ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויצא
- מדורים
- שבת הראי"ה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת יקוט
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ [כח יא].
"יש מעלה מיוחדת בתפילה, והיא מוצאת תכליתה ברמי המעלה והערך, קדושי עליון הניגשים אל ד' שע"י התפילה ירומו למעלת הנבואה או קרוב לה [כדברי הטור או"ח סי' צ']. הם פוגעים מעמדים גדולים יותר מהליכות הטבע, כי יתרוממו הרבה על הטבע וידבקו באלוקים חיים בלב ונפש טהורה. ולזה המעמד הרם, מוכשר הלילה במנוחתו והתבודדותו, כדביאר החסיד ב'חובות הלבבות' ביתרון תפילת הלילה. גם היא מכשרת את בני המעלה הזאת להיות נפקדים בחזיונות קדושים בשכבם בשנתם, לחזות מחזות נושאים תבואות שכליות נוראות אשר לא יושגו בחברת החומר וחושיו, זאת תקרא פגיעה.
כי הדברים המושגים למעלה מתהלוכות השכליות המוטבעות, הנה שלא כסדר הטבעיות שהן מתהלכות בהדרגה מהקל אל הכבד וע"פ דרכי עיונים בודדים המתלקטים למערכה, כ"א בפתע יגלה עליהם אור גדול מנועם ד', אשרי כל זוכה לו, תקרא התפילה מצד היותה כוללת זו התכלית בשם פגיעה, כדרך הפוגע בהולך לא לפי ערך מהלכו של ההולך לבדו, כ"א השתתף בזה ג"כ סיבת קרבת הנפגע. וכאשר אירע ביעקב אבינו ע"ה, שודאי השלימתו ג"כ התפילה לאותו החזיון הנבואי הנשגב של מראה הסולם וכל פרטיו. שעל כן נתייחס לתפילתו שם פגיעה, "ויפגע במקום", והיא נאותה לערבית" [מרן הראי"ה, 'עין אי"ה' (באור אגדות הש"ס) ברכות ח"א עמ' 110].
אורות הראי"ה
הראי"ה ותורת הגר"א מוילנא (ח')
פרק ח': שליחותו של הגר"א
בשבועות האחרונים אנו עוסקים בהשפעתה של תורת הגר"א על מרן הראי"ה. עסקנו בתחומים שונים בהם ניכרת השפעה זו, ביניהם: אחדות ישראל, לימוד תנ"ך, תורת ארץ ישראל, דרכי לימוד, לימוד אליבא דהלכתא, ועוד.
השבוע נעסוק בנושא מרכזי ויסודי, והוא: שליחותו של הגר"א לדורינו, דור הגאולה. נלמד על מעלת נשמתו של הגר"א, ע"פ דברי תלמידיו ומקורביו, וע"פ דברי מרן הראי"ה זיע"א.
הגר"א מכין דרכו של משיח
אחד ממקורביו הגדולים של הגר"א, היה הגאון רבי מנשה מאיליא. גאון מיוחד ומופלא זה, כתב ספרים רבים עמוקים ביותר, בענייני אמונה ומחשבה, אשר זכו להסכמותיהם הנלהבות של גדולי ישראל (בקרוב נקדיש עלון מיוחד בו נעסוק בתורתו המיוחדת ע"פ דבריו וסיפוריו של מרן הראי"ה). באחד מכתביו כותב רבי מנשה כי הגר"א נשלח להכין את הדרך לביאת המשיח:
"אשר לפי הנראה, לפי רוב המשך גלותינו שהיא קרוב לעקבות משיחנו, ושצריך לפנות דרך לפניו, דרך האמת, כפי שכתבתי, שעיקר השתדלותינו שנהיה כלי הכנה לקבל אורה וטובה [...] וכפי הנראה ששלח לנו ד', עיר וקדיש מן שמיא, הגאון המפורסם מוהר"א זצ"ל מוילנא שהחזיר עטרת התורה ליושנה, ע"פ דרכו דרך האמת והפשוט" ['אלפי מנשה', סימן קעז עג ע"ב].
