ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- כתבי הראי"ה
- למהלך האידיאות בישראל
'למהלך האידיאות בישראל', נדפס לראשונה על ידי הרב מאיר בר-אילן בשנת תרע"ב (1912) בשבועון 'העברי'. המאמר נכתב כתגובה למאמר אחר, 'היהדות ועתידותיה', שכתב ש"י הורוביץ בכתב העת 'העולם' ושעיקרו היה ייאוש ואכזבה מן העם היהודי. כתגובה החליט הרב קוק לכתוב את 'למהלך האידיאות', ומאחר שלא רצה להגיב במקום בו כתב הורוביץ - פורסם המאמר ב'העברי'.
ישנו הבדל ניכר בין המאמר המקורי כפי שכתבו הרב, לבין המאמר כפי שהוא לפנינו לאחר עריכתו על ידי הרב צבי-יהודה. בתהליך העריכה נוספו הכותרות שבסוגריים ושונה מקומן של פסקאות שלימות בהתאם לנושא. כמובן שהנוסח הסופי היה לנגד עיניו של הרב וקיבל את אישורו. 1
את שם המאמר קבע הרב, והרב צבי-יהודה נהג להעיר שהמילה 'אידיאה' היא מילה שנכנסה לספרות העולמית בעקבות אפלטון 2 , ושאליו התכוון הזוהר בדבריו על אומות העולם אשר "קרבין לאורח מהימנותא" 3 .
למהלך האידיאות בישראל (39)
הרב זאב סולטנוביץ'
5 - למהלך האידיאות בישראל פרק א' שיעור ראשון
6 - הקדמה למאמר לְמַהֲלַךְ הָאִידֵאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל
7 - למהלך האידיאות בישראל פרק ו' שישי
טען עוד
האידיאה, על פי אפלטון, היא ישות עליונה. ישנן פרשנויות רבות למושג זה, אך בעיקרו של דבר מושג האידיאה מתפרש כישות עליונה, עצמית ובלתי מתכלה, שכל המציאות המוכרת לנו היא רק הקרנה והשלכה שלה. בספרו 'פוליטיאה', מדגים זאת אפלטון על ידי 'משל-המערה' הידוע. במשל זה, נמצאים אנשים במערה כשגבם אל הפתח ופניהם אל הקיר, וכל עולמם הוא רק הצללים של מה שקורה מחוץ למערה. בנמשל, האידיאות הן מקור המציאות, אך נבצר מאתנו לראות אותן עצמן ואנו מסוגלים לראות רק את צלליהן, כלומר את ההשלכה שלהן. שניות זו מוסברת על ידי אפלטון כתולדה של המציאות בה אנו חיים: המציאות היא עראית, זמנית, מקרית וחולפת, ועל כן לא יתכן שהיא קיימת מצד עצמה, וחייבת להיות לה סיבה. סיבה זו היא מציאות-העל הנצחית, ולדעתו של אפלטון ביכולתנו למצוא את המתודה, את השיטה, איך לחקור את המציאות הנתפסת כדי להבין מתוכה את יסודותיה, את האידיאות.
למילה 'אידיאה' יש תרגום עברי מימי הביניים: צורה. זהו תרגום מדויק, מכיוון ששורש המילה 'אידיאה' הוא: "אידוס" שפירושו ציור או דימוי. זו גם הסיבה שהפסלים שבכנסיות היווניות נקראים "אידול", כלומר חומר שיש לו צורה. על פי אפלטון, בכל דבר שבעולם יש צורה ויש חומר. החומר עראי ומתכלה ולעומתו הצורה אינה מתכלה, לא הצורה הגשמית וגם לא הצורה הרוחנית. הצורה היא השלכה של האידיאה, ועל כן הבחנה בין חומר לצורה היא השיטה להבין מהן האידיאות השונות. אפלטון בנה שיטה שלימה, שעל פרשנותה התעוררו ויכוחים רבים, כגון: האם כל אידיאה בפני עצמה היא עצמאית, או שכל האידיאות מתאחדות לאידיאה כוללת יותר? וכן האם 'אידיאת הטוב' שמופיעה בדיאלוג אחר, היא היש-המושלם-וכולל-כל, או שגם היא חלקית? זהו אם כן, באופן כללי, מיקומו של תחום הדיון.
