שלי] ומחלקה לעניים. תלמוד לומר 'תשמטינה ונטשתה', מגיד [שהעני] פורץ בה פרצות [בגדר, נכנס ולוקח לעצמו מזון ג' סעודות] אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם" [שלא יעשה נזק לשדה חברו] (מכילתא, משפטים, פרשה כ'). הרי נמנעה כאן אפילו תחושת התנשאות שהעשיר תרם מרכוש שלו לעניים.
[ה] מדת נדיבות הלב והוותרנות. כך כתב ספר "צרור המור" (ר' אברהם סבע, ממגורשי
ספרד) "ולפי הנגלה הוא שורש כל התורה כולה ויסוד העולם כולו.
וכו' כי רצה השי"ת שיהיו שוים עניים ועשירים, כדכתיב 'ולך ולעבדך', וכתיב 'ואכלו אביוני עמך'. וידוע כי העני כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, כי אין לו מה לאכול. ובכל עת עיניו נשואות לשמים וחייו תלוים לו מנגד. והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד, בענין שבעושרו שוכח העני ואינו יודע במכאוביו. ולכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל וכו' באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים, אחר שאין זורעים ואין קוצרים, ואומר 'מה אוכל ומה אשתה?'. כדי שידע ויזכור צער העני שכל ימיו ושנותיו בצער ודאגה" (על ויקרא כה, כ. והדברים מובאים בשינוי לשון ב"מעם לועז" (פרשת בהר עמ'
שטז).
ומי שמחסר מדה נעלה זו, עלול להגיע לכפירה בה', ולסבור "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בספר "צרור המור" (פרשת מצורע) מבאר מדוע בקש דוד להרוג את נבל הכרמלי כשסירב להיטיב עם פליטים הנרדפים על נפשם. "לפי שהיה [נבל] צר עין וכפר בעיקר, וחשב שהכל שלו ולא מיד ה'. ולכן אמר 'מי דוד ומי בן ישי וכו' ולקחתי את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה?' (שמו"א כה, י-יא). הורה בזה על רשעתו, כי בצרת עינו ובנבלתו היה חושב שהיה לחמו ומימיו? [רכושו הפרטי] וכו' ועליו נאמר 'אמר נבל בלבו אין אלוהים'
(תהלים יד, א) כי הוא כאילו כופר ביחידו של עולם" עכ"ל.
[ו] לקיים ואהבת לרעך כמוך. כתב "כתב סופר" (על ויקרא כה) "כל התורה תלויה במצות ואהבת לרעך כמוך" (שבת לא.). והנה מצוה זו אינה רק בלב, אלא שיראה [י'
מנוקדת פתח] את אהבתו בפועל, ע"י שעוזרו ומושיעו בשעת דוחקו, ומפרנסהו משלו, [גם] בעת שפרנסתו [של העשיר] מצומצמת. ואז נראה כי דבוק בלבו וקשור אליו בעבותות אהבה. והנה בשנת השמיטה שאין זורעים וכו' וצריך [העשיר] להסתפק במה שיש לו, ולפעמים על שלש שנים [כאשר באים שמיטה ויובל סמוכים זה אחר זה]. ובודאי מצמצם כל מה שאפשר. ואם אז מפקיר את הכל, שיהיה העני שוה לו ליטול כל מה שירצה, אין לך ואהבת לרעך כמוך יותר מזה".
[ז] יש במצוה זו להכיר ערכה של ארץ הקודש. כתב ר' יצחק אברבנאל (בפירושו "נחלת אבות" על אבות, עמ' שמג-שמד): "אבל אמיתת הענין הוא שארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה וכו'. והשגחה העליונה תתיחד באותה הארץ באופן נפלא, מה שאין כן בשום ארץ אחרת. וחז"ל הזכירו שאדם הראשון לא בראו הקב"ה אלא ממקום קדוש וטהור, ממקום בית המקדש. וכאשר בחר באברהם צוה לו 'לך לך וכו'
אל הארץ אשר אראך'. להגיד שבהיותו עבד אלוקים ודבק בו, ראוי שיעתק אל אותו מקום השלימות. וכו' לכן העידה התורה עליה 'ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוהיך בה' (דברים יא, יב) וכו' יורה שהארץ בעצמה מלבד העם היושב בה, היא היתה מקודשת בעצמה. לכן היו רוב המצוות [שבתורה] תלויות בארץ וכו'. וכמה דברים
(זכר) [הזכיר] בזה [הרב] החבר למלך הכוזר [בספר הכוזרי] דברי אמת" (עיי"ש מאמר ב' פסקא יד). [ולפני זה כתב שם הר"י אברבנאל נימוק נוסף, כי ימי פעילות האדם הם שבעים שנה, עיי"ש. ובעשור האחרון יתעלה האדם לעסוק יותר בדברים רוחניים. וזה דומה לשנה השביעית.
שמא בימינו יש לתקן דבריו כי עשר שנים ראשונות בחיי האדם אינם משמעותיים בעבודת הבורא. לכן חשבון השבעים שנה מתחיל מגיל עשר].
