ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אורות ישראל
- פרק א'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
אין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בגבולים מיוחדים ובתוארים מוגבלים. כוללת היא את הכל, והכל מיוסד על כלות נפשה לאלוהים, על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה, בכל יפעת תענוגיו. והתשוקה להאלוהות בהתלהבות נפש אמתית, מתגלה היא בכל פינותיה, מתגלה בתורה ומצות, מתגלה במוסר ומדות, מתגלה בהתעלות נפשית, בשירה פנימית, בקדושת החיים, בצמאון אין חקר, "כלתה נפשי - לאל חיי", מתגלה במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים, המעשיים והרוחניים, שהאורה האלהית מתדבקת על ידם בקרבה. גבורת רעם זו היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת. ומזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו.
בסעיפים הקודמים, ראינו מעין הגדרות של כנסת ישראל. הראשונה - 'תמצית ההויה', והשנייה - 'הגילוי הרוחני העליון'. והנה, עכשיו אומר הרב, שאין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בשום תואר מוגבל, כי כוללת היא את הכל . אף על פי כן, נבאר מדוע אין סתירה בין האמירות. תואר מוגבל, פירושו תכונה מסויימת אחת. אפשר להגדיר אנשים על פי תכונה אחת הבולטת בהם במיוחד: פלוני הוא רחמן, אלמוני - אמיץ לב. כמובן שיש בו גם דברים אחרים, אבל זה הדבר הבולט ביותר, המאגד את התכונות האחרות והמייחד אותו מכל שאר האנשים. בדומה לכך, היו ניסיונות לומר גם על כנסת ישראל, שהיא מתבלטת בעיקר בתכונה אחת. ניסיונות אלה באו בעיקר על רקע מאמצם של ההיסטוריונים וחוקרי התרבות במאה התשע עשרה, להגיע אל הגרעינים היסודיים של האומות המודרניות. לפעמים, ניסו לעשות זאת בדרך מדעית (באופן יחסי כמובן, שהרי אין פה מדע מדוייק), ולפעמים בדרך אינטואיטיבית. דוגמא אחת לניסיון כזה ראוי לציין כאן, מפני שהיא קנתה לה מקום בזמנה, ובמידה כזאת או אחרת משפיעה גם עד ימינו. אחד האידיאולוגים החשובים ביותר של הלאומיות היהודית המודרנית, היה אשר גינזברג - 'אחד העם'. כאשר הוא מתאמץ לאפיין את הייחודיות של התרבות היהודית, וממילא של הלאומיות היהודית, הוא מזהה אותה עם תכונת המוסריות. ועל כן הוא מעדיף, למשל, להסתמך על הנביאים, ולא על התורה. התורה היא חוק, מצוות, הבטחות ועונשים, ואילו דברי הנביאים הם כלליים יותר, וכוללים חזון ותוכחה, ששניהם בעלי פן מוסרי מובהק וברור. לדעת 'אחד העם', תרומתה הייחודית של התרבות היהודית הישראלית למערכת הרוחנית הכוללת של האנושות, היא הנימה המוסרית. לכאורה, זה מאד יפה, ואפילו קצת מחמיא. יש אמנים, בעלי מלאכה, גיבורים ולוחמים, ואנחנו - הצדיק שבכולם.
כאן, הרב אינו חולק עליו נקודתית ובוחר בתכונה אחרת, אלא מתפלמס עם עצם הניסיון. ייתכן שהמאמץ למצוא קו אופייני של תכונה מסויימת אחת, הוא ניסיון ראוי כאשר מדובר באומות ותרבויות אחרות, ואף עשוי להביא לתוצאות סבירות. אבל בקשר לכנסת ישראל, המאמץ שגוי לחלוטין, מפני שכוללת היא את הכל . וזוהי, בעצם, תכונתה של התמצית, ולכן הגדרת כנסת ישראל כתמצית ההוויה כולה, איננה מגבילה אותה בשום דרך. אמנם היא לא כוללת את הכל כמו שהוא בפועל במציאות, אלא במצבו הלא מדולל, התמציתי, הגרעיני. חשוב להדגיש זאת, מפני שזה גם מייחד את כנסת ישראל כתמצית, וגם קושר אותה אל כלל ההוויה וכלל התרבויות. אין תכונה בעולם, שלא נמצאת בתמצית הזאת, אבל יחד עם זאת, כל התכונות כולן אינן במצבן הרגיל, אלא במצב התמציתי שלהן. פירושו של דבר, שהן קרובות יותר אל הגילוי הראשון, אל הרצון המהווה הראשון היסודי ביותר.