על כן, כשהרב מדבר על מהלך האידיאות בישראל אין הוא מתכוון רק לסיפור המעשים, כי הסיפור העובדתי הוא רק החומר. רצונו של הרב הוא להבחין בצורות, באותן התבניות וקווי המתאר החורזים את המעשים השונים. למרות שהאירועים, הדורות והפרטים משתנים, מופיעה בהם נשמה שאינה מתכלה, והמטרה כאן היא להבין דווקא אותה. לכן איננו מדברים פה על סיפור המעשים או האירועים כשלעצמם, אלא על צירם, על האידיאות המאפיינות אותם.
'מהלך'
לעומת 'האידיאה' שהיא מושג קדום, המילה מהלך היא מילה מודרנית. ככלל, התפיסה שהמציאות היא דינמית-מתחדשת ולא קבועה-סטטית היא תפיסה שנידונה ונתבררה בעידן החדש. לתפיסה זו, בצורה סכימטית, היו שלושה שיאים:
השיא הראשון נמצא בפילוסופיה של הגל 4 , הוגה גרמני דגול שלראשונה מדבר על תפיסה דינמית גם בהיסטוריה: תפיסה דינמית של הרוח - בתרבות, בפילוסופיה, באמנות ובדת. לדבריו, ישנו מהלך של הרוח המוחלטת, או שמא יש לומר התבונה המוחלטת, ההולכת ומגלה את עצמה משלב לשלב. זהו גילוי המופיע בדתות, בזרמים הפילוסופיים ובהופעות התרבותיות השונות. כלומר, ההיסטוריה לא נתפסת כמהלך של השתנות סתמית, כי אם כהתגלות של הנצחי-הקדמון ההולך ומתגלה משלב לשלב. לגבי משמעותו של אותו נצחי-קדמון, מתלבטים מפרשיו של הגל האם כוונתו לא-להות או למשהו אחר.
כבר היה אחד מחכמי ישראל באותה תקופה, ר' נחמן קרוכמל 5 - שבספרו "מורה נבוכי הזמן" העמיד תפיסה היסטורית יהודית על פי התפיסה הדינמית הזו, והיא שהא-להות מגלה את עצמה משלב לשלב בהיסטוריה היהודית. 6 זהו השיא הראשון: הגל מעמיד את היסוד הנצחי-המוחלט ואת היסוד הדינמי-המשתנה יחדיו. ההיסטוריה האנושית היא מהלך ההתגלות של הרוח-המוחלטת ההולכת ומכירה את עצמה.
השיא השני בהבנה הדינמית של תולדות האדם, הוא של אחד מתלמידיו של הגל, שהיה שונה ממנו מאד - קארל מרכס. 7 כפילוסוף גרידא אין בפיו של מרכס בשורת-חידוש גדולה, אולם כסוציולוג וכפילוסוף של ההיסטוריה הוא הגדיל לעשות. מרכס יצר תבנית של דינמיקה היסטורית, שאינה מסבירה את ההיסטוריה רק כרצף של אירועים אלא גם מצביעה על קשר פנימי מתפתח, מאירוע לאירוע, מתקופה לתקופה, מעניין לעניין. אמנם, הסברו של מרכס לכך היה הסבר מטריאליסטי, חומרני. החומר, שהוא המהות הקיימת היחידה, מגלה את המהות שלו.
הגל ומרכס ראו בכל שלב ושלב לא רק תנועה אלא אף התקדמות, הם היו אופטימיסטים היסטוריים.
השלישי שקידש את הדינמיות כמושג יסוד, הוא פילוסוף יהודי צרפתי, שהרב מזכיר 'באורות הקודש' 8 למרות שהיה ממש בן זמנו - אנרי ברגסון. 9 ברגסון הופך את מושג התנועה למושג מפתח, לא רק בהבנת ההיסטוריה האנושית, אלא בכלל הבנת המציאות. הוא מעמיד מושג חדש של "אבולוציה", גם בעולם החי, אבל הוא בהחלט לא מדבר על האבולוציה במובן הדרוויניסטי, על פיו היא נדחפת על ידי אילוצים, אלא על אבולוציה השואפת למשהו. אמנם, לא ברור למה בדיוק שואפת אותה אבולוציה. הרב קוק מכנה זאת: "האפילה, השרויה בשיטתם של הפילוסופים המעפילים המודרניים". להעפיל זה לעלות ולהתקדם, אך לאן? הלא:"אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם" 10 אומר משה למעפילים. יהיה ההסבר אשר יהיה, מושג ההתפתחות הוא מושג יסוד אצל ברגסון, והוא נתן לו ביטוי פילוסופי וספרותי מרשים.
