ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- שבועות
- עניני החג
- הלכה מחשבה ומוסר
- תורה ולימודה
- התבוננות אמונית
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
יתרה מזאת, לא נאמר בפרוש בתורה מתי היה זמן מתן תורה, והכל נלמד ברמז מדרשת הפסוקים, שנאמר: "ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט), וכתיב התם "החודש הזה לכם ראש חדשים מה להלן ראש חדש אף כאן ראש חדש" (שבת פו עמוד ב), ומנקודת מוצא זאת, מחשבת הגמרא שם, את הימים מראש חודש ועד מתן תורה לפי מספר עליותיו וירידותיו של משה מההר אל העם, כדי לדעת מתי נתנה תורה, ובסופו של דבר הגמרא מביאה פלוגתא בדבר: "ת"ר: בשישי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, ר' יוסי אומר: בשבעה בו". נמצא, שאין לנו מסורת ברורה מתי באמת נתנה תורה אם בו' בסיוון או בז' בו. וכתב המגן אברהם באורח חיים, שלהלכה נפסק בעניין "פולטת" כר' יוסי, וא"כ תורה נתנה בז' בסיוון. והקשה אם כן, מדוע אנו אומרים בחג השבועות, שחל לפי חשבוננו בו' בסיוון, שהוא זמן מתן תורתנו? ואם תאמר שנקרא זמן מתן תורתנו כיון שההוא יום חמישים מפסח, גם זה אינו לפי האמור בסדר עולם שבני ישראל יצאו ממצרים ביום חמישי, וכמו כן קיימא לן שלכל השיטות התורה נתנה בשבת, אם כן הוא יום החמישים ואחד. ותירץ ע"פ הגמרא שמשה רבנו הוסיף יום אחד מדעתו. ולכן בחו"ל נהגו לעשות יום טוב שני של גלויות.
(עיין בפרי צדיק שבועות, שמיישב קושיית המגן אברהם, שאכן עלה במחשבה לתת תורה בו' בסיוון, ולמעשה ניתנה בז' בו. וכמו שעלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ולמעשה שיתף עמו מידת הרחמים והקדימה למידת הדין, הרי אין להעלות על הדעת שהקב"ה "טעה", אלא שלעת עתה הקדים הקב"ה את מידת הרחמים, עד שיוכלו לעמוד במידת הדין. וכך גם מתן תורה בראשונה נתנה בז' בסיוון, במידת הרחמים, אבל לעתיד לבוא נקבע החג בו' בסיוון, כפי שעלה במחשבה תחילה במידת הדין, ועיין שם).
נמצא, שאנו אומרים בחג השבועות "זמן מתן תורתנו", על פי מה שעלה במחשבה, תאריך מסוגל שלא התקיים בו מתן תורה בפועל. יתרה מזאת, אין לחג השבועות תאריך קבוע בימות החודש. בקידוש החודש על פי הראיה היה יכול להיות החג פעמים בה' פעמים בו' פעמים בז'. (כאשר חודש ניסן ואייר מלאים - ה', שניהם חסרים - ז' אחד מלא ואחד חסר -ו').
ולסיכום, כל זה אומר דרשני, מדוע העלימה התורה את התאריך שבו נתנה תורה, ולא אמרה שחג השבועות הוא זמן מתן תורתנו, ואף אין לחג זה תאריך קבוע בחודש אלא לפי ספירת חמישים יום למחרת השבת?
נראה לומר, שהתורה רצתה ללמדנו שתורה היא מעל הזמן, ואינה מוגבלת לתאריך ומועד בשנה, ואם אמנם היה גלוי שכינה בזמן ידוע על הר סיני לתת תורה לישראל, אבל זו הייתה תופעה עליונה שהיא כביכול פרץ של גלוי שכינה שמעל הזמן.
