ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- חיי שרה
- פרשת שבוע ותנ"ך
- שעורים בתנ"ך
- ספר מלכים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
דבורה בת מרים שתח'
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ: וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (מלכים א, א, ב).
ויכסהו בבגדים ולא יחם לו
פרק זה פותח בסיפור שבאופן ראשוני קשה להולמו. דוד המלך זקן, הבגדים אינם נותנים מענה - ועצת העבדים - משונה.
נשאל כמה שאלות:
א. מה פשר המציאות שהבגדים אינם מחממים?
ב. הפתרון קשה מבחינה רוחנית מוסרית.האם פתרון זה נאמר בתום לב?
רד"ק: "בא בימים - בימי הזקנה חלש ונפל למטה ואף על פי שלא היה אלא בן שבעים שנה מפני המלחמות אשר נלחם תשש כחו וקפצה עליו הזקנה והזקן כל זמן שהולך ומזקין החום הטבעי הולך וחסר לפיכך ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו".
קשיים: מן ההקבלה לדברי הימים משמע שדוד הספיק להכין את התשתית הארגונית לבניית בית המקדש. שם מתוארת עשייה רבה, כאשר במוקד שלה עומדים דוד ושלמה בנו הממשיך אחריו. משמע שאירועים אלו מאוחרים למתואר בפרקנו, והמשמעות היא שאחרי שקם דוד מחוליו שבפרק זה תפקד עוד תקופה חשובה ומשמעותית. כל אלו מביאים אותנו להבנה שמוקד הדיון במהותו אינו קשור לגיל אלא לאיזו מציאות רוחנית שבה היה נתון.
הערה: יש לשים לב לניקוד "וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" - הבגדים המיוחדים והם בגדי המלכות.
עוד נעיר: הפרק פותח בתיאור זקנותו של דוד, כאשר בשלב הראשון השלכתה היא ביחס לסיפור הבגדים, אלא שבהמשך מגלים אנו היבט נוסף לזקנותו זו - והפעם ביחס לשאלת הבן הממשיך.
ולא עצבו אביו מימיו
"וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו. וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעִם אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה. וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְנָתָן הַנָּבִיא וְשִׁמְעִי וְרֵעִי וְהַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לְדָוִד לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ. וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶך. וְאֶת נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת הַגִּבּוֹרִים וְאֶת שְׁלֹמֹה אָחִיו לֹא קָרָא. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לֵאמֹר הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ כִּי מָלַךְ אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית וַאֲדֹנֵינוּ דָוִד לֹא יָדָע" (א, ה - יא).
בהמשך הדברים שומעים אנו על שבועה שנשבע דוד לבת שבע על כך ששלמה הוא יהיה הבן שימשיכו. ובלשונה:
"וַתֹּאמֶר לוֹ אֲדֹנִי אַתָּה נִשְׁבַּעְתָּ בַּה' אֱלֹהֶיךָ לַאֲמָתֶךָ כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרָי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי" (יז).
היכן נשבע לה דוד על כך? לא מפורש בכתובים.
"וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא {וַתִּקְרָא} אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וָה' אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'" (שמואל ב, כד - כה).
פסוק זה מתאר את נחומו של דוד את בת שבע לאחר שמת הבן הראשון. כבר בפסוק זה ניכרת מעלתו של הבן "וה' אֲהֵבוֹ", וכן ביחסו של הנביא אליו.
רד"ק:
"ויבא אליה וישכב עמה - הכפל להודיע כי לא נתעברה בביאה ראשונה, ובדרש ויבא אליה בא אליה בטענה כי היתה נמנעת מלהזקק לו. אמרה לו הילד מת מפני העון, אפילו יהיה לי בן של קיימא ממך יבוזו אחיו אותו מפני שבאתי אליך בעון מתחילה. אמר לה דוד האל מחל לי העון והבן הראשון שיהיה לי ממך ימלוך אחרי כי כן שלח לי האל על יד הנביא ונשבע לה וזהו שאמרה לו בת שבע הלא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך כי שלמה בנך ימלך אחרי".
על פי הרד"ק השבועה הנזכרת בפרקנו מיוחסת לשלב שקדם ללידת שלמה, עובדה המצביעה על כך שכבר בתחילת הדרך הכיר דוד שהקשר עם בת שבע הוא זה שיוליד את הממשיך למלכות.
נוסיף לכך שדוד ידע שלא אבשלום ולא אדוניה הם שישבו על כסא המלכות אחריו, וזאת על סמך ההבטחה האלוקית הטומנת בחובה את הידיעה שהבן שיירש את המלכות עדיין לא נולד 1 .
"כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם" (שמואל ב, ז', יב - יג).
והדברים כמעט מפורשים בדברי נתן הנביא אליו בדברי הימים:
"הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו" (דברי הימים א, כב, ט).
דוד מתבשר על כך שהבן שימלוך אחריו ייקרא שלמה, וכפי שראינו כאשר נולד הבן לבת שבע קורא לו שלמה:
"וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא {וַתִּקְרָא} אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה’ אֲהֵבוֹ: וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'" (שמואל ב יב, כד).
