ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אורות ישראל
- פרק א'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
אין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בגבולים מיוחדים ובתוארים מוגבלים. כוללת היא את הכל, והכל מיוסד על כלות נפשה לאלוהים, על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה, בכל יפעת תענוגיו. והתשוקה להאלוהות בהתלהבות נפש אמתית, מתגלה היא בכל פינותיה, מתגלה בתורה ומצות, מתגלה במוסר ומדות, מתגלה בהתעלות נפשית, בשירה פנימית, בקדושת החיים, בצמאון אין חקר, "כלתה נפשי - לאל חיי", מתגלה במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים, המעשיים והרוחניים, שהאורה האלהית מתדבקת על ידם בקרבה. גבורת רעם זו היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת. ומזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו.
בסעיפים הקודמים, ראינו מעין הגדרות של כנסת ישראל. הראשונה - 'תמצית ההויה', והשנייה - 'הגילוי הרוחני העליון'. והנה, עכשיו אומר הרב, שאין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בשום תואר מוגבל, כי כוללת היא את הכל . אף על פי כן, נבאר מדוע אין סתירה בין האמירות. תואר מוגבל, פירושו תכונה מסויימת אחת. אפשר להגדיר אנשים על פי תכונה אחת הבולטת בהם במיוחד: פלוני הוא רחמן, אלמוני - אמיץ לב. כמובן שיש בו גם דברים אחרים, אבל זה הדבר הבולט ביותר, המאגד את התכונות האחרות והמייחד אותו מכל שאר האנשים. בדומה לכך, היו ניסיונות לומר גם על כנסת ישראל, שהיא מתבלטת בעיקר בתכונה אחת. ניסיונות אלה באו בעיקר על רקע מאמצם של ההיסטוריונים וחוקרי התרבות במאה התשע עשרה, להגיע אל הגרעינים היסודיים של האומות המודרניות. לפעמים, ניסו לעשות זאת בדרך מדעית (באופן יחסי כמובן, שהרי אין פה מדע מדוייק), ולפעמים בדרך אינטואיטיבית. דוגמא אחת לניסיון כזה ראוי לציין כאן, מפני שהיא קנתה לה מקום בזמנה, ובמידה כזאת או אחרת משפיעה גם עד ימינו. אחד האידיאולוגים החשובים ביותר של הלאומיות היהודית המודרנית, היה אשר גינזברג - 'אחד העם'. כאשר הוא מתאמץ לאפיין את הייחודיות של התרבות היהודית, וממילא של הלאומיות היהודית, הוא מזהה אותה עם תכונת המוסריות. ועל כן הוא מעדיף, למשל, להסתמך על הנביאים, ולא על התורה. התורה היא חוק, מצוות, הבטחות ועונשים, ואילו דברי הנביאים הם כלליים יותר, וכוללים חזון ותוכחה, ששניהם בעלי פן מוסרי מובהק וברור. לדעת 'אחד העם', תרומתה הייחודית של התרבות היהודית הישראלית למערכת הרוחנית הכוללת של האנושות, היא הנימה המוסרית. לכאורה, זה מאד יפה, ואפילו קצת מחמיא. יש אמנים, בעלי מלאכה, גיבורים ולוחמים, ואנחנו - הצדיק שבכולם.
