ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- שמות
- משפחה חברה ומדינה
- עם ישראל
- אחדות ומחלוקות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
כל החילים
וַיִּפֶן כּה וָכה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים. וַיּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?:
וַיּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשופֵט עָלֵינוּ? הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אומֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי? וַיִּירָא משֶׁה וַיּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שמות ב, יא-יד)
פעולה זאת היא הראשונה בתולדות חיי משה המסופר בתורה. תמוה הדבר. אדם שהוא אדון הנביאים, ראש דגל המוסר בעולם, התורה מוצאת לנכון לפתוח תולדות חייו בתיאור מעשה קשה זה שהרג את המצרי?
אלא פשוט הדבר שאם מדובר בפיקוח נפש להציל העברי המוכה, לא רק יש רשות אלא חובה היא להרוג את ה"רודף". וכך אמרו חז"ל במדרש על המצרי: "והיה מכה אותו ומבקש להורגו" (שמות רבה, א, כח). וצריך עיון, הרי לא מפורש בפסוק שניסה להורגו? אלא המדרש מציין שהמלה "מכה" מובנה לפעמים הריגה כמו שכתוב "ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא). ודאי אין עונש חמור זה על מכה בלבד ללא הריגת נפש!
אבל רוב המפרשים פירשו פסוקנו כפשוטו שהיה המצרי מכה אותו ללא כוונת רצח. וכך משמעות רש"י המוסר לנו מפי חז"ל (שמו"ר א) שהמצרי ההוא קלקל עם אשתו של העברי. וכאשר ראה שהעברי ניחש מה קרה: "היה מלקהו ורודהו כל היום ". אם כן לא היתה כאן מכה ממיתה אלא יסורין ממושכים משך כל היום, שלא על מנת שימות. וכך גם רש"ר הירש מתאר פעולתו הנועזת של משה: "עמוקה בו הרגשת החובה לחוש לעזרת המעונה ללא עוול בכפו". משמע שלא היה העברי בסכנת חיים, אלא היה מעונה.
ובכן נשאל מדוע משה הרג את המצרי? כותב ה"חזקוני" (מבעלי התוספות) נימוק להריגת המצרי המוזכר במדרש הנ"ל כי "מצא בו חטא משפט מות, שהיה מאנס אשתו של זה, דכתיב [במצוות בני נח] 'ודבק באשתו' (בראשית ב, כד) ולא באשת חבירו" (כמו שלמדו חז"ל בסנהדרין נח.). ובכן לא מפני שהיה העברי ההוא בסכנת חיים, נהרג המצרי.
בעצם גם חז"ל בגמרא (סנהדרין נח ע"ב) אינם סבורים כאותו המדרש כי בא משה להציל חיי העברי. ונדון בדבריהם להלן.
קשה לנו להבין מי התיר לו למשה לשפוך דם? וכך מנסח את הדברים ר' נפתלי הירץ וויזל (דבריו מובאים ב"הכתב והקבלה" על פסוקנו, והוא דוחה דבריו): "נראה שהיה מעשהו שלא במשפט, כי איך בעבור הכותו יהרגהו? ושפיכת דמים הוזהרו עליהם בני אדם [כולם] קודם מתן תורה. ומה לי שופך דם עברי או שופך דם מצרי? גם מה יועיל לעמו אם יהרוג זה אחד בסתר? אין זה כי אם נקמה וחימה בלי משפט" עכ"ל.
ואפשר כי כך גם כוונתו של הרמב"ן: "וטעם 'ויצא אל אחיו', כי הגידו לו אשר הוא יהודי והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול, ולכן הרג את המצרי המכה [את] הנלחץ". אין כאן הצדקה למעשה של משה אלא לימוד זכות כיצד ככה התפרץ, כי "לא יכול לסבול". (וברור שהרמב"ן כדרכו מבאר כאן רק לפי פשוטו של מקרא, ומניח דרשותיהם של חז"ל לעולם הדרשה, כי גם הם אמת כשלעצמם).
אבל דרך מיוחדת יש לרבי עובדיה ספורנו, על המלים "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" מציין בקצרה "ומצד האחוה התעורר להנקם". מה ראה לדייק כך? אלא הפסוק מנוסח בכפילות "איש עברי מאחיו". אם הוא עברי ודאי הוא מאחיו! אלא בא ללמד מפני מה התעורר, כי הצטער שמכים את אחיו.