בחינת משיח בן יוסף
הגאון המקובל ר' יצחק כהנא זצ"ל, היה מגדולי עוסקי תורת הגר"א, ובאחד מספריו כותב שהגר"א היה בחינת משיח בן יוסף. וזה לשון קודשו:
"אשר אחד מג' דרבים שנצרך משיח בן יוסף לבוא בכל דור דור הוא לגלות רזי תורה למי שראוי לכך [...] וליבי אומר לי בבירור אשר לזה נשלח לנו עיר וקדיש משמיא נחית רבינו הגדול הגר"א ז"ל לגלות את התורה בנגלה ובנסתר, רק בעוה"ר אין הדור ראוי להם ע"כ נאבד רוב דבריו בנסתר אשר היה בהם עשר ידות יותר מנגלות" ['תולדות יצחק' ח"ב קמ ע"ב].
מקור נוסף לבחינה המשיחית של נשמת הגר"א, אנו מוצאים בכתבי הגאון המקובל רבי אברהם זצ"ל מפריל, שהיה מתלמידי הגר"א. ר' אברהם (שהיה סבו זקנו של מרן הראי"ה) מצא רמז למעמדו של הגר"א כמשיח, בתוך מאמר זוהר חדש. וכך כתוב שם:
"ייתא חגי – כד תמנה כ"ב שנין ז' זמנין לכל חד מאינון עשרה דזבינו ליה, תשכח אלף תק"מ, וכדין יתער פורקנא דישראל כצפרא דשארת לאנהרא זעיר זעיר עד י"ז שנים דאסתלק ההוא צדיק בדרגא דטו"ב, הדא הוא דכתיב: יוסף בן י"ז שנה היה רועה את אחיו".
לפי מאמר זה, שנאת החינם של בית שני עוררה את חטא שנאת החינם של אחי יוסף, ואז נחרב בית המקדש והקב"ה העניש אותם 'שבע על חטאתם'. מן הטעם הזה צריך להכפיל כ"ב שנים (מספר השנים שהיה יוסף במצרים) בשבע (שבע על חטאתיכם) כפול עשר (כנגד כל אחד מאחי יוסף שגרמו למכירתו) והם 1540 (אלף תק"מ), ואח"כ תתעורר גאולה לישראל כאור בוקר עד שבע עשרה שנה ואז יסתלק אותו צדיק. וכתב רבי אברהם על זה: "רמז לגוויעת הגאון ודו"ק". שכן תק"מ באלף השישי – הוא סוד הגאולה. ואם נוסיף י"ז שנה, נמצא בתחילת שנת תקנ"ח – כדי שיהיו י"ז שנים שלמות – ואז "יסתלק אותו צדיק" – ובתחילת אותה שנה נפטר הגר"א לעולמו [מתוך 'זהירותא דאברהם' לר' אברהם מפריל, על זוהר חדש (מופיע במהדורה הר"מ מרגליות עם פירוש 'ניצוצי זוהר', עמ' 244)].
הגר"א כמעורר התחיה
כידוע, הגר"א היה מהמעוררים הגדולים לשיבת עם ישראל לארצו. הוא עודד את תלמידיו לעלות ארצה וליישב אותה בחקלאות ובבנין, ואף הוא עצמו יצא מביתו והחל לנסוע לארץ ישראל, אך מסיבה עלומה הפסיק באמצע הדרך, וחזר לביתו בוילנא. ואמנם, אם הגר"א לא זכה לראות את הארץ משאת נפשו, ועל כך הצטער כל ימיו, הרי שחפצו ותשוקתו עשו פרי לאחר פטירתו. הגר"א נפטר בשנת תקנ"ח, וכעשר שנים אחר כך (תקס"ח) עלה לארץ ישראל אחד מבחירי תלמידיו – הגאון המקובל רבי מנחם מנדל משקלוב זיע"א, והוא היה הראשון שהניח את היסוד לישוב האשכנזים הפרושים בארץ ישראל.
ומתוך קישורו העמוק לארץ ישראל וגאולת האומה, היה הגר"א משנן וחוזר בכל יום את הפסוקים הבאים: א. "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" [תהילים עו]. והוסיף ואמר על זה: סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך. ב. "חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן" [ישעיהו לג]. "מועדנו" היינו מועד הגאולה. ג. "ציון היא דורש אין לה", מכלל דבעיא דרישה [ר"ה ל.], היינו ציון דורשת את הדרישה. ובביטוי זה 'בעיא דרישה' שבחז"ל ראה הגר"א רמז לשמו 'אליהו בן שלמה זלמן' השווה בגימטריא.