זו הסיבה שאיננו מדברים כאן רק על האידיאות, אלא גם על מהלך. נבחין כאן בשלבי ההתפתחות והמעבר מתקופה לחבירתה, כאשר משמעות התקופה היא לא רק עניין של זמן אלא של השתלמות: ביטוי אידיאי, שכאשר הוא מגיע לשלמותו הוא עובר שינוי ונולד בביטוי אחר. כלומר, התקופה גוועת מפני שהיא מיצתה את עצמה אבל האידיאה לא גוועת, האידיאה נחשפת שנית בתנאים שונים, בחומר אחר, באירועים חדשים. יש התפתחות והשתכללות באידיאה, באופן הביטוי שלה מתוך כל אשר היה טמון בה מלכתחילה. ניתן את הדעת לכך שהאידיאה היא לא
הא-להות: אידיאה זו ישות עליונה, לעומת המציאות הרגילה, מציאות החומר, אבל לאו דווקא העליונה ביותר.
על יחסו של הרב קוק להגות זמנו
נראה שמאמרנו זה משקף את יצירתו ההגותית של הרב זצ"ל, ככלל. אין בו תגובה בלבד לדברי מישהו, אלא יצירה עצמית שמתייחסת לסדר היום של התרבות המודרנית. העיסוק המתפתח בעת החדשה במושגי המדינה והציבור, הן בצד הפילוסופי והן בצד הסוציולוגי, היווה לו גירוי להתייחס למושג יסודי זה בחיי האדם, ולתהות על משמעות המדינה והאומה. על ידי הגירוי החיצוני הוא הרחיב את העיון בשורש המושגים הללו שכבר ניסרו בחללו של עולם, ומצא להם יסוד, מקור ישראלי עצמי, קדום ומרכזי שמזדקר לעין.
בעת קריאת התורה בפשטות, אי אפשר להתעלם מכך שניכרת מאד המגמה לייסד מדינה. תמיד עמדה ההבטחה לאברהם יצחק ויעקב: תצא ממך אומה שתירש את הארץ המובטחת. ירושה - במובן של שלטון, ולא רק כת מוגבלת של אנשים מעולים וחשובים שכל הרוצה לשמוע להם ישמע. זוהי מגמה כל כך ברורה בתורה, שאם רק פותחים את העיניים - רואים אותה, אלא שזמן רב כל כך לא התייחסו למושג המדינה. ולכן נדמה בטעות שהעיסוק במושג הזה הוא חידוש שלא ממקורות היהדות.
אנו יכולים לראות שהאברבנאל, שהיה מדינאי בעצמו, כותב הגות היסטורית ומדינית-לאומית, וזאת משום שהוא תפס את התופעות בזוית-ראיה של מדינאי. אולם זה דבר שהיה נדיר יחסית. והרב, בהתאם למתרחש מבחינה תרבותית בתקופתו, בעת החדשה, מפתח את הרעיון הזה ונותן לו את הביטוי המתאים. התייחסות אל תפיסת הכלל בביטוייה הממשיים - אומה, מדינה ושלטון, מעמדות ושיתוף כל המעמדות האלה כאחד, למרות השוני והייחודיות של כל אדם ואדם. ציבור אשר ישמור את דרך ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט 11 .
כלומר, 'למהלך האידיאות בישראל', כשאר כתבי הרב, לא נכתב כפולמוס עם מישהו. ככלל, הרב סבר שמפולמוסים יוצאת תועלת קטנה, אם בכלל 12 . כאן מדובר על תגובה לגירוי, שהולידה יצירה מקורית ועצמאית. אין כאן טענה על טעותו ואי צדקתו של האחר. רוחות ההגות הנושבות סביב לרב מעוררות אותו ליצירה מקורית של ניתוח והבנת התופעה כשלעצמה, ללא עניין בהתאמה או בסתירה לדעתו של האחר. על פי זה מובנת דרכו של הרב, שכמעט ולא מציין שמות של הוגים אחרים, אלא מציג את שיטתו כמות שהיא, על השווה והשונה שבה, ביחס לנוף הרוח הנשקף מבעד לחלון עיניו.
