ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- יום ירושלים
- עניינו של יום
- הלכה מחשבה ומוסר
- הדרכות ונושאים בעבודת ה'
- ביטחון בה'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
חז"ל מסבירים, כי ברכות שמונה עשרה, שסודרו על ידי אנשי כנסת הגדולה, סודרו כפי סדר הגאולה. והנה במלחמת ששת הימים, נעשה עימנו נס ועם ישראל נפגש עם "ליבו", לפתע יכול היה לגעת באבני הכותל. אך האם זכינו בכך להגיע באמת למימוש ברכת בנין ירושלים? האמנם ירושלים, במובנה הפנימי, כבר בידנו? לכאורה, מקום המקדש עדיין רחוק מאיתנו, ואנו מנועים מלעלות אל ראש ההר. עדיין אנו עומדים בענווה, כניעה ותפילה בתחתית ההר וזועקים: "והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם". ערכה הפנימי של ירושלים הוא בכך, שהיא מקדש מלך עיר מלוכה. אם כך, במה כן זכינו ביום זה?
מדינת ישראל, עד למלחמת ששת הימים, הרגישה עצמה כמדינה במצור. עד למלחמה זו, היינו בארץ בחינת "עם-שרידי-חרב", עם המתחנן על נפשו. עם שהגויים מביטים עליו בחמלה וברחמים. הם היו מוכנים להכיר במדינה, כמי שנותן מפתו לעני. באה מלחמת ששת הימים, והוציאה את עמֵנו מתחושת המצור למרחביה, נהפכנו להיות מעצמה המעוררת כבוד עולמי. לרגע אחד זכינו שיאמרו הגויים: "הגדיל ה' לעשות עם אלה". אולם כיון שלא ענינו, החזקנו אחריהם: "הגדיל ה' לעשות עמָנו", ונהי בעינינו כחגבים - כן שבנו והיינו בעיניהם. אכן, גם לגויים ניחא יותר במה ששבו לדחוק את רגלינו, ולראות בנו עם קטן שאינו מחזיק מערך עצמו, ואפילו לחמלה מרובה כבר אינו נצרך, ועל כן גם לא ראוי.
ב. ריבוי הטוב מחייב ריבוי הפנימיות
על כל פנים, יחד עם חזרה לירושלים, זכינו גם בריבוי הברכה והטובה. "ההר הטוב הזה - זו ירושלים" (רש"י דברים ג, כה). אולם ריבוי ברכה, הוא דבר שלא פשוט להתמודד איתו. אנו יושבים עתה וסועדים סעודה מכובדת לכבודה של ירושלים. אולם בעצם, הרי בכל יום אנו יושבים כאן וסועדים את ליבנו בסעודות דשנות. לכאורה, זהו מצב מסובך, מה שאין הבדל כלל בין סעודת שבת לסעודת יום חול. הדבר מחייב תיקון, יש לסדר שיוכר הבדל איכותי בין יום-טוב ליום-חול. הבדל זה לא יצוייר באיזו התנהגות חיצונית, אלא יבוא לביטוי ברבָדים היותר פנימיים. ההבדל בין הסעודה עתה, לבין הסעודה שסעדנו אמש, יכול לבוא איפוא רק מכוחה של תורה וקדושה, מדובר באוירה פנימית שונה לחלוטין.
ניתן לומר איפוא: ככל שמתרבה השפע בברכה החיצונית, הדבר מחייב בכפלי כפליים הגברת הכוחות הפנימיים, להופיע לב הברכה. מוכרח שיהיה יחס הגיוני והגון בין הפנים לחוץ. לעולם אנו זוכרים, כי מקור הברכה הוא הפנים, לא הקליפה. יתר על כן, לעולם יהיו כוחותינו הפנימיים יתֵרים על פני אלו החיצוניים. העושר הפנימי, הוא יתיר את העשירות החיצונית, לעשותנו שייכים יותר לעולם הזה. זהו העיקרון - תמיד חייב הפנים להיות יתר על החוץ.
ג. מדינת ישראל לאן?
כאן המקום להתבונן על התהליך שאנו עוברים מאז מלחמת ששת הימים. עד מלחמת ששת הימים, השאלות סביב הבנת יעודה של מדינת ישראל, לא היו שאלות קיומיות. הקמנו מדינה, יען כי גמרנו אומר לחיות ולשרוד: "עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל". מטבע הדברים לא היה, ואף לא נצרכנו כלל ועיקר, לשפע חומרי. רעיון הציונות הלאומית, גם ללא אמונה בה', היה בו כדי להזין המון רב שעלה מן התופת. עובדת הפלא שאין דומה לו, בו קמה מעפר הכבשנים מדינת פליטים שגברו על מנצחיהם, באופן המפליא כל לב חושב, ובשקט בשקט, שָבו אל חיק הורתם לחיות כאנשים בריאים וחופשים - דחקה הצידה בעוצמת משמעותה כל אידאל מופשט: "להיות עם חופשי בארצנו", היוה תשובה ניצחת לכל השאלות הערכיות.
