ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בהעלותך
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
סדר מסעות בני ישראל במדבר מתוארות בהרחבה יתרה, וזה לשון הכתוב (במדבר ט, יז-כג):
"ולפי העלת הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל. על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו. ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו. ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו. ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו. או ימים או חדש או ימים בהאריך הענן על המשכן לשכן עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלתו יסעו. על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה".
המסר העיקרי בכתוב הוא שעל פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו. אולם לא מובן מה צורך בפירוט הרב של האפשרויות שהיו במסעם ובחניתם, בהאריך הענן, או בהעלותו יומיים או חודש, או ימים, מערב עד בקר, או יומם ולילה?
ומתרץ הרמב"ן (על פסוקים יט-כב): "וטעם ובהאריך הענן - לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאווים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון השם. וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו - כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו. וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן. וסיפר עוד (בפסוק כא), כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם. ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך. או יומיים, ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בעניין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומיים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן. ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה, כגון בקדש שאמר (דברים א, מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם".
וכך מפרש גם אור החיים הקדוש שכל זה בא ללמד שבחן של ישראל שהלכו אחרי ה' ככל אשר צוום. ואפשר שעל זה המליץ עליהם הנביא ירמיהו (פרק ב) "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
משמעות המסעות לדורות
אין ספק, שספור התורה על מסעות של בני ישראל במדבר, לא נכתב לצורך תיאור היסטורי בלבד, (דמאי דהוה הוה), אלא יש לו משמעות לדורות.
אמרו חז"ל במדרש (שמות רבה א): "אתה מוצא שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכלם לא נתנם להם אלא על ידי ייסורין, התורה, וארץ ישראל, וחיי עולם הבא… ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח): וידעת עם לבבך וגו', המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש. מה כתיב אחריו: כי ה' אלקיך מביאך וגו'".
משמע מהמדרש, שכל הליכת ישראל במדבר היתה הכנה לכניסתם לארץ, ועל זה נאמר, שאין ארץ ישראל ניקנת אלא ע"י יסורין, ואלו ייסורי המדבר. ולכאורה המציאות בארץ היתה שונה בתכלית מהמציאות במדבר. במדבר היתה הנהגה ניסית "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו", ובארץ היתה הנהגה בדרך הטבע, וכיצד היה ניתן ללמוד זה מזה?
אלא ע"י שהתרגלו במדבר להנהגה ניסית, ונתברר להם שהכל על פי ה', יכלו להגיע לדרגת אמונה בהנהגה האלקית הטבעית, בחינת "שכון ארץ ורעה אמונה". כמו שכותב הרמב"ן בסוף פרשת בא: "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".
היינו, שהמציאות של "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו" קיימת גם היום, אם כי בהסתר פנים. וכך כתב השל"ה הקדוש שיאמר על כל פעולה שעושה "אם ירצה ה'", מטעם הנ"ל, להחדיר למודעותו שכל הליכותיו הם על פי ה', כמו שהיה במדבר.
מובא במדרש (במדבר רבה טו): "עשה לך, אתה משתמש בהן שאתה מלך, ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך. שנאמר: ויעמדו הלויים על עמדם השיר משורר וחצוצרות מחצרים. אמר רב: החצוצרות שהיו במקדש אף הן נגנזו". ולכאורה לשם מה נגנז, הרי משנכנסו לארץ לא היה צורך בהם למסעות, וכן לאחר החורבן מה צורך בחצוצרות שנגנזו? וכתב השפת אמת שכל דבר שנגנז יש לו משמעות לדורות, אלא שהוא גנוז בהסתר. ועל פי דבריו נראה לפרש מדוע החצוצרות נגנזו, מפני שמשמעותן גנוזה לדורות, להורות שכל מסעות ישראל בכל התקופות הן על פי ה', כפי שהיה במדבר שנסעו בהריע החצוצרות למסעיהם.
