ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- האשה ביהדות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל
השינויים הכלכליים והחברתיים שהתחוללו בעולם בדורות האחרונים לא פסחו על המבנה המשפחתי. שינויים אלו מחייבים גם התייחסות הלכתית. במאמר זה ייעשה נסיון צנוע לעורר חלק מהשאלות ההלכתיות שנתקלתי בהן והצעת פיתרון מעשית, לפחות לחלקן.
מבנה המשפחה הקלאסי בנוי על המצב שנוצר לאחר גרוש האדם מגן עדן. על האיש נגזר "בזיעת אפך תאכל לחם" ועל האישה נגזר "בעצב תלדי בנים". עול הפרנסה הוטל כולו רק על האיש, כשבמקביל, עול גידול הילדים וניהול הבית הוטל רק על האישה. האישה לא יכלה בדרך כלל לפרנס את עצמה והייתה תלויה תלות כלכלית בלעדית בבעל. הבעל לעומתה התמחה במקצוע בו עבד קשה מבוקר עד ערב להביא טרף לביתו.
על רקע מציאות כלכלית-חברתית זו תוקנו תקנות חז"ל לניהול החיים המשותפים שעקרונותיהם הם (על פי הרמב"ם - הלכות אישות פרק יב): "שלשה חיובים מוטלים על הבעל מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה. שארה אלו מזונותיה. כסותה כמשמעה. עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ. ושבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם עיקר כתובה והשאר הם הנקראין תנאי כתובה. ואלו הן: לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה כשתמות, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם".
בארבעה דברים זוכה הבעל מדברי סופרים ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו ולהיות מציאתה שלו ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה. ועוד תקנו חכמים, שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה. לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה. אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה ומפני תקנה זו יחשבו המזונות מתנאי הכתובה.
לפי תקנות אלו, כל רכוש הבית, כולל רווחיה של האישה, שייכים בלעדית לבעל ואין לאישה סמכות להתערב בניהולם, אלא אם כן היא רואה את עצמה נפגעת מדרך ניהולו של הבעל את הנכסים (עיין למשל סימן פה סעיף יג ואילך).
התמורות הכלכליות והחברתיות
המציאות הכלכלית-חברתית בימינו השתנתה. האישה רוכשת בדרך כלל מקצוע משלה ועובדת בו מחוץ לביתה. יש והיא משתכרת לא פחות מבעלה ולפעמים אף יותר. ומכיון שבעל המאה הוא גם בעל הדעה האישה שותפה מלאה לבעלה בכל הוצאות הבית. וממילא גם הרכוש שהיא מביאה עמה, בין אם הוא נכסי מלוג, או נכסי צאן ברזל או הכנסותיה ממעשי ידיה, אינו נמסר בלעדית בידי הבעל לעשות בו כטוב בעיניו. בפועל האישה לא ויתרה על זכותה בניהול רכושה. הקופה משותפת, ולמעשה האישה רואה את עצמה שותפה שוות זכויות בכל הרכוש המשותף בין זה שלה ובין זה של בעלה. ויש לשער, שאם בעל יתבע על פי דין תורה זכויות בלעדיות ברכוש הבית, ייאמר לו, לפחות משום שלום בית, שיימנע מכך. יתירה מזו, ייתכן אף שייאמר לו שעל דעת כן האישה הביאה עמה את רכושה והכניסה את משכורתה לקופה המשפחתית, על מנת שתהיה שותפה שווה ברכוש. האם יש לכך משמעות הלכתית? כלומר, האם נאמר שנשתנו הטבעים ותקנות חז"ל שתוקנו במציאות חברתית אחרת אינן תקפות עוד?
המשפחה יחידה אורגנית אחת
נראה לעניות דעתי, שתפיסתה העקרונית של התורה את מבנה המשפחה לא השתנה ולא תשתנה לעולם. לפי תפיסה זו המשפחה אינה שותפות עסקית של שני אינטרסנטים שווים המשקיעים את הונם ואונם בעסק משותף. המשפחה היא גוף אורגאני אחד שבו כל אחד משקיע על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. על פי הנחה זו לעולם לא יוטל כל העול הכלכלי לפרנסת המשפחה על האישה, כי תפקידה גם להביא חיים לעולם, בפרט בתקופת הפוריות. גם בחיים המודרניים אין תחליף, ולא יהיה כזה לעולם, לאישה כאם לילדים. דבר זה מחייב התחשבות מרבית בעומס הגופני והנפשי המוטלים עליה, ולכן הבעל הוא זה שחייב לשאת בעיקר בעול הפרנסה. עבודת האישה מוסיפה לרווחת הבית אך לא נועדה לקיים אותו 1 . וממילא תקנות חז"ל תקפות בעיקרן גם בימינו, אם כי יישומן שונה בהתאם לנתונים המשתנים.