אולם מאז כיבוש ירושלים, נדמה כי השתחררנו מן הלחץ הנפשי. הסכנה הקיומית הלכה ופחתה. הרחבת גבולות הארץ, יחס גויים אלינו, כל אלו שינו בתוכנו את תחושת העניות. בעיני רבים מן האומות, נהיינו מושא לקנאה. בשלב מאוחר יותר, באו אף שנים מלאי שלוה ורוחה, ובלא חזון ייפרע עם, באֵין ערכים אמוניים העומדים במרכז החיים, שמורה כל הטובה לרע לבעליה, השחתת המידות והדעות היא רק ענין של זמן.
"הסכמי-השלום" עם האספסוף הערבי הסובב אותנו, שישנם בתוכנו המתעקשים לכנותו בשם "עם", היו חלק מצורך נפשי של ציבור שהתעייף מלהילחם, ובצדק – שכן שוב לא היה ברור: לשם מה יש צורך להלחם כלל? השבר הנוכחי העמוק מיני ים, שאנו נמצאים בתוכו, מחייבנו עתה, וביתר שאת, לשאול שאלות ערכיות שלא נשאלו עד כה - לשוב ולשאול את השאלות הנוגעות לעצם קיומנו, לא זה הפיזי, אלא דוקא זה הרוחני-מוסרי-אמוני!
לא ניתן עוד בשום אופן לצעוד, ולו צעד אחד לפנים - ללא בירור אמוני שלם, ללא הבנת כל עומק הטוב, שהוא סיבת הכל ותכליתו. הנה כי כן, כולם עסוקים עתה בשאלה: מדינת ישראל לאן ?
ד. המלחמה סביב ירושלים
בנביא מתוארת מלחמה שתתרגש עלינו לאחר שיבת עם ישראל לארצו. מלחמה זו תתנהל על ידי גוים רבים שיבואו להלחם עימנו, ותהיה כולה סביב ירושלים. תוצאות המלחמה הזו תהיינה - גילוי גדולתו וכבודו של הקב"ה לעיני כל אפסי ארץ.
מדוע תתנהל המלחמה דוקא סביב ירושלים? המלחמה על ירושלים היא "מלחמה על ערכים" - ירושלים מעוררת אותנו להתודע לעומק יעודו של עם ישראל בעולם. דמיונות לאין ספור יתנפצו לרסיסים במלחמה על ירושלים. מלחמת הגוים על ירושלים תחשוף סוף סוף את מסֵיכת הרשעות של כל אלה הגוים, וגם של הללו "ידידי נפשנו", המעצמות הגדולות, שרוממות 'אל' בגרונם וחרב פיפיות בידם. "אהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק, פלשת עם יושבי צור, גם אשור נלוה עמם, היו זרוע לבני לוט סלה"… המלחמה הגדולה הזו תברר מה בין ישראל לגוים.
ה. מידת הבטחון
איזוהי המידה החשובה ביותר לקראת המלחמה על ירושלים? הוה אומר: מידת הביטחון !
יש להבחין בין מידת האמונה למידת הביטחון. מידת האמונה היא אמונתנו בריבונו של עולם ללא תנאים. אנו מוסרים את נפשנו על האמונה ללא קשר למתרחש בעולם. גם במצבים הקשים ביותר, עם ישראל נותר באהבתו לקב"ה ועמד בגבורה בכל הנסיונות. כוח זה של האמונה, הוא הכוח העיקרי שהתפתח בכל שנות הגלות הארוכה. לעולם לא נחליף את אמונתנו.
מידת הביטחון היא ענין אחר. הבטחון בקב"ה נותנת לבוטח בו, על גבי מידת האמונה, ערך מוסף של מנוחת הנפש. יודע הוא, שכולו מושגח, מכף רגל ועד ראש, בהשגחה פרטית, וכל שקורה עימו, הכל הוא מאת ה'. הידיעה שיש לנו אבא בשמים שרוצה בטובתנו היא המולידה בנו תחושת ביטחון ושמחה במה שקורה לנו, "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (על כך כתב בהרחבה רבינו בחיי בספרו חובת הלבבות).
במידת הביטחון כלול חלק נוסף. אדם הבוטח בה', בטוח בהתמדת מצבו הטוב. הוא מאמין שהחיים ניתנו מאת ה', שהוא טוב לכל. אנשים רעים לא יכולים לפגוע בו לרעה, כל עוד רצון ה' הוא להמשיך עליו את טובו. כיון שהקב"ה, הוא נתן לנו חיים, איננו חוששים שמא בכל רגע יקח את מה שנתן. ככל שמדובר במתנה כללית יותר, אנו בטוחים בכך שהקב"ה יקיים אותה בידינו. להבין זאת, נשוב להתבונן בפרשת עקידת יצחק ביחס שבין האמונה לביטחון.
ו. מי שענה לאברהם אבינו...
