אשמח לתשובת הרב וייצן. מדוע כיום אין חיוב על כל יהודי שאני רואה עובר על איסור דאוריתא [כמו מי שמחלל שבת] להוכיחו? (על פי סימן תר"ח). אשמח להרחבה על מנת להשיב לתלמידיי.

מצוות תוכחה היא מצוות עשה מהתורה. מצווה זו מחייבת כל אחד שרואה שחברו עובר על מצווה מהתורה או שחברו חוטא כנגדו להוכיחו. מה תוכן המצווה? האם המצווה היא בכדי לתקן את עושה מעשה העבירה או שיש מצווה להוכיח גם כשאין שום סיכוי לשינוי מעשי אצל מי שמוכיחים אותו? לכאורה נקודה זו נתונה במחלוקת בין הראשונים. יש שני מקורות בגמ' בהם אנו רואים שאדם לא יוכיח את חבירו אם ודאי לו שלא יביא תועלת בדבריו. א. תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ל/א: "והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הכא נמי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא ולא היא לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי". ב. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה/ב: "ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך". ומצד שני, מצאנו בגמ' שיש חיוב להוכיח את חבירו אפילו מאה פעמים עד שהוא ינזף בו. ולכאורה אחרי מספר פעמים כבר הוחזק שאינו מקבל תוכחה ומדוע חייב להמשיך ולהוכיחו? וכן מצאנו בגמ' בשבת דף נה שצריך להוכיח את הריש גלותא גם במקום שיודע של ישמע לו. שיטת התוס', שחיוב מצוות תוכחה רק כשיש ספק שמא ישמעו לו. אבל אם יש אומדנא שלא ישמעו לא יאמר להם, ואנו נאמר שמוטב שהעבירה של העובר תהיה פחות חמורה, שהרי אם יוכיחו ולא ישמע לו עבירתו תהיה חמורה יותר. אולם הנמוקי יוסף, וכן הסמ"ק, סוברים שיש חיוב להוכיח גם במקום שמעריך של אישמעו לו וכך דבריו (נמוקי יוסף על הרי"ף יבמות דף כא/ב): "דבר הנשמע. למי שמקבל מצוה דכתיב הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים אבל למי שאינו מקבל מצוה וחובה שלא להוכיחו והקשו ז"ל מהא דאמרינן במסכת ערכין (דף טז ע"ב) שחייב להוכיח עד שיכנו או יקללנו. התם ביחיד אבל לרבים לא והא דאמרינן במסכת שבת (דף נה.) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא ואמר לא מקבלי מינאי ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר התם הוא שלא הוכיחם כלל אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיח לפחות פעם אחת" וכן בסמ"ק מובא שרק אם העובר עבר בשוגג אמרינן מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין אבל אם עוברים במזיד מצווה להוכיחם ואומרים שם הלעיטהו לרשע וימות. ובנוגע לפסיקת ההלכה הביא הרמ"א (שו"ע אורח חיים - סימן תרח, ב): "נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא תבואו לעשות בזדון: הגה - וה"ה בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אע"פ שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור). ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו. (ר"ן ס"פ הבע"י)". נראה ברמ"א שפסק כדעת הנמוקי יוסף, שיש להוכיח גם כשיודע שלא ישמעו לו. והוסיף הרמ"א שבדבר המפורש בתורה גם אם הם שוגגין חייבים להוכיח ובפשטות משום שדבר המפורש בתורה אנו אמרים מסתמא הם יודעים או ידעו ולא אמרינן על כך מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. אולם המג"א מחד הביא את דעת הסמ"ק שגם אם יודע שלא ישמעו לו חייב להוכיח. ומאידך הביא להלכה את ספר חסידים שבאופן פשוט סובר כתוס'. בס' חסידים העמיד את