גישתה של האישה המודרנית לחיי הנישואין היום שונה מבעבר. אמנם גם היום אישה נורמלית (להוציא נשים קרייריסטיות חריגות המעדיפות את קידומן החיצוני על פני קידומן המשפחתי) רואה בבית ובתפקידה האימהי עיקר. אולם בתחום הכלכלי אישה אינה מוכנה להכניס את עצמה למצב שבו היא תהיה תלויה בזולתה. היא רוצה להיות שותפה פעילה בפרנסת הבית. ומכיוון שהמציאות החברתית היום שונה מבעבר לכן השתנו גם ציפיותיה של האישה באשר לחלקה בצבירת הרכוש.
אומנם אין האישה צריכה להיות מפרנסת ראשית, אולם גם כמפרנסת משנית היא זכאית לדעתה לחלק אקוויוולנטי. החברה המודרנית רואה מחובתה לתגמל כספית כמעט כל עיסוק. לכן הנוהג המקובל כיום הוא להתייחס, עקרונית, לעבודת האישה בצורה שוויונית לזו של הגבר. היא גם מתוגמלת בהתאם. אי לכך גם עבודות הבית והטיפול בילדים ראויות בעיני הנשים לשכר הולם. כי ממה נפשך, אם האישה מתמסרת רק לילדיה, יש לה מיגו 2 , שהיא יכלה לצאת לעבודה במקום לעסוק במלאכות הבית. ואם היא עובדת במשרה מלאה מחוץ לבית ומכניסה את כל רווחיה לקופת המשפחה היא באמת אינה חייבת לשאת בעול נוסף ללא גמול. (עיין חלקת מחוקק על שלחן ערוך אבן העזר סימן פ אות ב שאישה שדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה אין מוציאין מידה).
כלומר, האישה בימינו נכנסת לחיי הנישואין על בסיס של הבנה שונה, של פחות תלות, ויותר הדדיות. אומנם הדדיות אין פירושה שוויון. אי אפשר להשוות כלל את הסיכונים והייסורים שאישה עוברת בהריון ולידה לדאגתו של הבעל. מאידך, אי אפשר להשוות בעל שעמל עמל מפרך במקום רחוק ומנותק מביתו לעבודתה של אשתו שנשארה בבית. המשפחה אינה מפעל כלכלי שבו ניתן לפצות כל עובד לפי כרטיס עבודה. עם זאת מוסכם על בני הזוג שהם למעשה דומים במידה רבה לשותפים שווים. גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש ולא נחתמים בחוזה מיוחד המציאות החברתית יצרה נוהג שעל דעתו כל הזוגות נישאים כיום. והשאלה היא האם נוהג זה משנה גם את ההתייחסות ההלכתית העקרונית?
מחלוקת הרב דייכובסקי והרב שרמן
באשר לשאלה העקרונית, האם חל בימינו שינוי מהותי בבעלות על הרכוש, נחלקו שני חברי בית הדין הגדול, הרב שלמה דייכובסקי והרב אברהם שרמן (תחומין יח ויט) דיונם נסוב בעיקר סביב השיתוף בנכסים וזכות הבעל בפרות הנכסים של אשתו, אולם יש לו השלכות מרחיקות לכת על המערכת המשפחתית כולה.
נעמוד ראשית כל על דיון צדדי. הרב דייכובסקי מסתמך בין היתר גם על האמור בשטר התנאים "שישלטו בנכסיהם שווה בשווה". ומביא ראיות לדבריו מהמהרי"ק והמהרש"ם. הרב שרמן מגביל את התנאי להוצאות למזונות וצדקה בלבד ולא לחלוקה שווה של הרכוש לכל דבר.
לעניות דעתי קשה לסמוך על שטר התנאים משתי סיבות: א. רבו בימינו הזוגות שאינם כותבים כלל שטר תנאים. ובכלל, בני ספרד לא נהגו לכתוב נוסח זה של שטר תנאים. ב. הזוג עצמו אינו חותם על שטר התנאים. הם רק נשאלים אם הם מסכימים להינשא זה לזו. ההורים הם החותמים על שטר התנאים. האם חתימתם מחייבת את הזוג הצעיר למשך כל הנישואין?
אולם הויכוח העקרוני ביניהם הוא בשאלה, האם המנהג המקובל בחברה, של שיתוף בנכסים בפועל, גורם לשינוי המעמד ההלכתי. הרב דייכובסקי טוען, שמכיון שהמנהג הנוהג כיום בכל המשפחות בכל המגזרים הוא שהאיש והאישה מנהלים את כל עניני הממון שביניהם בשותפות, הפך נוהג זה להלכה מחייבת, שהרי על דעת כן נכנסו לחופה. אי לכך אין לבעל זכות מועדפת בפרות נכסי מלוג של אשתו.