כאן, הרב אינו חולק עליו נקודתית ובוחר בתכונה אחרת, אלא מתפלמס עם עצם הניסיון. ייתכן שהמאמץ למצוא קו אופייני של תכונה מסויימת אחת, הוא ניסיון ראוי כאשר מדובר באומות ותרבויות אחרות, ואף עשוי להביא לתוצאות סבירות. אבל בקשר לכנסת ישראל, המאמץ שגוי לחלוטין, מפני שכוללת היא את הכל . וזוהי, בעצם, תכונתה של התמצית, ולכן הגדרת כנסת ישראל כתמצית ההוויה כולה, איננה מגבילה אותה בשום דרך. אמנם היא לא כוללת את הכל כמו שהוא בפועל במציאות, אלא במצבו הלא מדולל, התמציתי, הגרעיני. חשוב להדגיש זאת, מפני שזה גם מייחד את כנסת ישראל כתמצית, וגם קושר אותה אל כלל ההוויה וכלל התרבויות. אין תכונה בעולם, שלא נמצאת בתמצית הזאת, אבל יחד עם זאת, כל התכונות כולן אינן במצבן הרגיל, אלא במצב התמציתי שלהן. פירושו של דבר, שהן קרובות יותר אל הגילוי הראשון, אל הרצון המהווה הראשון היסודי ביותר.
כוללת היא את הכל והכל מיוסד על כלות נפשה לאלוהים . לא בִּכְדִי משתמש הרב במילים אלה דווקא. 'כ' ו-'ל' הן אותיות היסוד והשורש גם במילה 'כל', וגם במילה כלות , שם 'כל' הוא במובן של סוף, קץ ומיצוי גמור של משהו. כאן הכוונה איננה לסוף וקץ, אלא לטוטאליות (מוחלטוּת). לטוטאליות יש פן שלילי השולל את הכל, אבל כאן מדובר על כלות הנפש שהיא הגעגועים, השאיפה, הקשר שלא מותיר שום דבר מחוצה לו, מפני שהוא כולל הכל. ולכן היא איננה שוללת הכל, אלא כוללת הכל. אמנם, פן שלילי זה קיים גם כאן במידה מסויימת, מפני ששום דבר אחר איננו מסוגל להתקיים באופן עצמאי, ואם הוא מנסה לעמוד לעצמו - הריהו בטל ומבוטל, אפס גמור. אין דבר שהוא מחוץ לקיום של החיבור עם אלוהים, שמתקיים במקביל וללא תלות ברצון האלוהי. אבל הצד העיקרי הוא הצד החיובי: הכל קיים, ואיננו באים לשלול את המציאות, אלא שהוא קיים דווקא באופן של קשר עם הרצון האלוהי. לכן, נקודת כלות הנפש לאלוהים היא נקודת ההתחלה, היסוד, החיבור והתכלית של כל ההתרחבויות, ההסתעפויות, הענפים, הגילויים, המאורעות, התהליכים, הפעולות והכוחות.
זהו גם הפירוש, אפילו של הפשטנים שבמפרשים, למילה 'אלוהים' - בעל הכוחות כולם. "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלוֹהִים" (תהלים מב, ג) מפני שהוא בעל הכוחות כולם. ונאמר "כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ד'" (תהלים פד, ג) כלתה, כלומר, כוללת בשאיפה מוחלטת. אין מחוץ לה מציאות, או אפילו שאיפה מקבילה ועצמאית. זוהי תכונתה של התמצית, ואלו הן התכונות של הגילוי העליון. העבודה המוטלת על ישראל היא לגלות את הקשרים והחיבורים שבין הריבוי העצום של תכונות, כוחות, מאורעות ותהליכים, לבין נקודת הרצון האלוהי המהווה. לקדש שם ד' בעולם, כלומר לחשוף את הא-ל הבורא, מאחורי כל מציאות שהיא. התפקיד הזה יכול להתבצע רק אם הוא נעשה באופן של כלות הנפש, ואינו מותיר דבר כשווה לו. יש כאן יחס להכל - אהבת הכל וקישור להכל, אבל לא כאל דברים העומדים בפני עצמם, אלא רק בקישורם אל מקורם. זה אחד הרעיונות היהודיים הידועים והמופלאים ביותר, שעל שמו נקראת היהדות בפי ההיסטוריונים וחוקרי התרבות - המונותיאיזם: האמונה בא-ל אחד. רעיון האחדות: הכל קשור ומחובר אל נקודת היסוד, שהיא גם נקודת ההתחלה וגם נקודת התכלית והמטרה.