המלבי"ם מסביר גם הוא כדרכו של ה"ספורנו": "ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. שהגם [למרות] שגדל [משה] בין המצריים ומתערב עמהם, היו כזרים בעיניו. והאיש העברי המוכה הרגיש [משה] בצרתו מצד שהוא אחיו עצמו ובשרו . ועל [האיש] המכה חרה אפו מצד שהוא מצרי נבזה ושפל בעיניו. ובזה עטה כמעיל קנאה על הכותו את אחיו החשוב בעיניו". הרי דרש מלת " אחיו ".
על שאלת הכפילות "איש עברי מאחיו" עונה הנצי"ב ב"העמק דבר" בכיוון אחר. משה רבנו ראה איש מצרי מכה "איש עברי מאחיו": "הכהו [המצרי] לא בשביל איזה עצלות וכדומה, אלא בשביל שהוא עברי ". כלומר משה רבנו קינא קנאת הצדק לא מפני קירבת דם שהוא אחיו, אלא קנא קנאה לאומית. כיצד אפשר לשתוק כשרודפים את העברים? ובכן מלת "עברי" היא כתוספת על "אחיו" לומר כי זאת היתה הסיבה המכרעת.
יפה הבחין ר' עמוס חכם ("דעת מקרא" על שמות, בהוצאת מוסד הרב קוק) שיש ללמוד זאת משתי מלים "מיותרות" בפסוקנו. "ויגדל משה וכו' וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". מדוע נאמרה מלת "איש" פעמיים? כלום לא היה די לכתוב "וירא מצרי מכה עברי מאחיו"? ומפרש: "הכיר משה שלא הכה המצרי את העברי אלא משום שהוא שונא את העברים כולם". כלומר יש כאן שנאת עם נגד עם. כיצד הכיר זאת משה? יש להניח שהגוי לכלך פיו בגידופים לאומיים כמו ברוסיה כינו ליהודי "ז'יד" או בגרמניה "יודה", וכל אומה ואומה לפי סגנונה. ולפי זאת משה קם לקנאות קנאת אומתו וכבודה. "איש מצרי" הוא נציג של תרבות כללית של המצרים; "איש עברי" הוא סמל לזהות לאומית של העברים.
הזכרנו קודם שבגמרא לא ייחסו הריגת המצרי מחמת פקוח נפש. כך אמרו: "גוי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר 'ויפן כה וכה ויך את המצרי'. הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה" (סנהדרין נח ע"ב). [אמנם הרמב"ם פסק שאין ממיתים את הגוי אלא "מיתה" המוזכרת כאן היא "מיתה בידי שמים". ולפי רבנו בחיי, משה הרג את המצרי בשימוש בשם המפורש, ולא הכה אותו בידיים]. מאיזה טעם חייב הגוי מיתה? כי כל יהודי נושא עליו שם שמים, הוא הנציג של אמונת האמת, כמו שכתוב "אתם עדי, ואני א-ל" (ישעיה מג, יב). ולכן המכה את היהודי הוא מרים יד נגד הקדושה שיש בעולם, לכן עונשו צריך להיות חמור.
האהבה הלאומית בישראל צריכה לדרוש מאיתנו שכאשר יהודי הנוסע בכביש נרגם באבנים, או ערבים מכינים לו תקלה אחרת, כולנו צריכים להרגיש הזדהות איתו. גם תושבי ערים גדולות הרחוקים מפיגועי טרור בכבישים, צריכים גם הם להרגיש כאובים ונדכאים ממה שזרים רעים משתוללים ומקלסים בנו. וצריכים הם בכל אמצעי לחץ והשפעה לגרום לשלטונות המדינה לנקום נקמת ישראל. מקרים רבים אירעו ביש"ע שיהודי הנוסע נרגם באבנים העלולים לסקול אותו חי, וכאשר יצא מרכבו להכות בפורעים, או להבריח אותם לבל יפגעו ברכב הבא אחריו, אותם החיילים שהגיעו חיש למקום ההוא ציוו עליו "סע הלאה! אל תתעכב!" וגם הם לא רדפו אחרי האספסוף הפרוע. וכאשר התעקש המתנחל בטענה שמפקירים מזה שאר רכבים שיבואו אחריו, דחו דברים "זה לא ענין שלך! סע!". ובאותם המקרים שהנוסע המאוים ירה באויר כדי להרתיע את ההמון הפרוע, או שהפרקליטות פתחה במשפט פלילי נגדו או שהמשטרה החרימה ממנו את נשקו. וכי היכן נמצאת אצל הגורמים הללו אהבת הלאום, הדאגה ל"כלל ישראל"? כלום כל אחד צריך לחשוב אך ורק על עצמו? האם אין "ישראל ערבים זה לזה"?
