ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- האבילות על החורבן
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
ורבינו בחיי כתב דברים ברורים (בספרו "כד הקמח" - ערך אבל) לחלק בין ישראל לאומות העולם בהספדים על מתיהם. וזו לשונו: "יש בינינו ובין האומות חילוק כוונות. כי אנשי מצרים כיוונו בהספדו של יעקב לשני דברים. האחד, מפני כבוד המלכות (שהיה אביו של יוסף המושל במצרים). והשני, מפני חסרון תועלת גופני, שהיו חסרים ממנו. וזאת כוונת אומות העולם בהספדם, בהיותם דואגים על חסרונם מן המת תועלת גופני. והם מצטערים עליו צער גופני, שאיבדו ממנו התועלות הגופניות. אך ישראל, כוונתם בהספד לעשות בזה עבודה גמורה להקב"ה, מפני שהמת היה איש צדיק, שומר דרך ה', והיה תיק לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, וכלי הנשמה הטהורה בקיום המצוות. ולזה כיוונה התורה, שקבעה לנו בזה מצות אבילות. והזהירו רז"ל על ההספד שלא להתעצל בהספדו של צדיק (שבת קה:), וכו'. עכ"ל. והוא הענין שכתבנו לעיל, כי ישראל, שתכונתם המקורית היא רוחנית, הם מסוגלים להתאבל על אבידה רוחנית. אמנם אומות העולם, שחיים חיי הגוף, אינם מסוגלים להתאבל אלא על אבידה גופנית, רוצה לומר הפסד גופני שהגיע להם בהעדרו של הנפטר. ואפילו אם הנפטר היה גם צדיק וקדוש מאד, לא יספידוהו אלא על תועלת גופנית שחסרו כעת ממנו.
ותכונתן האמיתית של ישראל, להעדיף הרוחני על הגשמי, מבוארת היטב בפי' הגר"א לשיר השירים (ה', ז' - ח'), בענין חורבן בית-המקדש, ודברי כנסת ישראל כשהיא מודיעה על איזה ענין מהחורבן היא מצטערת ביותר. וזו לשונו: "היכוני , כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב.): נתן עיניו במקדש ראשון והרג תלמידי חכמים שבו. נתן עיניו במקדש שני והרג תלמידי חכמים שבו. פצעוני , פירוש: היכה והחריב ארץ ישראל, ונעשה פצעים בארץ ישראל בכמה עיירות. נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות , כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני - איכה, רמז תתר"ט): כיון שבאו השונאים לבית-המקדש, נשא המקדש עצמו לעלות למעלה, ובאו מיכאל וגבריאל והשליכו אותו. וזה שאמר שומרי החומות , שהם היו שומרי ירושלים כמו שנאמר (ישעיה ס"ב, ו'): "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים". והם מיכאל וגבריאל. ועכשיו גם הם נהפכו, ונטלו ממני את בית-המקדש. השבעתי אתכם בנות ירושלים , עכשיו בגלות אמרה, משביע אני עליכם בנות ירושלים, המה הי"ב מלאכים הסובבים ירושלים שלמעלה כמו שאמרו רז"ל. אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, מכל הצרות שמצאוני, אל תגידו לו יותר רק שחולת אהבה אני, שזה קשה לי יותר מכולם, מה שהוא נפרד ממני. עכ"ל. והיינו, שפרידת השכינה הקדושה ממנה, שהוא ההפסד הרוחני ביותר, יותר קשה לה מכל המכות והפצעים וכו'. ועתה , מרוב אריכות הגלות ותוקפה, נתרחקנו קצת מתכונה זו. ה' יתברך יחזיר לנו אבדתנו .