כוללת היא את הכל והכל מיוסד על כלות נפשה לאלוהים . לא בִּכְדִי משתמש הרב במילים אלה דווקא. 'כ' ו-'ל' הן אותיות היסוד והשורש גם במילה 'כל', וגם במילה כלות , שם 'כל' הוא במובן של סוף, קץ ומיצוי גמור של משהו. כאן הכוונה איננה לסוף וקץ, אלא לטוטאליות (מוחלטוּת). לטוטאליות יש פן שלילי השולל את הכל, אבל כאן מדובר על כלות הנפש שהיא הגעגועים, השאיפה, הקשר שלא מותיר שום דבר מחוצה לו, מפני שהוא כולל הכל. ולכן היא איננה שוללת הכל, אלא כוללת הכל. אמנם, פן שלילי זה קיים גם כאן במידה מסויימת, מפני ששום דבר אחר איננו מסוגל להתקיים באופן עצמאי, ואם הוא מנסה לעמוד לעצמו - הריהו בטל ומבוטל, אפס גמור. אין דבר שהוא מחוץ לקיום של החיבור עם אלוהים, שמתקיים במקביל וללא תלות ברצון האלוהי. אבל הצד העיקרי הוא הצד החיובי: הכל קיים, ואיננו באים לשלול את המציאות, אלא שהוא קיים דווקא באופן של קשר עם הרצון האלוהי. לכן, נקודת כלות הנפש לאלוהים היא נקודת ההתחלה, היסוד, החיבור והתכלית של כל ההתרחבויות, ההסתעפויות, הענפים, הגילויים, המאורעות, התהליכים, הפעולות והכוחות.
זהו גם הפירוש, אפילו של הפשטנים שבמפרשים, למילה 'אלוהים' - בעל הכוחות כולם. "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלוֹהִים" (תהלים מב, ג) מפני שהוא בעל הכוחות כולם. ונאמר "כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ד'" (תהלים פד, ג) כלתה, כלומר, כוללת בשאיפה מוחלטת. אין מחוץ לה מציאות, או אפילו שאיפה מקבילה ועצמאית. זוהי תכונתה של התמצית, ואלו הן התכונות של הגילוי העליון. העבודה המוטלת על ישראל היא לגלות את הקשרים והחיבורים שבין הריבוי העצום של תכונות, כוחות, מאורעות ותהליכים, לבין נקודת הרצון האלוהי המהווה. לקדש שם ד' בעולם, כלומר לחשוף את הא-ל הבורא, מאחורי כל מציאות שהיא. התפקיד הזה יכול להתבצע רק אם הוא נעשה באופן של כלות הנפש, ואינו מותיר דבר כשווה לו. יש כאן יחס להכל - אהבת הכל וקישור להכל, אבל לא כאל דברים העומדים בפני עצמם, אלא רק בקישורם אל מקורם. זה אחד הרעיונות היהודיים הידועים והמופלאים ביותר, שעל שמו נקראת היהדות בפי ההיסטוריונים וחוקרי התרבות - המונותיאיזם: האמונה בא-ל אחד. רעיון האחדות: הכל קשור ומחובר אל נקודת היסוד, שהיא גם נקודת ההתחלה וגם נקודת התכלית והמטרה.