וכמו כן אמרו חז"ל שנגנז המשכן, (ילקוט שמעוני ירמיהו רמז שכז "שנגנז המשכן בבנין הבית"), וגם כאן נשאלת השאלה מה צורך ביריעות המשכן לאחר שנבנה הבית? אלא לפי הנ"ל, זה בא לרמז לנו שגם בזמן הגלות, במצב של מסעות ישראל בכל מקום שהם, שגם השכינה נודדת אתם ושורה עמם, כמו שהיה בזמן המדבר שהשכינה שרתה עמם, ולשם כך נבנה המשכן ביריעות שיהיה אפשר לקפלם בעת המסע. וכך גם לדורות השכינה נוסעת עמם לכל מקום אשר יחנו. "עשר מסעות נסעה שכינה", עד לגלות בבל, לשכון עמם בגלותם.
כאשר השכינה עמהם אין הם נחשבים גולים
מובא בגמרא, מסכת שבת לא עמוד ב:
"וקסבר רבי יוסי: סותר על מנת לבנות במקומו - הוי סותר, על מנת לבנות שלא במקומו - לא הוי סותר. אמר ליה רבה: מכדי, כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא! אמר ליה: שאני התם, כיון דכתיב על פי ה' יחנו - כסותר על מנת לבנות במקומו דמי".
הגאון ר' חיים שמואלביץ' זצ"ל הסביר זאת במשל, לתינוק הנישא על ידי אמו, והיא הולכת עמו ממקום למקום, אם ישאלו את הקטן הזה היכן הוא נמצא, בודאי יענה שהוא נמצא בידי אמו… כי זהו מקומו, ולא משנה לאן אמו הלכה. וכך ישראל במדבר, שקב"ה נשא אותם כעל כנפי נשרים, והשרה שכינתו בתוכם, ולכן למרות שהם נעו ממקום למקום, נחשב בעיניהם כאילו הם באותו מקום כל הזמן, היכן שהשכינה שם הם, ומכאן נגזרה ההלכה "כסותר על מנת לבנות במקומו דמי".
נראה להסביר לפי זה את דברי הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות:
"ונתייחד ספר ואלה שמות בעניין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו… והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם , ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר , וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אוהליהם והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו עניין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד ".
לכאורה קשה, בתחילה אמר שהגאולה היא בשובם אל מקומם, ולא בהיותם בארץ לא להם, וכיצד מפסיקה הגלות בהשראת השכינה? אלא שכל עניין הגלות הוא הריחוק מן השכינה, ובהיותם עם השכינה, הרי הם במקומם. (מסתבר שלאחר כניסתם לארץ, שהיא מקום השראת השכינה, היציאה ממנה נחשבת לגלות, אבל לפני כניסתם הראשונה אליה, "הוכשרו כל הארצות" שתשרה עליהם שכינה).
והנה לפי מה שאמרו לנו חז"ל שלכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם, אפשר שאין אנו גולים כלל, וכל הנחת הגלות היא כאשר אין אנו מרגישים שהשכינה עמנו, וכאשר נביא לתודעתנו שהשכינה עמנו בכל מקום נהיה גאולים. רמז לדבר במילה "גולה" שבתוספת אות א' מתקבלת המילה "גאולה", האות א' מרמזת לאלופו של עולם, וכאשר אנו מתחברים לשכינה, ומפנים לה מקום בקרבנו, נמצאנו גאולים.
מקומה של פרשת "ויהי בנסוע"
פרשת ויהי בנסוע מוקפת בסימניות נוני"ן הפוכים, נחלקו חכמינו ז"ל במשמעות הדבר (שבת קטו עמוד ב): "תנו רבנן: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה", פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: חצבה עמודיה שבעה - אלו שבעה ספרי תורה. כמאן - כרבי.
מאן תנא דפליג עליה דרבי - רבן שמעון בן גמליאל הוא, דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן - כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? - ויהי העם כמתאוננים. פורענות ראשונה - ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? - אמר רב אשי: בדגלים".
רבי סובר שזה מקומה של הפרשה, כמו שפרש רש"י שם "דמקומה הוא, דפרשה זו בתחילת מסע שנסעו מהר סיני איירי, כדכתיב לעיל מיניה ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן וגו'". וצריך להבין: מדוע סובר רשב"ג, שאין הפרשה במקומה? וכן מדוע נבחרה פרשה זו להיכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות? עוד כתב, שעתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, וכי התורה תשתנה לעתיד לבא?