מובא בגמרא (סוכה נה:): "אמר רבי אלעזר: הני (אלו) שִבעים פרים (שמקריבים בקורבנות המוספין בחג הסוכות) כנגד מי? כנגד שבעים אומות [ פירש רש"י: לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים (ר"ה טז.)] ... אמר רבי יוחנן: אוי להם לעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות - אומות העולם), שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו! בזמן שבית-המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן. ועכשיו מי מכפר עליהן" [ועיין בזוהר הקדוש ח"ג דף קמח/ב (סוף פרשת נשא)]. ע"כ. ולכאורה יש להבין, הלוא ישראל איבדו בחורבן בית-המקדש, הרבה יותר ממה שאומות העולם איבדו על-ידי חורבן הבית, ואם כן, למה רק על אומות העולם אמר רבי יוחנן: אוי להם, שאיבדו מה שאיבדו - בחורבן הבית - ולא על ישראל, שאיבדו יותר? ועוד קשה, למה האריך רבי יוחנן בלשונו, שלא לצורך (לכאורה) באומרו: אוי להם, שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו! מה יוצא מזה אם יודעין מה שאיבדו, או לא יודעין? לכאורה עיקר הצרה להם היא, שאיבדו כפרת המזבח. ואם כן, היה לו לרבי יוחנן לקצר בלשונו ולומר: אוי להם לאומות העולם, שאיבדו כפרת המזבח. ולא יותר. וצריך עיון בזה.
שנינו (אבות פ"ג, מי"ד): "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט', ו'): כי בצלם א-לוהים עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים י"ד, א'): "בנים אתם לה' א-לוהיכם". חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר (משלי ד', ב'): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו". ע"כ. והחסיד יעב"ץ מביא בשם הר"י בן שושן פירוש על זה ששנו: "חיבה יתירה נודעת להם". והיינו , שלפעמים המהנה את חבירו, לא יודיעהו. כי אינו חשוב בעיניו להתרצות אליו וכו'. ולזה אמרו חז"ל (שבת י:): "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו". וה' יתברך, מאהבתו את האדם ואת ישראל, הודיע מעלתם. עכ"ד. ונראה שרצה לומר כי הנותן מתנה לחבירו, עצם נתינת המתנה היא לכאורה אות ידידות וחביבות. אמנם אם אינו מודיע לו שנתן לו את המתנה, או שאינו מודיע לו את ערך המתנה, חסרה כאן חיבה יתירה. כי אם המקבל אינו יודע את ערך המתנה, אז אינו מחשיבה ואינו שומרה, ואם נאבדה אינו מטריח את עצמו לחפש אותה וכו'. וזה מה שאמרו חז"ל: "חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שנאמר וכו'". רצונם לומר , מלבד עצם נתינת התורה הקדושה, כלי חמדתו יתברך שמו לישראל, עוד הוסיף ה' יתברך להראות חיבה יתירה להם לישראל, בזה שהודיע להם - "נודעת להם" - שהתורה הקדושה היא כלי חמדתו יתברך שמו, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו", פירוש: הפסוק הזה מלמדנו שה' יתברך הודיע לבני ישראל את ערכה של תורה, שנקראת טוב , וכו'.
והנה הקב"ה נתן לישראל עמו את בית-המקדש עם כפרת המזבח ושאר ענייניו. וחיבה יתירה נודעת להם - שהודיע הקב"ה לישראל את גודל ערכו של המקדש וקודשיו ושאר מעלותיו הנשגבות מאוד. על כן העריכו ישראל מאוד את המקדש, ובנו אותו בשמחה רבה ובחפץ לב. ואם אמנם גרמו עוונותיהם להחריב את המקדש הראשון, בתקופת יצר העבודה-זרה, ואת הבית השני, מפני שנאת חינם שהיתה בהם, מכל מקום לאחר מעשה הם בוכים ומתאנחים ומתאבלים על החורבן, וצמים ומתחננים לפני אביהם שבשמיים שירחם עליהם, ויבנה ביתו כבתחילה וכו'. וכל זה עושים, מפני שמתחילה הודיע להם הקב"ה את גודל ערכו של הבית הגדול והקדוש שקרא שמו עליו. אמנם אומות העולם, אף-על-פי שגם להם היתה הנאה מעבודת בית-המקדש כנ"ל (מהגמרא סוכה נה:), מכל מקום לא בחיבה יתירה נודעת להם כפרה זו - כלומר, לא הודיע להם הקב"ה את גודל ערכו של בית-המקדש, וכמה הן נהנין מכפרת המזבח.