כעת, ממשיך הרב בתיאור מלבב מאד (גם מבחינה ספרותית), של מושג כלות הנפש לאלוהים. על הרגשתה את המתק ואת הנועם העליון בכל עומק נשמתה, בכל יפעת תענוגיו . המתק והנועם של כלות הנפש לאלוהים. המתק והנועם של געגועים, שאיפה, ציור פנימי, חזון גדול ויופי נשגב. כבר כאשר נמצאים בתהליך של התקרבות אליו, חשים את הגדוּלה אבל גם את הנעימות והמתיקות של עצם ההתקרבות ושל המאמץ המושקע בה. הרגשה זו היא בכל עומק נשמתה של האומה, של כנסת ישראל. זה לא רק עניין שטחי, התרגשות ראשונית של התפעלות, אלא דבר אמיתי, הקיים בכל עומק הנשמה. בנקודת הראשית של הקיום. ומצד שני, המוחלטות איננה פוגעת בכל גילוי פרטי, והרעיון מורגש בכל יפעת תענוגיו . גם המתק והנועם הם לא מדוללים. שתי עוצמות מקסימליות נפגשות כאן, לא ממותנות, לא פושרות: המקסימום של עומק הנשמה, והמקסימום של יפעת התענוג. 'יפעה' זה יופי מתגלה, מופיע (המילה כוללת ע' של הופעה, ו'יפעה', שלפי הגדרת המילון היא יופי). והתשוקה להאלוהות , היא בהתלהבות נפש אמתית . יש גם התלהבויות נפש לא אמיתיות, הנגרמות על ידי אמצעים חיצוניים, ולא באות מעומק הנשמה. זה כמו ההבדל שבין אדם השמח על גילוי פנימי, או הארה עצמית, לבין אדם השמח מפני שהוא שתה כוס של משקה; או אפילו מפני שמישהו דגדג אותו. הוא צוחק, אבל זו רק תגובה פיזיולוגית. יש התלהבויות נפש שדומות בהופעתן החיצונית, אבל המקור שלהן שונה לגמרי. כאן מדובר על התשוקה להאלוהות בהתלהבות נפש אמתית, אשר מתגלה היא בכל פינותיה של האומה.
מכאן, מונה הרב את זוויות החיים שבהם מתגלה התשוקה לאלוהות באומה:
מתגלה בתורה ומצות, בלימוד וקיום התורה, ובהתמדת עשיית המצוות. תורה ומצוות הפכו להיות המבנה, התשתית התרבותית, הרוחנית והערכית של המציאות הלאומית. על פיהן נקבע סדר היום של הפרט, הקהילה והאומה. הן קבעו את השאיפות, והן שהיוו את סרגל הערכים על פיו נמדדים האנשים: האם הם יותר תלמידי חכמים ובעלי תורה, או פחות. זאת, בניגוד לאומות האחרות, שם העושר, או העוצמה הצבאית או השלטונית, הם הערכים שעל פיהם נמדדים האנשים.
מתגלה במוסר ומדות . זה אותו המוסר ש'אחד העם' רצה לאפיין על ידו את האומה בכללותה. ודאי שזה דבר גדול, נפלא ונהדר, והוא אכן קיים באומה, אבל רק בתור אחד הגילויים, אחת הפינות שבהם האומה מתגלה. השיקול המוסרי הוא שיקול יסודי ביותר בקביעת ההלכה - בהטלת חובה, או בנתינת הנחה למי שלא יכול, למי שהפסדו מרובה, למי שסובל. השיקולים המוסריים הם הרקע והמילוי של לימוד התורה וקיום מצוותיה. וכמובן, התכונה המוסרית בולטת מאד גם במבנה המשפחה, ביחסים שבין הורים וילדים, וביחסים שבין בני אדם בכלל.