הרב אליהו לנדא זצ"ל (מצאצאי הגר"א) כותב שהגר"א ברגעיו האחרונים חזר כמה פעמים על הפסוקים האלה וביקש מתלמידיו שגם הם יחזרו תמיד עליהם ['דורש לציון' עמ' ריז].
על הפסוק הראשון שהזכרנו – "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון", ביאר הגר"א ביאור נוסף, המלמד גם הוא על הקשר בין מצוות סוכה לארץ ישראל. וכך אמר הגר"א: סוכה וארץ ישראל הם שתי מצוות המיוחדות בכך שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו [ראה: 'דורש לציון' עמ' לח]. לא מקרה הוא, אפוא, שיום פטירתו של הגר"א הוא בחג הסוכות.
שלושת השליחויות של הגר"א
במאמר מקיף ועמוק על דמותו של הגר"א, מבאר הגרי"מ חרל"פ זצ"ל את שליחותו של הגר"א בעולם, ע"פ דברים שקיבל במסורת:
"הופעת נשמתו של אדוננו הגאון בעולמנו, כפי מה שמקובלני מפה לאוזן, הייתה בשביל שלושה דברים:
לשמור על דרך עץ החיים, זו התורה, ולא להרים את רגשי הנבואה על התורה, ולמען להדריך את עם הקודש שישמרו בעקבות רב יוסף שחזר והכריע שגדול המצווה ועושה וכו' ובשביל זה אמר רב יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא, דעיקר ענווה היא להיות בטל לציווי התורה, עקב ענווה יראת ה'. וכן יעודו של רבנו בגילוי רזי התורה, כנודע וכמובא בספר 'תולדות יצחק' (וכאן מביא הגרי"מ את הדברים שהבאנו לעיל מהספר הנ"ל).
ללמד אורחות חיים ביושר קודשם ולא להלוך אחרי הפלפול הבלתי נכון שהיה נהוג בימים ההם. ורבים אשר צווחו והרעישו על זה עד כי הופיעה נשמתו הקדושה של אדוננו הגאון, למד ולימד את הדרך הישר והכל מצד הענוות חן.
השיבה לציון משכן כבודו ולירושלים בית מקדשו לבנות ולשכללם בהדר קודשם ולדעת כי ארץ ישראל היא כסוכה שמצוותה תעשה ולא מן העשוי כדי לקיים "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון", בקבוץ גלויות על דרך הקץ המגולה כמבואר לעיל, אשר זאת הייתה מגמתם של רבנו הגר"א ותלמידיו בעבודת יסוד הישוב בארה"ק, וכן לזכות עי"ז לרוח הקודש אמיתית בלי שום עירוב פסולת, שלזה חזה הגר"א בצפייתו לרוח הקודש שאי אפשר לזכות בה בשלמות זולת בארץ הקודש, והייתה תקוותו מלאה שעי"ז תוחזר עטרת הקודש ליושנה, שכל בניך למודי ה' וקיום החזון של הנביא [יואל ג'] "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו", ובזה יקויים גם סוף נבואתו "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא", שהאתחלתא דגאולה היא ביעודו דמשיח בן יוסף [בספר 'ליקוטי הגר"א' דף מ' ובאר יצחק שם על הפסוק 'ופדויי ה' ישובון']. (ובכתבי 'קול התור' של אחד מתלמידי הגר"א, הגאון ר' הלל משקלוב, מרמז בתיבת 'בשרידים' בחושבנא 'משיח בן יוסף' שעל ידו קיבוץ גלויות)" ['דורש לציון' ט-יג, 'אמרות טהורות' עמ' קסד].
לשמור על דרך עץ החיים, זו התורה, ולא להרים את רגשי הנבואה על התורה, ולמען להדריך את עם הקודש שישמרו בעקבות רב יוסף שחזר והכריע שגדול המצווה ועושה וכו' ובשביל זה אמר רב יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא, דעיקר ענווה היא להיות בטל לציווי התורה, עקב ענווה יראת ה'. וכן יעודו של רבנו בגילוי רזי התורה, כנודע וכמובא בספר 'תולדות יצחק' (וכאן מביא הגרי"מ את הדברים שהבאנו לעיל מהספר הנ"ל).