כעת, ממשיך הרב בתיאור מלבב מאד (גם מבחינה ספרותית), של מושג כלות הנפש לאלוהים. על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה, בכל יפעת תענוגיו . המתק והנועם של כלות הנפש לאלוהים. המתק והנועם של געגועים, שאיפה, ציור פנימי, חזון גדול ויופי נשגב. כבר כאשר נמצאים בתהליך של התקרבות אליו, חשים את הגדוּלה אבל גם את הנעימות והמתיקות של עצם ההתקרבות ושל המאמץ המושקע בה. הרגשה זו היא בכל עומק נשמתה של האומה, של כנסת ישראל. זה לא רק עניין שטחי, התרגשות ראשונית של התפעלות, אלא דבר אמיתי, הקיים בכל עומק הנשמה. בנקודת הראשית של הקיום. ומצד שני, המוחלטות איננה פוגעת בכל גילוי פרטי, והרעיון מורגש בכל יפעת תענוגיו . גם המתק והנועם הם לא מדוללים. שתי עוצמות מקסימליות נפגשות כאן, לא ממותנות, לא פושרות: המקסימום של עומק הנשמה, והמקסימום של יפעת התענוג. 'יפעה' זה יופי מתגלה, מופיע (המילה כוללת ע' של הופעה, ו'יפעה', שלפי הגדרת המילון היא יופי). והתשוקה להאלוהות , היא בהתלהבות נפש אמתית . יש גם התלהבויות נפש לא אמיתיות, הנגרמות על ידי אמצעים חיצוניים, ולא באות מעומק הנשמה. זה כמו ההבדל שבין אדם השמח על גילוי פנימי, או הארה עצמית, לבין אדם השמח מפני שהוא שתה כוס של משקה; או אפילו מפני שמישהו דגדג אותו. הוא צוחק, אבל זו רק תגובה פיזיולוגית. יש התלהבויות נפש שדומות בהופעתן החיצונית, אבל המקור שלהן שונה לגמרי. כאן מדובר על התשוקה להאלוהות בהתלהבות נפש אמתית, אשר מתגלה היא בכל פינותיה של האומה.
מכאן, מונה הרב את זוויות החיים שבהם מתגלה התשוקה לאלוהות באומה:
מתגלה בתורה ומצות, בלימוד וקיום התורה, ובהתמדת עשיית המצוות. תורה ומצוות הפכו להיות המבנה, התשתית התרבותית, הרוחנית והערכית של המציאות הלאומית. על פיהן נקבע סדר היום של הפרט, הקהילה והאומה. הן קבעו את השאיפות, והן שהיוו את סרגל הערכים על פיו נמדדים האנשים: האם הם יותר תלמידי חכמים ובעלי תורה, או פחות. זאת, בניגוד לאומות האחרות, שם העושר, או העוצמה הצבאית או השלטונית, הם הערכים שעל פיהם נמדדים האנשים.
מתגלה במוסר ומדות . זה אותו המוסר ש'אחד העם' רצה לאפיין על ידו את האומה בכללותה. ודאי שזה דבר גדול, נפלא ונהדר, והוא אכן קיים באומה, אבל רק בתור אחד הגילויים, אחת הפינות שבהם האומה מתגלה. השיקול המוסרי הוא שיקול יסודי ביותר בקביעת ההלכה - בהטלת חובה, או בנתינת הנחה למי שלא יכול, למי שהפסדו מרובה, למי שסובל. השיקולים המוסריים הם הרקע והמילוי של לימוד התורה וקיום מצוותיה. וכמובן, התכונה המוסרית בולטת מאד גם במבנה המשפחה, ביחסים שבין הורים וילדים, וביחסים שבין בני אדם בכלל.