^ 1. ראה אגרות ראי"ה: תט, תיא, תמה.
^ 2. אפלטון, בערך ג'של"ד-ג'תי"ד (בערך 347-427 לפסה"נ). פילוסוף יווני, תלמידו של סוקרטס ומורו של אריסטו, שיחד עמו נחשבים לשלושת הפילוסופים היוונים הגדולים ביותר. שמו האמיתי היה אריסטוֹקלֶס, ויש מסבירים שהכינוי אפלטון, שמשמעותו ביוונית: 'רחב', ניתן לו בשל רוחב דעתו.
^ 3. זוהר חדש יתרו, לח ע"א: "ונגה לו סביב, דא איהו מלכות יון דסחרא לון נגה ולא בהו נגה דכתיב בהו סביב. בגין דלית בכל מלכוון, דאינון קרבין לאורח מהימנותא, כוותייהו". וראה בספר 'אורות האמונה' עמ' 60. ובהערות הרב למאמר 'המסורת והמדע' בספרו של הרב וולקובסקי, נדפס בחוברת 'מאור' גיליון א, הוצאת 'מכון פרי הארץ'. וכן בספר 'קול הנבואה' עמ' נה, קנג, קסז. וב'ניצני ארץ' חוברת ז עמ' 61.
^ 4. גיאורג וילהלם פרידריך הגל, ה'תק"ל-ה'תקצ"א (1831-1770). כתב את 'הפנומנולוגיה של הרוח'. אמר על דרך הפתגם, שהינשוף של מינרווה (אלילת המדעים) אינו ממריא אלא בשעת דמדומים. דהיינו, העיון הפילוסופי והחקר המדעי באים רק לאחר מעשה.
^ 5. ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ה'תקמ"ה-ה'ת"ר (1840-1785). גדל והתחנך בקהילה חרדית במזרח גליציה, היה עטור זקן ופאות וחבוש שטריימל, שעם כל נאמנותו לתורה ולמסורת הושפע מן ההשכלה ובייחוד מהתרבות הגרמנית, ורכש ידע נרחב גם בספרות כללית ובמדע. חיבורו, 'מורה נבוכי הזמן - ספר מורה אמונה צרופה ומלמד חכמת ישראל', פורסם בשנת ה'תרי"א (1851).
^ 6. לאחר שכנוע חוזר של הרב-הנזיר הסכים הרב לכלול את 'מורה נבוכי הזמן' בתכנית הלימודים הגדולה של ישיבת מרכז הרב, תכנית שכללה: תלמוד והלכה ותנ"ך, וגם ספרות חכמת ישראל וספרי חכמה כלליים (מאמרי הראי"ה, עמ' 65-62. קול צופיך עמ' ע-עב).
^ 7. קארל מרכס, ה'תקע"ח-ה'תרמ"ג (1883-1818). מטריאליסט. טען שההתפתחות ההיסטורית נקבעת על ידי כוחות הייצור. לשיטתו, הרעיונות, הדת והמדיניות, נובעים מן המבנה הכלכלי של החברה. אמר על עצמו שהוא "העמיד את הֵגֵל על ראשו", כלומר, שהציג את הגורמים החומריים כמעצבים את הרוחניים. ספריו: 'המניפסט הקומוניסטי' ו'הַקַפִּיטַל'. מרכס נולד יהודי והוטבל לנצרות על ידי אביו.
^ 8. אורות הקודש כרך ב, עמ' תקלג. וראה עוד שם מעמוד תקלה ואילך.
^ 9. אַנרי ברגסון, ה'תרי"ט-ה'תש"א (1941-1859). פילוסוף ופסיכולוג יהודי-צרפתי. ניסה לשלב בין חופש הרצון לבין הדטרמיניזם. מספריו: 'חומר וזכרון', 'ההתפתחות היוצרת' ו'שני המקורות של המוסר ושל הדת'. חבר האקדמיה הצרפתית, וזוכה פרס נובל לספרות.
^ 10. במדבר יד, מב: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם".
^ 11. בראשית יח, יט.
^ 12. אגרות ראי"ה, אגרת קפה.