אברהם אבינו, המצוּוה ללכת לעקוד את יצחק בנו, נבחן בשתי מידות, שבצורה שטחית נראות כמידות הסותרות זו את זו. מחד, נבחן אברהם במבחן האמונה - האם הוא נכון למסור את היקר לו מכל מכוח אמונתו בקב"ה. אולם היה לאברהם אבינו גם מבחן במידת הביטחון. לאחר עשרות שנים שציפה לבן, הנה הטוב הגיע והקב"ה נתן לו את יצחק. ואז מצווהו הקב"ה: "והעלהו לעולה!". האם עתה בטוח אברהם במתנה שחנן אותו הקב"ה? ניתן לומר, כי אברהם אבינו הולך לעקידה, חמוש בשתי המידות הללו כאחת. בהחלטה גמורה לעקוד את יצחק, אולם גם בַביטחון הגמור שהקב"ה ימשיך לעשות טוב דרך יצחק.
אברהם אינו יודע, כיצד שני הדברים יכולים להתיישב בכפיפה אחת, אין זה מעניינו לדעת כיצד, אולם הוא בטוח בקב"ה, שהבטחתו לא תשוב ריקם. וכך מתאר המדרש את המצב שהיה בו אברהם:
"ואימתי שתק אברהם אלא אמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב) ואח"כ אמרתי לו והעלהו שם לעולה (שם כב ב) ושתק שנאמר ואני כחרש לא אשמע וגו' (תהלים לח, יד)".
(מדרש אגדת בראשית פרק כב)
אנו מתארים מצב זה בתפילתנו: "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה, הוא יעננו". אברהם אבינו היה מוכן לבטל רצונו מפני רצון אביו שבשמים. אולם הוא גם היה בטוח שרצון ה' הוא, שיהיה לו טוב. מה בדיוק יהיה? וכיצד? – בידך, ה' אפקיד רוחי, אני מוכן ! אני מאמין ובטוח, ואתה, ה', הטוב בעיניך עשה. קיים אברהם בכל מאודו את הפסוק: "תמים תהיה עם ה' אלקיך".
ביטחון אברהם בהישרדותו של יצחק, הוא מתוך האמונה הצרופה כי ה' הוא טוב ומטיב. הקב"ה נתן לאברהם את יצחק אחרי עשרות שנים של תפילה. האפשר שנתן לו הקב"ה את יצחק על מנת לשוב וליטלו לאחר מספר שנים? הביטחון בהישרדותו של יצחק היא, משום שהעולם אינו יכול להתקיים ללא מציאותו של יצחק, ללא "המידה היצחקית" שלו. ואברהם מאמין - ובוטח.
ז. ירושלים לנצח
במלחמת ששת הימים, נתן לנו הקב"ה את ירושלים. ירושלים הושבה לנו לאחר אלפי שנים של תפילות. היתכן שהקב"ה ייתן לנו את ירושלים כדי שלאחר עשרות שנים הוא יקח אותה בחזרה? מלחמת ששת הימים מחזקת אותנו בביטחון, שירושלים תשאר בידנו לנצח. אם ירושלים נכבשה בצורה כל כך פלאית, דבר זה בודאי משריש בנו את התחושה, שהקב"ה חפץ לתת לנו את ירושלים. הניסים והנפלאות שעושה ה' עימנו, הם הנותנים לנו כוח לבטוח בהתמדת התקיימותם.
בזמן הגאולה, לאחר שישפיע הקב"ה שפע ברכה על עם ישראל, אז יגיע הרגע, שניבַחן במבחן הביטחון: האם אנו בטוחים שכל הטובה תִשַמר לנו, או שנחיה בחשש מתמיד לאבד את רוב הטובה? זה תלוי, האם נתבונן על כל מה שיקרה בזמן הגאולה, כטוב הבא מאת ה' - או כטוב אנושי הבא על ידי בשר ודם.
ח. הנה זה עומד אחר כותלנו
הברכות הקודמות ל"בונה ירושלים" הן ברכת "ולמלשינים" וברכת "על הצדיקים". התקופה, המקדימה את הופעת ירושלים כעיר שהיא עיר מלוכה לדוד, היא התקופה שלנו. תקופה שהיא מבררת בין גוי צדיק הבוטח בה', לבין הגוים הרשעים הרוצים לבוא על ירושלים ולהילחם נגד ה' ונגד משיחו. הבירור הפנימי, בין הבוטחים בה', בין הבוטחים בכך שהקב"ה, הוא העומד אחר כתלנו, והוא מנהל את מהלך הגאולה - לבין "סרבני הגאולה", ויכוח זה יהיה במאבק סביב ירושלים.
הרב ש. יוסף וייצן
רב היישוב פסגות ור"מ בישיבת בית אל.
נתיבות עולם - הרב ש. יוסף וייצן אהבת הדומה והשונה - הרחבת החיים והעשרתם
נתיב אהבת ה' למהר"ל, פרק א' (2)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