מתגלה בהתעלות נפשית - בגילויים של רוח הקודש, נבואה, חכמה, חזון וצדק כחזון. ביצירת האופק הנעלה של תיקון העולם והרצון להיטיב לכל, שהציבור בכללותו יודע שהוא הולך לקראתו (על ידי תורה ומצוות , מוסר ומידות ). לא מדובר רק במוסר מיידי-מעשי, כי אם גם בהתעלות המציבה בפני האדם היחיד ובפני החברה את מטרת הקיום, ויוצרת את הצביון של העתיד. גם התקווה היא סוג של התעלות נפשית פנימית מאוד, השייכת לכל היחידים, וגם, כמובן, לחברה בכללותה.
בשירה פנימית . במילה פנימית , אין הכוונה לומר שהיא נמצאת רק בנפש, אלא להבדיל בינה לבין השירה החיצונית. גם לשירה החיצונית יש ערך, בהיותה מתארת תופעות והתרגשויות חיצוניות. אך השירה הפנימית מתעמקת אל שורשי המציאות הרגשית והדמיונית, ומגלה את מקצב החיים, שהוא הסדר הפנימי העדין של שילוב ההרגשות, ההבנות, המושגים והקשרים. בכל אלה יש כאב, תענוג, קרבה וריחוק. המקצב הוא דבר חשוב מאד בשירה, מפני שהוא הניגון שמאחד את התווים השונים לכלל משהו אחד.
בקדושת החיים , ולא מיאוס בחיים. תורה ומצות, מוסר ומדות, התעלות נפשית ושירה פנימית , אינם מציבים את עצמם בניגוד לחיים. לא יוצא מהם זלזול, אמירה שהם עצמם דברים יפים, גדולים וערכיים, ולעומת זאת החיים הם רפש. קדושת החיים היא האהבה לכל גילוי של חיוניות וחיים, לכל תנועה והופעה, לכל צמח, בעל חיים ובודאי לכל אדם. אהבה זו, נובעת מכלות הנפש והאהבה לאלוהים. החיים הם קדושים, ולא, כמו שיש סוברים, ההיפך - שהם טמאים, כלומר, שיש ניגוד מוחלט בין ההופעות הנעלות לבין החיים הנחותים לכאורה.
ובצמאון אין חקר. צמאון - שתי משמעויות לו. האחת - תחושת החיסרון, ומתוך ההבנה מה חסר במציאות - ביקורת, תוכחה, פיכחון ביחס למציאות ולאנשים, ואי-ויתור אל מול עוול, חטא ופשע. אבל צימאון הוא גם משיכה גדולה, ולכן המשמעות השנייה היא אהבה, מעורבות ורצון לתקן - להרוות את הצמאון, למלא את החסר, להשלים את הפגום. אם תחושת החיסרון באה מתוך כלות הנפש לאלוהים, הרי שככל שתהיה חריפה, מפוכחת, מציאותית ונוקבת, עיקרה ומטרתה תמיד יהיו דווקא המילוי וההשלמה, "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ד' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב). מתחושה זו, נובע הניסיון למצוא את הכוחות והמוטיבציות, כדי להתקדם, להתגבר על המכשול ולתקן את העולם. וזהו צמאון אין חקר , אין לצמאון הזה גבול, כפי שלכנסת ישראל אין הגדרה מוגבלת. אי אפשר להרוות את הצמאון הזה ב'מקצת' - בדבר מסוים אחד, בתיקון משטרי, כלכלי או אחר. כל אלה טובים ויפים, אבל הצמאון הוא עד אותו המצב שבו "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ד' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג). עד שכלות הנפש תיצור קשר וחיבור כל כך ברור, גלוי, קורן ויציב, לא רק אצל החברה בכללותה לא-ל (אף שזה חשוב מאד, וגם מזה אנחנו רחוקים עדיין), אלא גם בינו לבין כל יחיד לפי תכונתו וייחודיותו.