נאמר בתורה על מתן תורה "קול גדול ולא יסף" ופרשו חז"ל (רש"י שם) שלא פסק לעולם, היינו שקולות סיני ממשיכים להדהד בעולם, וצריך להטות אוזן לשומעם, ונראה שעל זה אמרו חכמים בפרקי אבות "בכל יום ויום יוצאת בת קול מחורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", מפני שבכל יום ויום נשמעים חידושים מסיני, ואם אינו מטה אוזנו לשומעם יש בכך עלבונה של תורה. והכל תלוי בהכנת האדם לקבל את התורה. וכמו שזמן מתן תורה תלוי בספירת העומר, היינו כפי הכנת האדם לקבל את התורה, כך בכל תאריך שאדם יכין את לבבו , כך יזכה לשמוע את התורה, לפי ספירתו האישית כפי שאמרו חז"ל "ספירה לכל אחד ואחד". וכמו שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, ומנין שהסכימה שכינה עמו, שכן ירד ה' על הר סיני לפי דעתו של משה, כך כל אדם מוטל עליו להוסיף יום אחד מדעתו כל ימות השנה ועל ידי זה לזכות לקבל תורה תמיד.
ולפי זה אפשר להסביר מדוע תשלומי עצרת הם בימים של חול? ולא כפי שמצאנו בפסח וסוכות שהם ימי חול המועד. ללמדנו שהתורה היא מעל הזמן ושייכת לכל ימות השנה, ולכן תשלומיה יכולים להיות בימי חול. וכמו תופעת הזמן בעצרת כן גם תופעת המקום! אין אנו יודעים היום לזהות את הר סיני, והסיבה לכך בגלל שלא נשארה קדושה בהר זה לאחר גמר מתן תורה עליו, כמו שנאמר: "במשוך היובל המה יעלו בהר".
והנה הגויים מיחסים את הר סיני לאחד ההרים הגבוהים במדבר סיני (סנטה קטרינה), אולם לפי דברי חז"ל היה הר סיני הר נמוך ודווקא בגלל היותו נמוך, זכה שתנתן עליו תורה, מפני שהנמיכות מורה על ענוה, ותורה נמשלה למים, מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה יורדת על מקום נמוך. וכך אמרו חז"ל על הפסוק "למה תרצדון הרים גבנונים". נמצא, שהתפיסה הזאת לחפש הר מרשים וגבוה לקבלת התורה, היא תפסה גויית שזרה לערכי התורה. וכן יש להוכיח מזה שנאמר שמשה רעה את צאן יתרו בהר סיני, והתורה מזהירה "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" (שמות לד) שהוא הר הראוי למרעה וא"כ אינו יכול להיות הר גבוה שאינו ראוי למרעה צאן.
נשאלת השאלה מדוע לא נתקדש המקום בקדושת עולמים מאחר שנתנה עליו תורה, ואף מקומו לא נודע? נראה לומר כנ"ל, שהתורה מעל המקום, ולכן היא שייכת לכל מקום שאין המקום מקומה של תורה אלא התורה מקומו של עולם. התורה נתנה במדבר ואמרו חז"ל שבא ללמדנו שאם אדם רוצה לזכות לתורה ישים עצמו כמדבר הפקר לכל. היינו שהתורה אינה מעוצבת לפי האדם, אלא להפך האדם צריך לעצב עצמו לפי התורה, ולכן צריך לבטל עצמו, ובכך לפנות מקום לתורה שתכנס בו.
כך מפרש המהר"ל , שהתורה נתנה במדבר, שאינו מקום ללמדנו שהתורה מותאמת למקום פלוני, אלא ניתנת במקום שאין בו מציאות של חיים, מפני שהתורה צריכה לתת למקום תוכן וצביון.
מובא בגמרא שבת פ"ט. שבזמן שמשה רבינו ירד מהר סיני עם התורה, בא השטן לפני הקב"ה ושאל אותו היכן התורה. וה' ענה לו שהוא נתן אותה לארץ. והשטן חיפש בכל מקום בארץ (ביבשה, בים, בתהום, וכו'), ולא מצא, עד שה' אמר לו שהיא אצל משה. והנה, התוס' שם הקשה וכי לא ידע השטן שנתנה תורה לישראל? עיין שם בתירוצו, אולם נראה שהשטן ידע זאת, אלא שבא לקטרג ולומר שאין זה ראוי שתינתן תורה לישראל.