נראה לומר, שפרשת "ויהי בנסוע" משקפת הנהגה נסית של הקב"ה עם ישראל, וכך היה ראוי שיהיה לכתחילה בנוסעם מהר ה'. כמו שאומר משה ליתרו חותנו "נוסעים אנחנו אל המקום" ופרש רש"י - "מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להיכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים. ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס". ואם היו זוכים היו נכנסים לארץ בהנהגה ניסית, מהלך שלושה ימים ביום אחד, ואז היה מתקיים גם הפסוק "ויהי בנסוע .. קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך", אולם מכיוון שחטאו, היו צריכים לכבוש את הארץ בדרכי מלחמה, וא"כ הפסוק הזה אינו מתאים למקומו, ושייך יותר לפרשת הדגלים.
ולפי זה אפשר לפרש את דברי רשב"ג, שעתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, לא שישתנה מקומה של פרשה, ותשתנה התורה חלילה, אלא שלעתיד לבא יתגלה שגם בהנהגת ה' הנסתרת, הקב"ה היה עמנו במסע המחנות, בכל המצבים והגלויות, ונתקיים בנו האמור בפסוק "ויהי בנסוע", וזה היה סוד קיומינו במשך ההיסטוריה, נמצא, שזה הוא מקומה של הפרשה. וזה מה שאומר רש"י "עתידה פרשה זו - לעתיד, שיהיו כל הפורעניות בטלין, ולא ידאגו לפורענות, ויצר הרע בטל", היינו כאשר יתבטל יצר הרע, נוכל לחוש את השכינה שהיא עמנו גם במצבים של הסתר פנים.
ואם כן, מובן מדוע נבחרה פרשה זו להכתב כאן להפסיק בין פורענות לפורענות, מפני שהיא התקון לפורענות, ללמדנו שלמרות החטא שגרם להפסק ההנהגה הניסית של "ויהי בנסוע" נשארה הבחינה הזאת של שכינה עמנו גם עתה.
רמז לדבר בסימניות המקיפות את הפרשה, הנוני"ן ההפוכים, האות נו"ן מסמלת את הנפילה, ולכן דוד המלך לא כתבה ב"אשרי". כפי שמובא בגמרא, ברכות ד עמוד ב: "אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? - מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב: נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". אולם בנו"ן עצמה רמוזה גם תקומתם, כפי שאמרו חכמי ארץ ישראל "במערבא מתרצי לה הכי: נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל". וגם דוד רמז על זה "אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש, שנאמר: סומך ה' לכל הנפלים".
אפשר לומר זאת על פרשת "ויהי בנסוע", שמתארת הנהגה ניסית, אולם גם לאחר הנפילה של ישראל, תקומתם מתגלה עם הדורות כאשר מתברר להם שגם בגלות "הארון" והשכינה היו עמם.
והדברים מופלאים ומאירים.
"ויהי בנסוע" - ספר בפני עצמו
לדעת רבי פרשת ויהי בנסוע הוא ספר בפני עצמו. לכאורה מה חשיבותו שיחשב ספר בפני עצמו? נראה לומר, שהוא מסמל את כל ימי חיי עמנו בכלל, ומוצאות האדם מישראל בפרט, מסע וחניה, מסע וחניה, כאשר אנו מונהגים ע"י הקב"ה. בין שהמסעות הללו הם ניסים גלויים ובין שהם ניסים נסתרים. ורמז לדבר במסכת שבת קטז עמוד א: "תא שמע: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן - מצילין, ואם לאו - אין מצילין". אפשר לראות בהלכה זו רמז, שגם כשעמנו הוא במצב של ספר תורה שבלה, אם אך נשארו בו פ"ה אותיות (- 85 בגימטריא), הרומזים לכך שהשכינה נמצאת "פה", (פ"ה שווה בגימטריא ל"מילה", שנשאר בהם רק אות ברית, יהיו נצלים מדינה של גהנום), משמע שהשכינה נמצאת עמהם, ובכך הם נצלים מן הדליקה ומן החידלון.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