וכיון שלא נודע להם לאומות העולם כמה טובה יוצאת להם מעבודת בית-המקדש, על כן לא העריכוה ולא כיבדוה ולא אהבוה, ואדרבה עוד שנאוה, וסוף סוף באו והחריבוה. ולאחר חורבנה, בודאי שאין מתאבלים עליה ואין מחכים לבניינה. אדרבה, מלאים חיל ורעדה בהעלותם על דעתם פן תיבנה. ובזה נבין קצת את דברי רבי יוחנן הנִזכרים לעיל, אוי להם לאומות העולם שאיבדו, ואין יודעין מה שאיבדו. פירוש: ישראל איבדו יותר מאומות העולם בחורבן בית-המקדש, אמנם יודעין מה שאיבדו. על כן מתפללים, מתענים, חוזרים בתשובה ומחכים בכִליון עיניים שתוחזר להם אבדתם הגדולה - בית-המקדש. אמנם אומות העולם, מעולם לא נודע להם כמה טוב להם בית-המקדש, על לאחר חורבנה, אין יודעין מה שאיבדו, ואין מתאבלים עליה, אדרבה ששים ושמחים על חורבנה, ואם כן בודאי לא יראו בשמחתה. אוי להם מאוד לאומות העולם.
הרמ"א בספרו "תורת העולה" מביא מעשה שאפלטון הפילוסוף הגדול בא לירושלים עם נבוכדנצר, ולאחר חורבן המקדש נכנס להר הבית. וראה את ירמיהו הנביא בוכה מאוד, ומרים קול נהי וקינה על החורבן. וישאל לו אפלטון ב' שאלות: א) אתה החכם בישראל מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים. ב) הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לחכם לבכות על העבר.
השיב לו ירמיהו ואמר: אתה בתור פילוסוף ודאי יש לך כמה ספיקות בפילוסופיא אשר עדיין לא ידעת פתרונם. אמר לו אפלטון: ודאי כן הדבר, ויש לי הרבה ספיקות אשר חושבני שאין אף אחד בעולם שיפשוט לי אותם. אמר לו ירמיהו: אמור לי אותם ספיקות ואני אפשוט לך. ויאמר לו ספיקותיו, וירמיהו פשט לו את כולם כלאחר יד. אפלטון נדהם מאוד מזה, ותמה אם עומד לפניו ילוד אישה שיהיה מלא בחכמה רבה כל כך. ויאמר לו ירמיהו כל זה החכמה ששמעת, שאבתי מעצים ואבנים אלו! ... ועל שאלתך השנייה: היאך נאה לחכם לבכות על העבר, לא אוכל לענות לך כי אינך מסוגל להבין זאת, עד כאן סיפור הדברים.
הוסיף על זה הסבא מקלם ואמר: כי התשובה על שאלתו השנייה פשוטה, שאין אנו בוכים על העבר, אלא על העתיד, כי שערי דמעות לא ננעלו, ועל-ידי האבילות על החורבן נזכה לראות שוב בבנין בית-המקדש במהרה בימנו אמן. אלא שזה אין גוי יכול להבין.
והוסיף הסבא מקלם עוד, שיש להתבונן מכאן גודל קדושת נשמת ישראל, שדבר כזה אשר ההדיוט שבישראל מבין בפשטות, לא היה מסוגל להבין אפילו חכם גדול שבחכמי אומות העולם כאפלטון.
("לב אליהו" ח"א - "שביבי לב" עמ' רס"ג)
(נלקט ונערך - בתוספת נופך - בעיקר מתוך הספר "יבנה המקדש" לג"ר שלמה ברעוודה שליט"א)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