[ח] אחרי שסקרנו בקצרה שבעה מתוך נימוקים רבים נוספים שנתנו ראשונים ואחרונים למצוה זו, נשוב לדברי חז"ל עצמם, שרק הם העיקר יותר ממה שאמרו אחרים, ונבין השלכת הדברים לבעיות זמננו. בזמנם שאל אחד מהתלמידים: "מה הטעם לשמיטה?" [פירש
רש"י: "למה ציוה הקב"ה על השמיטה?"]. ענה לו הרב:
"זירעו שש והשמיטו שבע [שביעית], כדי שתדעו שהארץ שלי היא", פירש רש"י:
"ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו" (סנהדרין לט ע"א). כלומר מפרסמים אנו בזאת שארץ ישראל היא של הקב"ה בלבד, ולא של עם ישראל כשלעצמם. בן דורו של אריז"ל הרב משה אלשיך כתב בתחילת פרשת בהר (מהד' לב שמח, עמ' רב) דברי חז"ל המובאים ברש"י (בראשית א, א) מדוע התורה מתחילה במעשי בריאת העולם ע"י הקב"ה? כי אם יטענו האומות שבני ישראל לסטים הם שגזלו ארצותיהם של ז' אומות, התורה מעידה נגדם כי כל הארץ היא רק של הקב"ה והוא הנותן למי שהוא ישר בעיניו.
ולכן אין מקום לשום טענות ומענות.
כדי להפגין לקח נפלא זה בכל דור ודור, ציוה ה' אותנו על קיום מצות השביעית, "למען יתנו אל ליבם ויזכרו כי ה' ברא העולם ונותן למי שהוא רוצה". לכן שנה של שבת הארץ, דומה היא ליום השבת, ללמד על בריאת העולם ע"י הקב"ה כי רק הוא בלבד אדון הארץ.
בימינו האומות שוב טוענות נגדנו כי כביכול כבשנו ארץ לא לנו. בימינו מתקיים הפסוק בהלל "מן המיצר קראתי י-ה וכו' כל גוים סבבוני". מדוע "כל"?
כי התחברו נגדנו שלשת בני נח: הישמעאלים שהם בני שם, הנשיא בוש והנוצרים שהם בני יפת, ושרת החוץ של ארה"ב נציגת בני חם. מצטרפים אליהם בני בליעל שהם שונאי בני עמם ישראל. טוב שנזכיר במפורש יסוד גדול זה שלא לקחנו ממי שהוא אחר מאומה.
ארץ זו אינה שייכת לשום אדם קרוץ חומר. הקב"ה הוא רבון העולם, והוא שציוה לנו לגור בארצנו, והוא שציוה על בני נכר "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (שמות כג, לג). אפילו אם נערוך באוכלוסייתנו "משאל עם" על מסירת חלקי א"י לידי נכרים, אינו מועיל. כי אין אנו "בעלים"
כלל על א"י (דברי רצי"ה קוק, "להלכות ציבור", עמ' קי, קכ, קכא, קכה, קכז ועוד).
לפני מלחמת העולם השניה (שנת 1937) הציעו כמה מאומות העולם לחלק את א"י בינינו לבין הערבים. חלק מראשי היישוב נטו לקבל הצעה זאת, במיוחד לאור המצב המסוכן ומפחיד מאד של יהדות אירופה שהיו מאויימים ב"פתרון הסופי"
(כלייה) ע"י הנאצים המתעצמים. באותו זמן כתב תלמידו המובהק של הרב קוק, הרב יעקב משה חרל"פ: "ואין ספק כי אם יגיעו הדברים ויצטרכו [נציגי עמנו] חלילה לחתום על כתב חוזה בינלאומי שמשמעו יהיה ויתור איזה שהו מכל זכותנו על א"י, נוח יותר להחותמים לקצץ בהונות ידיהם [ולסרב לחתום, כמ"ש במדרש תהלים, מזמור קלז, "ונטלו אליוני [בהונות] ידיהם לתוך פיהם ומרצצים אותם", לכן התנצלו "איך נשיר?"] ולא יקצצו בנטיעות גן רוה. כשם שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מאות אחת, הרי הוא כופר בעיקר (סנהדרין צט.), כן האומר כל א"י לישראל חוץ מן שעל אחד, הרי הוא נוטל מקדושת הארץ, ואת נפש ישראל הוא קובע" (הכרוז מובא בהקדמה ל"ממעיני הישועה", מהד' שנת תשל"ז).
והרב חרל"פ לא התחשב בבעיית פקוח נפש למליוני נפש מישראל שמבלעדי הסכם בינלאומי זה לא יוכלו להמלט מאירופה ולבוא ארצה. כי קבע שיש לנו למסור נפש על כך.
ואם יש היום מפלגות דתיות או חילוניות המצטרפות למורדים בה', אותם שסימן היכר שלהם הוא "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד), לקראתם נקרא בלהט ודאגה: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם, פן תספו בכל חטאותם" (במדבר טז, כו). הרי גם עדת קרח זלזלה בכבוד א"י (שם טז, יג).
ולכן גם בזמננו ובעידננו, הלימוד של שביעית הוא שהארץ היא של ה', לא של אף אחד מבני ישראל [אפילו אישי הממשלה]. "כי גרים ותושבים אתם עמדי".
ואין בסמכותנו ולא ביכולתנו לוותר אפילו על מילימטר אחד מארצנו. וזה הלימוד שהגמרא אמרה "זירעו שש והשמיטו שבע [שביעית], כדי שתדעו שהארץ שלי היא"
(סנהדרין לט ע"א). בימינו זהו עיקר גדול שעלינו ללמוד ממצות השביעית.
כנס לזכרו של הרב שאול ישראלי הדיונים ההלכתיים בהלכות שמיטה של מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בדברי מרן הראי"ה זצ"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