ללמד אורחות חיים ביושר קודשם ולא להלוך אחרי הפלפול הבלתי נכון שהיה נהוג בימים ההם. ורבים אשר צווחו והרעישו על זה עד כי הופיעה נשמתו הקדושה של אדוננו הגאון, למד ולימד את הדרך הישר והכל מצד הענוות חן.
השיבה לציון משכן כבודו ולירושלים בית מקדשו לבנות ולשכללם בהדר קודשם ולדעת כי ארץ ישראל היא כסוכה שמצוותה תעשה ולא מן העשוי כדי לקיים "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון", בקבוץ גלויות על דרך הקץ המגולה כמבואר לעיל, אשר זאת הייתה מגמתם של רבנו הגר"א ותלמידיו בעבודת יסוד הישוב בארה"ק, וכן לזכות עי"ז לרוח הקודש אמיתית בלי שום עירוב פסולת, שלזה חזה הגר"א בצפייתו לרוח הקודש שאי אפשר לזכות בה בשלמות זולת בארץ הקודש, והייתה תקוותו מלאה שעי"ז תוחזר עטרת הקודש ליושנה, שכל בניך למודי ה' וקיום החזון של הנביא [יואל ג'] "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו", ובזה יקויים גם סוף נבואתו "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא", שהאתחלתא דגאולה היא ביעודו דמשיח בן יוסף [בספר 'ליקוטי הגר"א' דף מ' ובאר יצחק שם על הפסוק 'ופדויי ה' ישובון']. (ובכתבי 'קול התור' של אחד מתלמידי הגר"א, הגאון ר' הלל משקלוב, מרמז בתיבת 'בשרידים' בחושבנא 'משיח בן יוסף' שעל ידו קיבוץ גלויות)" ['דורש לציון' ט-יג, 'אמרות טהורות' עמ' קסד].
נשמת משה רבינו
כששאלו את הגר"א מדוע שב מנסיעתו ארצה, ענה בקצרה: "אין לי רשות מן השמים". היו מגדולי ישראל שהשתמשו בהסברות שונות לפשר הדבר, מהן הלכתיות ומהן מעשיות, אך הודו שאינן מספקות תשובה הולמת לתעלומת חזרתו. לעומת זאת, רבותינו המקובלים נימקו את מניעת עלייתו בצורה עמוקה יותר, ואמרו כי רבינו הגר"א היה ניצוץ נשמתו של משה רבינו, וכמוהו לא זכה גם הוא להיכנס לארץ ישראל (יש לציין כי יום פטירת הגר"א ביום ג' דחול המועד סוכות, יום אושפיזין של משה).
בעקבות דברים אלו, הסביר הראי"ה את משמעות רצון הגר"א לעלות ארצה, והשפעתו על ישוב הארץ בפועל. ואלו הם דבריו במכתב ברכתו לרגל חנוכת בית כנסת הגר"א (י"ד תמוז תרצ"ד):
"[...] כמו שמן השמים עכבו את הרועה הנאמן משה רבינו ע"ה, מלבוא אל הארץ בפועל, בכל זאת בטוחים אנחנו, שההשתוקקות הקדושה שבנשמת רעיא מהימנא לבוא לארץ ישראל, שהתבטאה בתחנונותיו הגדולות, היא היא אשר נותנת כוח ואומץ לכל הדורות – והדור האחרון שלנו בכללם – להתקשר בקדושת ארץ חמדה, לבנותה ולהקים שוממותיה.
כמו כן הננו בטוחים בעז"ה, שההתלהבות הקדושה העליונה של רבינו הגאון החסיד האלוקי (הגר"א) זצ"ל, שלא יצאה לפועל על ידי עיכובים מן השמים, בעת אשר לא הגיע עדיין הזמן להתחלת צמח ישועה של הקץ המגולה לישראל, היא תשגבנו ישע בעז"ה לשוב לארצנו הקדושה בפועל ובמעשה, עם כל אור התורה והקדושה האמיתית, כמו שהייתה בשאיפתו הנערצה של רבינו הגדול החסיד והקדוש זצ"ל, נשמתו בגנזי מרומים. וכולנו יחד נזכה להיות ששים ושמחים בבנין שלם, בבוא המבשר אליהו הנביא לאמור לציון הנה ישעך בא וגואלך קדוש ישראל, הנה הוא משיב לך את הודך והדרת קדושתך, בבוא לציון גואל צדק, במהרה בימינו אמן".