מתגלה בהתעלות נפשית - בגילויים של רוח הקודש, נבואה, חכמה, חזון וצדק כחזון. ביצירת האופק הנעלה של תיקון העולם והרצון להיטיב לכל, שהציבור בכללותו יודע שהוא הולך לקראתו (על ידי תורה ומצוות , מוסר ומידות ). לא מדובר רק במוסר מיידי-מעשי, כי אם גם בהתעלות המציבה בפני האדם היחיד ובפני החברה את מטרת הקיום, ויוצרת את הצביון של העתיד. גם התקווה היא סוג של התעלות נפשית פנימית מאוד, השייכת לכל היחידים, וגם, כמובן, לחברה בכללותה.
בשירה פנימית . במילה פנימית , אין הכוונה לומר שהיא נמצאת רק בנפש, אלא להבדיל בינה לבין השירה החיצונית. גם לשירה החיצונית יש ערך, בהיותה מתארת תופעות והתרגשויות חיצוניות. אך השירה הפנימית מתעמקת אל שורשי המציאות הרגשית והדמיונית, ומגלה את מקצב החיים, שהוא הסדר הפנימי העדין של שילוב ההרגשות, ההבנות, המושגים והקשרים. בכל אלה יש כאב, תענוג, קרבה וריחוק. המקצב הוא דבר חשוב מאד בשירה, מפני שהוא הניגון שמאחד את התווים השונים לכלל משהו אחד.
בקדושת החיים , ולא מיאוס בחיים. תורה ומצות, מוסר ומדות, התעלות נפשית ושירה פנימית , אינם מציבים את עצמם בניגוד לחיים. לא יוצא מהם זלזול, אמירה שהם עצמם דברים יפים, גדולים וערכיים, ולעומת זאת החיים הם רפש. קדושת החיים היא האהבה לכל גילוי של חיוניות וחיים, לכל תנועה והופעה, לכל צמח, בעל חיים ובודאי לכל אדם. אהבה זו, נובעת מכלות הנפש והאהבה לאלוהים. החיים הם קדושים, ולא, כמו שיש סוברים, ההיפך - שהם טמאים, כלומר, שיש ניגוד מוחלט בין ההופעות הנעלות לבין החיים הנחותים לכאורה.
ובצמאון אין חקר. צמאון - שתי משמעויות לו. האחת - תחושת החיסרון, ומתוך ההבנה מה חסר במציאות - ביקורת, תוכחה, פיכחון ביחס למציאות ולאנשים, ואי-ויתור אל מול עוול, חטא ופשע. אבל צימאון הוא גם משיכה גדולה, ולכן המשמעות השנייה היא אהבה, מעורבות ורצון לתקן - להרוות את הצמאון, למלא את החסר, להשלים את הפגום. אם תחושת החיסרון באה מתוך כלות הנפש לאלוהים, הרי שככל שתהיה חריפה, מפוכחת, מציאותית ונוקבת, עיקרה ומטרתה תמיד יהיו דווקא המילוי וההשלמה, "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ד' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב). מתחושה זו, נובע הניסיון למצוא את הכוחות והמוטיבציות, כדי להתקדם, להתגבר על המכשול ולתקן את העולם. וזהו צמאון אין חקר , אין לצמאון הזה גבול, כפי שלכנסת ישראל אין הגדרה מוגבלת. אי אפשר להרוות את הצמאון הזה ב'מקצת' - בדבר מסוים אחד, בתיקון משטרי, כלכלי או אחר. כל אלה טובים ויפים, אבל הצמאון הוא עד אותו המצב שבו "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ד' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג). עד שכלות הנפש תיצור קשר וחיבור כל כך ברור, גלוי, קורן ויציב, לא רק אצל החברה בכללותה לא-ל (אף שזה חשוב מאד, וגם מזה אנחנו רחוקים עדיין), אלא גם בינו לבין כל יחיד לפי תכונתו וייחודיותו.