הגמ' שעליה הסתמך הנמוקי יוסף שיש מצווה להוכיח גם מאה פעמים, העמיד אותה רק במערכת יחסים של אמא ובן וכד' ששם יש סיכוי שבחזרה על התוכחה הרבה פעמים לבסוף ישמע לאימו. וצריך לומר שמג"א למד את הס' חסידים בדרך אחרת. וכך לשון ס' חסידים (ספר חסידים (מרגליות) סימן תיג): "מי שיודע שלא יקבלו דבריו אין להוכיח ואשר אמרו עד נזיפה מדבר כשהבן מוכיח את האב או האם את הבן או אחיו כלומר עד היכן תוכחה כיצד דברים קשים יש לו לדבר עד שיכהו או עד נזיפה או עד קללה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה שידבר לו קשות כל כך לפי שלבו גס בו ואוהבו רק דברים קשים אינו יכול לסבול משיכהו או נוזף בו או מקלל שיניח אותו מלהוכיחו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו ואם יתכוין להכעיסו יעשה רע וגם ינקום עד שיבא לידי רע יותר אין להוכיחו". ניתן היה ללמוד שהעיקר בס' חסידים זה שאם על ידי התוכחה "יבוא לי רע יותר אין להוכיחו". אולם נראה שהמג"א למד שהמניעה מלהוכיח אדם רגיל מאה פעמים היא משום שאם יוכיחנו ישנאהו. השנאה היא לא פחות משמעותית מהכאה או נזיפה. כשם שהכאה אצל אם לבנה פוטרת מתוכחה כך גם שנאה אצל אדם אחר. ועתה נראה כיצד לנהוג בנוגע לאדם חילוני. ראשית נראה שאין כלל הבדל בין אם הדבר כתוב מפורש בתורה או שאינו כתוב מפורש בתורה. כל מה שחילק העיטור הוא שדבר המפורש בתורה אין לו גדר שוגג משום שמסתמא הדבר מפורסם וזה ידוע לו או יודע לו, גבי אדם חילוני אין הבדל בין מפורש בתורה או שלא מפורש בתורה. אדם חילוני גם בדבר שהוא מפורש בתורה לא נחשב בעניו כאיסור. יש לדון האם אדם חילוני שעושה עבירה נחשב כעושה בשוגג, שאז לכולם אין חיוב תוכחה אם לא יוכל להביא תועלת, או שנחשב כמזיד. ועל כך דנו רבים שהאם יש לחילונים דין תינוק שנשבה. וכבר הכריעו רבים על פי החזון איש שיש להם דין תינוק שנשבה וכל מעשיהם מוגדרים כעבירה בשוגג. גם אם נגדיר את עבירתם כמזיד עומדים דברי המשנה ברורה, שמובאים בברור הלכה, שמי שהוא לא עובר באקראי על המצוות אלא עובר באופן קבוע אין חיוב להוכיחו. וכך כתב: "ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות דוקא שהוא באקראי אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו". הבאור הלכה נימק את הפטור ממצוות תוכחה משום שיצא מכלל עמיתך. באופן פשוט עמדתנו שטעם זה לא נוגע לחילונים. גם אם נגדיר אותם כמורים לתאבון אין הם יוצאים מכלל עמיתך ובכל אופן נחשבים כעוברים עבירות במזיד ולא רק בשוגג. בכל אופן נראה, שמכיון שצורת ההוכחה לחילוני אינה הוכחה על מה שעושה, שהרי הסיבה לכך שעובר על מצוות התורה זה משום שלא מאמין בתוקף תורה שבעל פה המסורה בידנו מדור דור, נראה אם כן שמצוות התוכחה אינה על העבירה המעשית אלא על הדבר הגדול שנוגע לכל המחויבות לקיום תורה ומצוות. אם כן, אם נעיר לו על מעשה מסוים לא נקיים בו מצוות תוכחה דמבחינתו אין זה כלל מעשה עבירה הרי אנו מצווים להוכיח את אמונתינו. על כך נראה או שאנו מקיימים זאת באופן כללי בכך שאנו עומדים על עמדתנו המסורתית שיהודי צריך לקיים מצוות ואנו קוראים כל הזמן לחזרה בתשובה. ולחילופין על כך במקרים רבים נאמר עלינו שבענין זה אין מי שיודע להוכיח ואנו אנוסים מלקיים את מצוות התוכחה. ועוד יש להזכיר שלפי מה שפסק המגן אברהם כספר חסידים אין אנו יוכלים להוכיח במקום שהתוכחה תגרום לשנאה. מצוות התוכחה היא במקום שיש סיכוי סביר שהדבר לא יגרום לשנאה. כל טוב