כמו כן הננו בטוחים בעז"ה, שההתלהבות הקדושה העליונה של רבינו הגאון החסיד האלוקי (הגר"א) זצ"ל, שלא יצאה לפועל על ידי עיכובים מן השמים, בעת אשר לא הגיע עדיין הזמן להתחלת צמח ישועה של הקץ המגולה לישראל, היא תשגבנו ישע בעז"ה לשוב לארצנו הקדושה בפועל ובמעשה, עם כל אור התורה והקדושה האמיתית, כמו שהייתה בשאיפתו הנערצה של רבינו הגדול החסיד והקדוש זצ"ל, נשמתו בגנזי מרומים. וכולנו יחד נזכה להיות ששים ושמחים בבנין שלם, בבוא המבשר אליהו הנביא לאמור לציון הנה ישעך בא וגואלך קדוש ישראל, הנה הוא משיב לך את הודך והדרת קדושתך, בבוא לציון גואל צדק, במהרה בימינו אמן".
עליית תלמידי הגר"א
ואם אמנם לא הסתייעה עלייתו של הגר"א בעצמו, הרי שתלמידיו קיימוה בעלייתם ארצה בכוחות נמרצים ובמסירות נפש אדירה, על פי פקודתו והשראתו, בבחינת התפקיד שמשה רבינו מסר ליהושע בן נון להכניס את ישראל לארץ.
וכך ראו תלמידיו את עצמם כצועדים בדרכו של יהושע [עיין 'מדרש שלמה' עמ' 29. בענין הקשר בין דמותו של יהושע לגר"א, עיין: 'קול התור' פ"ג, 'ברכת מרום' עמ' נא], בירושת הארץ וישובה, ואת כל המרץ לעבודתם המסורה, שאבו מתורת הגאולה של רבם, "הארוכה מארץ מידה ורחבה מרחביה" [לשונו של ר' יושעה ריבלין זצ"ל בפזמוניו הקדושים. ועיין באורך בספרים 'דורש לציון', 'מוסד היסוד' ו'חזון ציון'].
עליית מרן הראי"ה
גם ביחס לשליחותו של מרן הראי"ה, מצינו קישור לדמותו של יהושע. וכך מספר אחד מתלמידיו: "בשעה של התעלות הנפש, ובמחיצת תלמידים מקורבים ביותר, הביע פעם את תפיסתו ביחס לייעודו עלי אדמות, ואמר ששורה בו גלגול ניצוץ מנשמתו של יהושע בן נון. את הדברים האלה אמר בערב פסח, כעשר שנים לפני פטירתו, לאחר שסבל גידופים וחרפות בפרהסיא באחד המקומות בהם שהה" ['אוהב ישראל בקדושה' ח"ה עמ' 205].
דימויו של הראי"ה ליהושע בן נון, מסתמך גם על עליית מרן הראי"ה ארצה, עם פעולותיו הגדולות למען ישוב הארץ והגאולה [וע"ע 'אמרות טהורות' (לגרי"מ חרל"פ) עמ' רמג: "...ומדרגתו של יהושע המכניס לארץ החוזר על כל התורה בכניסתו לארץ ולגלות אותה בתור הגאולה שבה"].
בכ"ח באייר תרס"ד הופיע אור חדש על ציון, בעליית מרן הראי"ה לארץ ישראל. וכך מתאר הראי"ה, לאחר עשר שנים, את גודלו של יום זה: "היום הגדול אשר בו זיכנו צור ישראל ברוך הוא, לבוא לארץ חמדתו, ולראות בעינינו התחלת צמיחת קרן ישעו לעם קודשו... הודות לד' על רוב חסדיו, וברחמיו יוסיף לאמצנו, לגבר חיילים בעבודת ד' ועמו, במכון הקודש" ['אגרות הראי"ה', ח"ב, עמ' רצב- ג, מובא ב'מועדי הראיה', עמ' תעט].