כלתה נפשי לא-ל חיי . החיים שלי הם ממקור האלוהות. ואליהם - לחיים האלה, לא-ל הזה, כלתה נפשי. יש לי קשר אליו, והוא עצם זה שאני קיים, עצם זה שאני חי. החיים האלה שלי - הם ברצונו, הקיום הזה שלי - הוא מקיימו. משמעותה של כלות הנפש היא העצמת הקשר הזה עד כדי מודעות גמורה, ועל בסיס זה לתקן את הכל, כלומר, לחשוף את הקשר הזה במציאות באופן שלם.
מכאן, הרב עובר למצב הבעייתי בגלות, הדורש יחס לעצמו, מכיוון שיש בו הסתרת פנים וריחוק. לכאורה, תחושת התשוקה לא-ל חיי נובעת מקרבה וגילוי גדול. מי שעלה לרגל לבית המקדש הראשון ראה שם עשרה ניסים גלויים, ובמקדש השני - חמישה ניסים גלויים (יומא כא.). הגילוי והקרבה היו מיידיים ומוחשיים, והם אכן יצרו מוטיבציה מופלאה להתקרב לד'. אבל לכאורה, הקשר הזה נפסק - "מיום שחרב בית המקדש, נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב:). נוצר מסך של ברזל, התפור כולו מן העוונות ומן החטאים, והעונש הוא גלות. המשמעות הפשוטה של המילה, היא התרחקות והסתר פנים. אבל גם שם, אומר הרב מתגלה האהבה הזאת במסירות נפש תדירית, בנשיאת עול גלות מאהבה, רק שלא לזנח את סדר החיים, המעשיים והרוחניים, שהאורה האלוהית מתדבקת על ידם בקרבה של האומה. קדושת החיים הישירה שבחיים הרגילים, הופכת בגלות להיות מסירות נפש. לכאורה, זהו ההיפך הגמור: לעומת קדושת החיים, מסירות הנפש מבטאת זלזול בחיים ונכונות לוותר עליהם. אבל באמת זה לא זלזול בחיים, אלא סוג נעלה מאד של קיום. לפעמים הוא כל כך נעלה, עד שהחיים של הגלות לא יכולים להכיל אותו בקרבם, ואז ישנה היפרדות. אבל עניינה אינו זלזול ומאיסה בחיים עצמם, אלא מסירתם למען הדביקות בסדר החיים שהאורה האלוהית מתדבקת על ידם בקרבה . אם אי אפשר שתהיה דביקות באלוהים בצורה היותר גלויה וישירה, אז לפחות ישנה דביקות בסדר החיים המעשיים והרוחניים שהם התוצאה של הקשר הזה - קיום התורה והמצוות, שהוא העיקר בגלות. על זה אומרים חכמים בשם הקב"ה: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (איכה רבה פתיחתא ב), "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" (ברכות ח.), של תורה. כלומר, בגלות יש באמת צמצום גדול מאוד, אבל ד' האמות האלה, התורה כסדר חיים, הם נקודת הייעודיות וכלות הנפש לאלוהים, שהאורה האלוהית מתדבקת על ידם בקרב האומה. למרות המסך, הסתר הפנים והריחוק הגדול, יש נשיאת עול גלות מאהבה . כמובן שאין הכוונה מאהבה לגלות, אלא מאהבה לאלוהים. אם נגזר שזה יהיה העונש, אז גם את זה אוהבים, מפני שהוא גזר כך.
גבורת רעם זו של כלות הנפש לאלוהים, היא המביאה לה באחרית הימים את הישועה המוחלטת. ומזרה ישראל - אלוהים המפזר את ישראל בגלות (לזרות - כמו לזרות ברוח, כלומר להפיץ ולפזר) - יקבצנו לעתיד לבוא, ובינתיים ושמרו כרועה עדרו. בעת שהרועה יוצא עם עדרו למרעה, לפעמים העדר קצת מתפזר ולא כולם נשארים באותו מקום. אבל הרועה, יודע לשמור גם בזמן הפיזור. גם כשנדמה שחלק מהעדר מתרחק, ושמרו כרועה עדרו .
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