חולק עליו הרב שרמן וטוען שיש כאן עימות בין שתי השקפות עולם ולכן אין ביכולתה של השקפת עולם שונה מההלכה לעקור את ההלכה. לדעתו, עלינו לומר שההלכה נשארה כמות שהיא, שהפרות של נכסי המלוג 3 שייכים פורמלית לבעל, אלא שהבעל מוחל משום שלום בית ומשתף את האישה למעשה בכל הכרעותיו. אולם אין כאן ויתור עקרוני על עצם זכויותיו. אלו נשארו בעינן. הנפקא מינה תהיה כאשר מתגלע סכסוך ביניהם, אין האישה יכולה לטעון לבעלות מלאה על רכושה, כולל הפרות, ואף לדרוש להחזיר לה למפרע את כל פרותיה.
הרב דייכובסקי אינו רואה בשיתוף הנכסים השקפת עולם זרה, אלא מציאות חברתית שהשתנתה והיא מקובלת על הכל.
דוגמא קרובה מאוד לענייננו מצויה בספר שו"ת (שאלות ותשובות) מהר"י בן לב חלק ב סימן כג, שבה הוא פוסק שהאלמנה זכאית במחצית הרכוש כמנהג פורטוגל ממנה היגרה אותה אלמנה. למרות שלפי ההלכה האלמנה זכאית למדור ומזונות אולם לא למחצית הרכוש. עם זאת לעניות דעתי שיש לחלק בין זכות האלמנה במחצית הנכסים, שהמנהג מבטל הלכה, לבין נידון דידן. אצלנו מדובר בזעזוע מהותי וחסר איזון של כל מבנה המשפחה. הפרות ניתנו לבעל תמורת פירקונה 4 . לפי המצב החדש חובתו בפירקונה נשאר בעינו, אולם תמורתו - הפרות - נשללה ממנו. אין כאן איזון משאבים, אלא אדרבה הפרת האיזון העדין עליו בנויה המערכת המשפחתית. אי אפשר לבודד את נושא הפרות ולהתעלם מתנאים אחרים שבהם עדיין הבעל חייב חיוב מלא. האם על דעת כן כל אחד מוכן לקבל עליו את המנהג החדש?
איני רואה את עצמי בר סמכא להכניס את ראשי בין הרים גדולים. אולם מכיוון שלויכוח ביניהם יש השלכות רבות ברצוני לתרום את חלקי לדיון כשרגא בטיהרא 5 . אין באמתחתי הדלה מענה לכל השאלות המתעוררות. יש בה יותר שאלות מאשר תשובות. אולם היא הנותנת. מטרת השאלות לעורר את החשיבה ההלכתית, ועל ידי 'תשועה ברוב יועץ' לסלול את הדרך בה נוכל לצעוד ולהצעיד את המשפחה הישראלית בימינו בבטחה. אנו נעשה זאת על ידי העלאת מקרים פרטיים מעשיים בחיי המשפחה. נבדוק באמצעותם את יישומה של ההלכה בחיי המשפחה העכשוויים. ואולי נוכל להסיק מהם גם מסקנות כל שהן. בחלק מהמקרים יוכח שהרב דייכובסקי צודק, באחרים יוכח שהרב שרמן צודק, ויימצאו מקרים המצריכים עיון. המקרים שיידונו כאן הם מידגם אקראי ואין ספק שיש עוד מקרים רבים הראויים לדיון, ולא עליך המלאכה לגמור. ולא באתי אלא לעורר. (חלק מהמקרים עוסקים במערכת היחסים הכללית של בני הזוג ,ולאו דווקא במישור הממוני, אולם נראה לעניות דעתי שיחסי הממון משליכים את השלכותיהם על המערכת כולה).
^ 1 מנסיוני אני יכול להעיד ששוחחתי עם מאות זוגות ממגזרים שונים ומקצועות מגוונים וכשהסברתי לזוג את חובת הבעל לפרנס את אשתו לא נתקלתי מעולם באישה שויתרה על זכותה זאת.
^ 2 מיגו - אפשרות לטעון טענה משפטית.
^ 3 נכסי מלוג - נכסים השייכים לאשה ולבעל יש זכות בפרותיהם (דמי שכירות וכד')
^ 4 פירקונה - חובת הבעל לפדות את אשתו אם נשבתה
^ 5 שרגא בטיהרא - נר באור היום
^ 2 מיגו - אפשרות לטעון טענה משפטית.
^ 3 נכסי מלוג - נכסים השייכים לאשה ולבעל יש זכות בפרותיהם (דמי שכירות וכד')
^ 4 פירקונה - חובת הבעל לפדות את אשתו אם נשבתה
^ 5 שרגא בטיהרא - נר באור היום
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