בכל שנה ביום זה היו מציינים מקורבי הראי"ה את היום הזה בשמחה והודאה לד' על הופעת אורו של הראי"ה בארץ הקודש. בשער החוברת 'למצוות הארץ' שנדפסה באייר תש"ח, כתב הרצי"ה (בנו של מרן הראי"ה) "היום הגדול כ"ח אייר, יום עלותנו עם אאמו"ר הרב זצ"ל לארץ חיי קודשנו בשנת תסד"ר".
וכך הסביר זאת הרצי"ה:
"יש ערך מיוחד לאותו יום כ"ח באייר, בו עלה אבא הרב זצ"ל מן הגלות לארץ ישראל, זה היום בו הופיע על ציון האור החדש הנשגב והקדוש. ומאז זכינו לאורו – אנחנו, עם ישראל וכל העולם כולו. "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". אין להעריך את הגילה ואת השמחה שיש בעולם כולו ובעולמות העליונים, מאז אותו כ"ח באייר, מאז אותו 'כיבוש' רוחני, נבואי ורוח קודשי, שזרח על ישראל" ['שיחות הרצי"ה', מועדים, יום ירושלים, עיי"ש].
מרן הראי"ה היה מודע לשליחותו האלוקית ותפקידו הגדול בקיבוץ הגלויות ובנין הארץ, וכך כותב באגרותיו:
"ידעתי כי למחיה שלחני ד' אל אדמת הקודש" ['אגרות הראיה' ח"א קפט]. "ברוך ד' אשר עשה לי את הנפש הזאת, ואשר הביאני במסיבותיו העליונות, לעבוד בכוחי המצער על הרי ישראל, בעת המאושרה הזאת, ששפעת החיים לעם ד' על אדמתו הולכת ומתקבצת [...] מטרתי הברורה להיות ממסייעים למלאכת שמים, להיות מהמנצחים על המלאכה הקדושה ליסד בציון אבן בוחן פינת יקרת" [שם שיד].
הראי"ה קרא לעם ישראל היושב בגולה, לעלות ארצה בהמוניו, ואף עוררו ליישב את האדמה הקדושה. וכך למשל הוא כותב באחד ממאמריו:
"את הקריאה הזאת נקרא בקול אחד, בקול גדול... בואו לארץ ישראל אחים נעימים בואו לארץ, קול ד' קורא אותנו, ידו נטויה עלינו, רוחו אשר בלבבנו הוא. מקבץ אותנו הוא מעודדנו, והוא מכריח אותנו כולנו לקרוא בקול גדול אדיר ונורא: אחינו בני ישראל, אחים אהובים ויקרים, בואו לארץ ישראל הלקטו אחד לאחד [ישעיה כז, יב]... הניצנים נראו בארץ, בואו אחים יקרים וראו איך שושנת יעקב מתחלת לפרוח על אדמת הקודש, רוח ישראל פורח ומתעורר לתחיה לחיים לכבוד ולעוז [...] ועתה מי הוא העיור שלא יראה בזה יד ד' הנוהגת אותנו, ומי לא יחוש חובה לעצמו ליהות פועל עם אל? "ועתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו" (מדרש ויק"ר כז). מי יוכל להיפטר מלסבב מצידו תוספת ברכה ומהירות ישועה, לעורר ליבות רבות לשוב אל אדמת הקודש, לנחלת ד', להאחז בה, ליישבה בעסקים ובניינים [...]" ['מאמרי הראי"ה' עמ' 323].
באגרתו הידועה לידידו הרידב"ז, כותב הראי"ה:
"על כן כל מי שעושה פעולה להרחיב את גבול ישראל, כדי שיהיה מצידו גורם לקרב את קיבוץ ישראל לארץ ישראל, וזה גורם מהירות בגאולה, כי קיבוץ גלויות קיימא לן שהוא קודם לביאת המשיח... הוא מתקן באמת את קדושת היחוד העליון של יסוד שביעית, ואין קץ להתענוגים הקדושים העליונים שמתרבים על ידי זה והם מושפעים על שורש נשמתו, ונשמת כל ישראל ['אגרות הראיה' אגרת תקנה].
"מרן רוח אפינו הוא נשמת התחייה"
תלמידיו ומקורביו של מרן הראי"ה עמדו על תכונה מיוחדת זו שהייתה במרן הראי"ה, שמכוחה נבעו כל עיסוקיו בקירוב הגאולה.