כלתה נפשי לא-ל חיי . החיים שלי הם ממקור האלוהות. ואליהם - לחיים האלה, לא-ל הזה, כלתה נפשי. יש לי קשר אליו, והוא עצם זה שאני קיים, עצם זה שאני חי. החיים האלה שלי - הם ברצונו, הקיום הזה שלי - הוא מקיימו. משמעותה של כלות הנפש היא העצמת הקשר הזה עד כדי מודעות גמורה, ועל בסיס זה לתקן את הכל, כלומר, לחשוף את הקשר הזה במציאות באופן שלם.
מכאן, הרב עובר למצב הבעייתי בגלות, הדורש יחס לעצמו, מכיוון שיש בו הסתרת פנים וריחוק. לכאורה, תחושת התשוקה לא-ל חיי נובעת מקרבה וגילוי גדול. מי שעלה לרגל לבית המקדש הראשון ראה שם עשרה ניסים גלויים, ובמקדש השני - חמישה ניסים גלויים (יומא כא.). הגילוי והקרבה היו מיידיים ומוחשיים, והם אכן יצרו מוטיבציה מופלאה להתקרב לד'. אבל לכאורה, הקשר הזה נפסק - "מיום שחרב בית המקדש, נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב:). נוצר מסך של ברזל, התפור כולו מן העוונות ומן החטאים, והעונש הוא גלות. המשמעות הפשוטה של המילה, היא התרחקות והסתר פנים. אבל גם שם, אומר הרב מתגלה האהבה הזאת במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים, המעשיים והרוחניים, שהאורה האלוהית מתדבקת על ידם בקרבה של האומה. קדושת החיים הישירה שבחיים הרגילים, הופכת בגלות להיות מסירות נפש. לכאורה, זהו ההיפך הגמור: לעומת קדושת החיים, מסירות הנפש מבטאת זלזול בחיים ונכונות לוותר עליהם. אבל באמת זה לא זלזול בחיים, אלא סוג נעלה מאד של קיום. לפעמים הוא כל כך נעלה, עד שהחיים של הגלות לא יכולים להכיל אותו בקרבם, ואז ישנה היפרדות. אבל עניינה אינו זלזול ומאיסה בחיים עצמם, אלא מסירתם למען הדביקות בסדר החיים שהאורה האלוהית מתדבקת על ידם בקרבה . אם אי אפשר שתהיה דביקות באלוהים בצורה היותר גלויה וישירה, אז לפחות ישנה דביקות בסדר החיים המעשיים והרוחניים שהם התוצאה של הקשר הזה - קיום התורה והמצוות, שהוא העיקר בגלות. על זה אומרים חכמים בשם הקב"ה: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (איכה רבה פתיחתא ב), "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" (ברכות ח.), של תורה. כלומר, בגלות יש באמת צמצום גדול מאוד, אבל ד' האמות האלה, התורה כסדר חיים, הם נקודת הייעודיות וכלות הנפש לאלוהים, שהאורה האלוהית מתדבקת על ידם בקרב האומה. למרות המסך, הסתר הפנים והריחוק הגדול, יש נשיאת עול גלות מאהבה . כמובן שאין הכוונה מאהבה לגלות, אלא מאהבה לאלוהים. אם נגזר שזה יהיה העונש, אז גם את זה אוהבים, מפני שהוא גזר כך.
גבורת רעם זו של כלות הנפש לאלוהים, היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת. ומזרה ישראל - אלוהים המפזר את ישראל בגלות (לזרות - כמו לזרות ברוח, כלומר להפיץ ולפזר) - יקבצנו לעתיד לבוא, ובינתיים ושמרו כרועה עדרו. בעת שהרועה יוצא עם עדרו למרעה, לפעמים העדר קצת מתפזר ולא כולם נשארים באותו מקום. אבל הרועה, יודע לשמור גם בזמן הפיזור. גם כשנדמה שחלק מהעדר מתרחק, ושמרו כרועה עדרו .
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
