רציתי לקבל בעיקר כמה דעות ומחשבות בעקבות העובדה שמגיעה השבוע קבוצת בנות "חילוניות" למדרשה שלנו שנמצאת בסיור העוסק בקבוצה, מיחיד לקבוצה ומקבוצה ללאום, עלתה לי שאלה מרכזית אחת, הדעה הרווחת למה שמייחד עם כעם הוא בדר"כ- תרבות, שפה, היסטוריה משותפת. אני מרגישה שכיום דברים אלו בחברה הישראלית ובכלל בעם היהודי הם לא בהכרח משותף. ז"א ההיסטוריה שאני מכנה שלי, מבחינתי שייכת לכולם אך ישנם כאלו שלא בהכרח יסכימו איתי שזוהי גם ההיסטוריה שלהם. מה שגם מקשה על שפה משותפת, כשאני מדברת מושגים מסויימים שהם עבורי, נורא בסיסיים לאחרים לא רק שזה לא מדבר ברמת ההבנה הם שוללים זאת מכל מקום דווקא מתוך הבנה (או שלא) השאלה שלי, מתוך חשיבה עומקית, אז מה המשותף לנו? מה תכל’ס הקשר? במיוחד עכשיו אבל ממש לא רק בגלל זה, ישנם אנשים בעם שטוענים שתוכנית ההתנתקות הוכיחה שיש דברים שאין מה לעשות, ישנו איזשהו פער תפישתי, אמוני, הגיוני, איך שלא נקרא לזה וכל אחד קורא לזה בשם אחר, שלא יכול שלא יהיה בגלל השוני הרב. מצד שני, יש שיגידו שדווקא זה הזמן להתאחות יחד. הגיונית אני מבינה למה. כי עובדתית אנחנו עם וכוחו של עם עצום הרבה יותר כשאין שסעים עמוקים. אך האם זו הסיבה היחידה? אני שואלת אותך כי אולי, אני מקווה לשמוע איזושהו חידוש אופטימי.

שלום רב: בוודאי שאני אופטימי. אם היינו עם בתחילת דרכו היה מותר לנו להיכנס לחרדת פילוג. אולם לאחר שלשות אלפים שנים שעברו על עם ישראל פילוגים ופילוגי פילוגים והנה אנו עדיין נשארו משפחה אחת אין לנו מה להתייאש. היו זמנים יותר נוראיים של פילוגים בתוך העם. זה היה גם לא מזמן. היה ויכוח נוראי בנוגע לציונות. חלק מהיהדות המסורתית ראה בציונות תנועה שבאה לשנות את עם ישראל מבפנים שינוי שהוא נגד היסודות החשובים ביותר בקיום היהודי. והנה עברו מספר דורות ורוב רובה של היהדות רואה בציונות דבר לגיטימי ומקובל. לפני הקמת המדינה היה ממש מלחמת אחים בזמן המחתרות. גם על זאת התגברנו. בכל ימי בית שני היה כיתות וויכוח נוקב בין הצדוקים לפרושים. גם על זאת התגברנו. בנוגע לתקופתינו אנו יותר נינוחים. חז"ל צפו מראש את מה שקורא בדורנו והזהירו אותנו שבעקבות משיח יהיה מצבים נוראיים של ויכוחים פנימיים. מערכות היחסים בין האנשים הקרובים ביותר תהיה מקולקת. בן קם באביו בת באימא. המשנה בסוף סוטה מתארת את מה שחווינו בחורבן הקהילות. אנשי הגבול [אלו שגרים בערים בגבול הארץ] יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו" . ידש לכך גם מקורות בנביאים שיהיה ויכוחים פנימיים בתוך האומה. הרב קוק כתב בספר אורות. שהתופעה של הויכוחים הגדולים היא כלפי חוץ נראית כשנאה גדולה שקיימת באומה אולם בתוך תוכה היא נובעת מאהבה גדולה. בדרך כלל אנו רבים עם מי שקרוב לנו. ממי שרחוק מאיתנו לא איכפת. הוא אפילו לא יכול להרגיז אותנו. דווקא משום שכל היושבים בארץ ישראל יודעים שהם תלויים אחד בשני אוין להם ברירה אחרת הם רבים איך יראו חייהם. מי שהיה מרגיש נתק מחלק השני היה פותר את בעיותיו בכך שהיה מתרחק מאיתנו. כל מיש למרות כל המריבות נשאר בארץ זהו סימן לכך שלמרות כל הויכוחים והמריבות הוא רוצה להיות חלק המאורגניזים שנקרא עם שיראל. דווקא בזמן שלא מוצאים כלפי חוץ דברים שהם יכולים להיות העדות לחיבור באומה זה מעיד על כך שהקשר בעם ישראל לא מבוסס על דברים חיצוניים אל דווקא על רובד עמוק ופנימי. כל טוב.