כך כותב הרב מנחם מנדל פרוש זצ"ל:
"היו לנו מאורי גולה והיו לנו מאורי גאולה. בין גאוני ישראל שהיו קשורים בנשמתם לתחיית ישראל בארץ ישראל, הופיעה בדורנו נשמתו הגדולה והמאירה של רבנו זצ"ל. הוא היה אחד מיוחד אשר גילויי אורות הקודש שלו נבעו, לא מתוך הרגשות של אידאלים אנושיים, או מתוך מהלכי מחשבות שכליים, אלא מתוך השגות אלוקיות, מתוך עומק פנימיות נשמתא דאורייתא. תורת הגאולה לא הייתה אצלו פתרון לבעיות מדיניות, ואף לא לבעיות רוחניות מסויימות, אלא סוד כל היצירה, הזוהר העתיד של תיקון העולם כולו" [הרב מנחם מנדל פורוש זצ"ל, 'בתוך החומות' עמ' 254, מובא בספר 'ליקוטי הראי"ה' ח"ג עמ' 466].
וכך התבטא הגרי"מ חרל"פ:
"יש והקב"ה מוריד מהעולם העליון, מתחת כסא כבודו יתברך, פעם בעשרה דורות, נשמה עליונה כזאת, המאירה בשלל אורותיה וגווני זיקי ברק מתוך ערפילי טוהר, לא רק בשביל הדור הזה שבו היא מופיעה, אלא גם ובעיקר בשביל כמה דורות הבאים אחריה. כך היה גאון עוזנו ותפארתנו, מאור ישראל וקדושו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל. והצופה נסתרות ראה כי עם התנוצצות פעמי הגאולה, צריך להוריד אור גנוז זה לעולם, כדי להאיר את מחשכי הגלות בליבות בני ישראל, להלהיבם ולעודדם, לעוררם ולהכינם לקראת תחיית האומה, והתקרבות הגאולה העתידה לבוא בארץ הקודש" [מפי הר"ן שטרן זצ"ל, מובא ב'שיחות הראי"ה' עמ' יג].
גם הרצי"ה התבטא פעמים רבות על שליחותו האלוקית של אביו, ותפקידו הגדול כמכין דרך הגאולה. הוא היה חוזר ומזכיר את דבריו של רבי מנשה מאיליא בייחס להגר"א (הזכרנו אותם לעיל), ומוסיף: "באותה מידה אפשר לומר כן על גילוי הנשמה הנוראה והנפלאה של בחיר צדיקיא, אאמו"ר זצ"ל" – שהוא נשלח להכין את הדור לגאולה [וראה דבריו המדהימים של הגה"צ ר' גדליה איזמן שליט"א (המשגיח בישיבת 'קול תורה') על שליחותו של הראי"ה, התפרסמו בקובץ 'המעין' תשרי תשס"ט, והבאנו אותם בעבר].
וכך כותב גם רבי דוד כהן זיע"א, 'הנזיר', על תפקידו הנישא של מרן הראי"ה:
"הננו בימות המשיח. תקופת הגאולה התחילה. משיח בא, בא, בגילוי שכינה, באור גילוי עליון, ואין מכיר, ואין יודע. כולם כמו מסכה על עיניהם, מאחורי המסך, מבלי דעת, ומבלי הבין את אשר לפניהם. רק מרן רוח אפינו שליט"א, הוא נשמת התחיה, הוא היודע, הוא החוזה". "העיקר הוא ההתקרבות לדרכי גילוי הנבואה. מרן, קדוש ישראל, איהו מזליה חזי, כי זהו עיקר משוש רוחי וחיי. והוא מסייעני ומנהלני, להתקרבות עילאה זו, שהוא תנאי הכרחי לתקופת הגאולה, גם באתחלתא שלה. ומרן הוא נשמת התחייה, ובראשה". "מרן הרב שליט"א, הוא חכם, גיבור ועשיר, והכל מכוין כלפי הגאולה, ולא עוד אלא שהוא מוכרח לעשות מה שעושה ולדבר מה שמדבר, יד ה' עליו ורוחו בקרבו" ['משנת הנזיר' עמ' סב ואילך].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