ומפרש המהר"ל את השלבים בחיפושו של השטן את התורה: שפנה תחילה לארץ המיושבת, ולא מצא בה את התורה מפני שהיא יותר מדי בנויה ומעוצבת מכדי לקבל תורה. ופנה אל הים שהוא נוזלי ונתן יותר לעצוב, אבל גם הוא אינו מספיק משוחרר מחומריות קיימת והתורה אינה יכולה להכנס בו, ואז פנה אל התהום שהוא מקום חלל פנוי אולי בו תמצא תורה, אולם גם בו יש עדיין ישות שמונעת את שלום התורה בה, נראה שהשטן כלל לא העלה על דעתו לחפש תורה אצל משה רבנו, מפני שאין לך ישות יותר גדולה מן האדם, שהוא מושל בכל הארץ ככתוב ורדו בדגת הים וגו'". עד שאמר לו הקב"ה לך ל"בן עמרם" (קוראו בן עמרם ולא משה לרמז לענוותנותו), ומשה אינו רוצה לתלות הגדולה של קבלת התורה בעצמו, ובשכר זה ראוי שתקרא התורה על שמו. ללמדך שדווקא האדם שיש לו בחירה יכול גם לבטל את עצמו ולהאמין שכל הכוחות שיש לו הם בזכות הקב"ה ובזכות התורה שנתנה לו. ולכן בחינת המקום שבו מתבטלת ומפנה מקום להשראת השכינה ולקבלת התורה.
ולכן מצאנו, שמשה רבנו היה "העניו מכל האדם אשר על פני האדמה", מפני שלקבלת תורה צריך ענוה במדרגה הגבוהה הזאת. וכן מצאנו בתורה "ולא ידע איש את קבורתו", מפני שלא תפס מקום, ולכן נאמר בו "וימת שם", אבל אמרו חז"ל בגזרה שווה "עומד שם" מה שם עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, שהוא נמצא בכל מקום.
לפי זה נראה לפרש את העובדה שתורה ניתנה בחו"ל, ולא המתין עד שיכנסו לארץ, ללמד שתורה שייכת לכל מקום, אף למקום גלות. והנה הרמב"ן בהקדמתו לשמות כתב וזה לשונו: "ונתייחד ספר ואלה שמות בעניין הגלות הראשון... והנה הגלות אינו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת עבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני, ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם... ואז נחשבו גאולים...".
ולכאורה קשה, בריש דבריו כתב הרמב"ן שהגאולה תהיה רק כאשר ישובו למקום אבותם, משמע דווקא לארץ ישראל. אולם בהמשך דבריו, כתב שבקבלת התורה שבו אל מקומם ואל מעלת אבותם, ולכאורה עדיין לא שבו אל מקומם? נראה לומר, שכל זמן שלא נכנסו לארץ, הייתה יכולה השכינה לשרות עליהם בדרגה הגבוהה ביותר (כמו נבואה במדרגת סיני) גם בגלות, כמו שאמרו בגמרא מגילה: "עד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה". ואז בכל מקום ששכינה עמהם שם הם גאולים. ורק אחרי שנכנסו לארץ, נוצר ההבדל בין הארץ לחוצה לארץ, ואין הנביאים מתנבאים בחוצה לארץ, אלא "בה (בארץ ישראל) ובעבורה" (כוזרי). כמו כן "אין תורה כתורת ארץ ישראל" ולמרות שהתורה נלמדת בכל מקום כמצוות התלויות בגוף, יש הבדל בין תורת הארץ לתורת חוצה לארץ. התורה באה להראות לנו שהיא מעל המקום, ואפשרי שתנתן תורה גם בחוצה לארץ.
מובא בגמרא בשבת דף מד במלאכת סותר, שדווקא אם סותר על מנת לבנות במקומו. והקשו שם הרי במשכן סתרו על מנת לבנות במקום אחר? ותרצו: שכל מקום שהשכינה שם זה מקומו, וכאילו סותר במקומו. היינו שהמקום נקבע לפי השכינה, ואין השכינה תלויה במקום, מפני שהתורה היא שנותנת תוכן למקום שיהיה מה שהוא. כן ידוע מה שאמרו חז"ל ש"ארון אינו מן המידה" - מפני שהוא מעל למקום. אם כן, מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה יפנה מקום בלבו, ויבטל עצמו כמדבר, ואז יזכה לתורה בחינת "ממדבר מתנה - שהתורה ניתנת לו במתנה".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