^ 2. אפלטון, בערך ג'של"ד-ג'תי"ד (בערך 347-427 לפסה"נ). פילוסוף יווני, תלמידו של סוקרטס ומורו של אריסטו, שיחד עמו נחשבים לשלושת הפילוסופים היוונים הגדולים ביותר. שמו האמיתי היה אריסטוֹקלֶס, ויש מסבירים שהכינוי אפלטון, שמשמעותו ביוונית: 'רחב', ניתן לו בשל רוחב דעתו.
^ 3. זוהר חדש יתרו, לח ע"א: "ונגה לו סביב, דא איהו מלכות יון דסחרא לון נגה ולא בהו נגה דכתיב בהו סביב. בגין דלית בכל מלכוון, דאינון קרבין לאורח מהימנותא, כוותייהו". וראה בספר 'אורות האמונה' עמ' 60. ובהערות הרב למאמר 'המסורת והמדע' בספרו של הרב וולקובסקי, נדפס בחוברת 'מאור' גיליון א, הוצאת 'מכון פרי הארץ'. וכן בספר 'קול הנבואה' עמ' נה, קנג, קסז. וב'ניצני ארץ' חוברת ז עמ' 61.
^ 4. גיאורג וילהלם פרידריך הגל, ה'תק"ל-ה'תקצ"א (1831-1770). כתב את 'הפנומנולוגיה של הרוח'. אמר על דרך הפתגם, שהינשוף של מינרווה (אלילת המדעים) אינו ממריא אלא בשעת דמדומים. דהיינו, העיון הפילוסופי והחקר המדעי באים רק לאחר מעשה.
^ 5. ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ה'תקמ"ה-ה'ת"ר (1840-1785). גדל והתחנך בקהילה חרדית במזרח גליציה, היה עטור זקן ופאות וחבוש שטריימל, שעם כל נאמנותו לתורה ולמסורת הושפע מן ההשכלה ובייחוד מהתרבות הגרמנית, ורכש ידע נרחב גם בספרות כללית ובמדע. חיבורו, 'מורה נבוכי הזמן - ספר מורה אמונה צרופה ומלמד חכמת ישראל', פורסם בשנת ה'תרי"א (1851).
^ 6. לאחר שכנוע חוזר של הרב-הנזיר הסכים הרב לכלול את 'מורה נבוכי הזמן' בתכנית הלימודים הגדולה של ישיבת מרכז הרב, תכנית שכללה: תלמוד והלכה ותנ"ך, וגם ספרות חכמת ישראל וספרי חכמה כלליים (מאמרי הראי"ה, עמ' 65-62. קול צופיך עמ' ע-עב).
^ 7. קארל מרכס, ה'תקע"ח-ה'תרמ"ג (1883-1818). מטריאליסט. טען שההתפתחות ההיסטורית נקבעת על ידי כוחות הייצור. לשיטתו, הרעיונות, הדת והמדיניות, נובעים מן המבנה הכלכלי של החברה. אמר על עצמו שהוא "העמיד את הֵגֵל על ראשו", כלומר, שהציג את הגורמים החומריים כמעצבים את הרוחניים. ספריו: 'המניפסט הקומוניסטי' ו'הַקַפִּיטַל'. מרכס נולד יהודי והוטבל לנצרות על ידי אביו.
^ 8. אורות הקודש כרך ב, עמ' תקלג. וראה עוד שם מעמוד תקלה ואילך.
^ 9. אַנרי ברגסון, ה'תרי"ט-ה'תש"א (1941-1859). פילוסוף ופסיכולוג יהודי-צרפתי. ניסה לשלב בין חופש הרצון לבין הדטרמיניזם. מספריו: 'חומר וזכרון', 'ההתפתחות היוצרת' ו'שני המקורות של המוסר ושל הדת'. חבר האקדמיה הצרפתית, וזוכה פרס נובל לספרות.
^ 10. במדבר יד, מב: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם".
^ 11. בראשית יח, יט.
^ 12. אגרות ראי"ה, אגרת קפה.
למהלך האידיאות בישראל למהלך האידיאות בישראל פרק ו' שיעור שני
התאחדות האידיאות בכנסת-ישראל בתחיתה בארצה, רשמי דרכיה ופעולותיה
למהלך האידיאות בישראל למהלך האידיאות בישראל פרק ב' שיעור חמישי
האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