מעשה הריגת המצרי שהתורה כותבת על משה רבינו בתחילת דרכו לא נאמר עליו לגנאי אלא לשבח. היה איכפת לו. כל זאת שלא כדרך ממשלות ישראל משך עשרות שנים שאם הפיגוע לא נגמר באסון ולא נהרג שום יהודי, וכל שכן אם אפילו לא נפצע שום יהודי אלא היה רק נזק ברכוש, השלטונות "מבליגים" ועוברים הלאה לסדר היום. אין כן הדבר, אלא כבוד ישראל בשפל. וגם מי יערב להם שלא יהיה המקרה הבא אחר כך נגמר באסון? גם כאשר אלפי הקאס"מים נפלו על ישובינו בדרום, ובנסים מחוץ לכל גדר הטבע כמעט ולא נהרג יהודי, השלטונות לא התעוררו לקנאות לחייהם ולכבודם של ישראל. חוש "אחוות ישראל" אינו מפותח אצלם דיו. גם היום במבצע "עופרת יצוקה", יעדה הממשלה ההססנית רק לצמצם את תדירות היריות ואינה פועלת נמרצות בכל האמצעים המלחמתיים התקיפים ביותר כדי יופסקו כליל ולא יעיזו לירות אפילו פעם אחת.
נסיים בדברי הקדמון הגדול ר' עזריה פיג'ו בספרו "בינה לעתים" (מלפני ארבע מאות שנה) בדרוש כ"ה: "איש מצרי היה מכה איש עברי בעוול מפורסם. ואילו היה המצרי והעברי לבדם אין רואה, החריש משה מלהאשים את ישראל שלא נהפכו אל האויב, כי לא ידעו מאומה. אך לא כן היה. כי המצרי הכה את העברי "מאחיו", בין [בנוכחות] אחיו של העברי, שהיה בתוכם ומידם לקח אותו והכהו. וחשב משה כי יקומו כל אחיו מסביב לבלוע את המצרי ולעשותו חתיכי חתיכות. ועל כן 'ויפן כה וכה', בכל סביבות העברים אשר היו שם העומדים על מצפה [כלומר מביטים בנעשה] לראות היאך יתקוממו נגד המצריים. וראה 'כי אין איש', לא היה ביניהם שום גבר בגוברין, ואין שם על לב לעשות פעולה מעולה. עד שקם הוא [משה] כי רוח ה' נוססה בו, והכה את המצרי."
[וממשיך הרב עזריה פיג'ו] "ובלי ספק היה [משה] נבוך בדעתו, איך נמצא חסרון כזה באומה מעולה כזו, לבלתי התפעל מעוול מפורסם כמוהו? ואולי חשב שהוא ממורך לב, מחמת כובד השיעבוד לא עצרו כח לעשות שום תנועה. ולפיכך יצא ביום השני עוד, לראות אם יתגלה לו יותר איזה דבר כזה. וכשראה מריבת העברים זה עם זה, ושאמר לו 'כאשר הרגת את המצרי' כאילו רע בעיניו הריגת המצרי, אז אמר 'אכן נודע הדבר'. עתה ידעתי הסיבה למה לא היה מי שיקנא באותו העוול [שהגוי מתנכל ליהודי]. שאינו מפני מורך לב וכובד השיעבוד, שהרי ליבם כלב הארי להילחם יחד [זה בזה], ומה גם לפי עזות תשובתם. אלא ודאי הוא מפני מיעוט השקפתם [להתבונן] מה היא שלימות המעלה, ולא ירגישו במה שהוא בלי צדק, ואינם מתקוממים ליישר העקוב. ואם כן זו היתה סיבה ראשונה לגרום עיכוב גאולתם" עכ"ל.
נלמד מדבריו כי גם בתקופתנו אנו, כאשר הטרור הערבי מנסה בכל אמצעי הלחימה להרוג יהודים, ואין הממונים על הבטחון במדינתנו זריזים לקיים תפקידם, אינם מקנאים לכבוד האומה, אינם נוקמים את נקמתנו ולהכות בכל אויבינו, זאת היא אחת מהסיבות הראשיות מדוע גאולת העם מתעכבת. "אכן נודע הדבר".
והוא רחום יכפר עון, ולא ישחית.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