רד"ק:
"ויקרא את שמו שלמה - כן כתיב, וקרי ותקרא. הכתוב אומר כי הקב"ה קרא אותו שלמה כמו שאמר בדברי הימים שאמר עליו דוד ויהי עלי דבר ה' וגו' כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, לפיכך אמר וה' אהבו, כמו שאמר הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב וקרי ותקרא בת שבע קראה שמו שלמה כמו שאמר לה דוד בשם הנביא".
אחר כל זאת נשאל כמה שאלות:
א. מדוע דוד אינו מיישם את הנבואה, ואת שבועתו לבת שבע? 2
ב. היאך להבין את פשר הבלגתו זו של דוד?
יותר מכך - מהלכיו אלו של אדוניהו מזכירים לנו פרשיית מרידה ישנה - את מרד אבשלום 3 . דוד הרי יודע את המשמעות החמורה של מה שהתחולל שם. מדוע אם כן מאפשר הוא מצב שבו מאבד הוא את השליטה על האירועים? האם דוד אינו מבין את מה שמתחולל? 4
ג. דוד בסופו של דבר יוצא בהכרזה ברורה: "וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה’ אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה: כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה" (כט-ל). מה בכל אופן הביאו להכרזה זו?
הקשר שבין שתי הפרשיות
הערנו בתחילת דברינו על כך שגם חולשתו של דוד בדבר הבגדים אינה טכנית. עוד הערנו על כך שהמקרא מייחס את אי ההצלחה לחמם את דוד - בַבַגדים המיוחדים, בבגדי המלכות. עצם ייחוס הבעיה אל בגדי המלכות מצביע על כך שמקור הבעיה הוא במעגל המלכות, אלא שהתרחב להיות חולשה גופנית כללית בכך שלא יחם לו - בפשטות גם לא על ידי בגדים אחרים.
משמעות הדברים ששתי החולשות הנזכרות בפרק זה שייכות אל הנהגת המלכות.
ועתה עלינו לברר מהו שורש הדברים:
לא נאריך בדברים, רק נאמר שמי שמתבונן במהלך הפרקים מפרק י"א בספר שמואל ב' מגלה שהציר המרכזי של מהלך האירועים הוא - חיי דוד ואופן הנהגתו את המלכות לאחר חטאו בבת שבע.
ובכל אופן לא ניפטר בלא כלום.
דוד מתבשר על ידי נתן הנביא בשורה של עונשים כבדים ביותר:
"וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה’ כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת. וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל. ְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת" (שמואל ב, י"ב, ה - ז).
תגובתו של דוד על כולם היא בקבלת חומר הדין בלא שום סייג:
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה’ וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת".
אלא שלא רק בתגובתו הראשונה מגיב כן. דוד ממשיך לקבל עליו את הדין - בישרות ובאמיתיות שאין דומה לה. חלק מישרותו זו של דוד באה לידי ביטוי בהחלשה ברורה של כוח השלטון, וזאת בהקשר להכרה שמקורו של כוח ההנהגה או כוח המשפט הוא בנקיון הכפים ובטהרה הפנימית, וכאשר אלו נפגמו - אין בו בדוד את העוז להוביל את המציאות בכוח הדין. נביא לכך מעט דוגמאות:
א. קבלת הדין הגזירה של "ארבעתיים ישלם" - במות הילד, אמנון, במעשה תמר, ואבשלום. רלב"ג סובר: שאדוניהו הוא הרביעי, מכיוון שתמר לא מתה.
ב. דוד שומע על מעשהו של אמנון בתמר ותגובתו מסתכמת ב"ויחר לדוד" (י"ג, כא).
ג. דוד גם חונן את אבשלום אחרי רצח אמנון, בהשפעת משל התקועית.
ד. דבריו של אבשלום בפתח המרד גם כן מציינים באופן ברור את חולשת הנהגת המשפט של דוד בעת ההיא: "וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַּד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶיךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ" (שמואל ב, ט"ו, ב - ד).
ה. "וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה’ וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ: וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵיניו" (שמואל ב, ט"ו, כד).
ו. וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל: הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה’ כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו {תַּחְתָּיו} וַיִּתֵּן ה’ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה: וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּי {כֹּה} יְקַלֵּל וכֹּי {כִּי} ה’ אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן" (שמואל ב, ט"ז, ו).
פשוט הוא לגמרי שאין הכוונה שדבר היה לשמעי בנבואה ללכת ולקלל את דוד, ובפשטות כוונת דבריו של דוד היא במשמעות של לקיחת אחריות על מה שארע - בהנחה שזהו דין שמים, ולכך ראוי אני בעת הזו.
עיקרון מוסרי ורוחני זה המהווה את אחד מיסודות התשובה מנוסח היטב בדברי הרב קוק:
"החוטא אשר נפשו הוטמאה, כל עוד טומאתו בו ישכב בבשתו ומכשול-עונו נגד פניו הוא, וגם אם יתגבר בכח עזות מצח רק מעט יעמד ועד מהרה תשוח עליו נפשו וישוב וישפל בקרבו. רק אחרי רצותו את עונו יחוש מחדש את טהרתו ואת עצמו וישובו לו כחו, גבורת רוחו ועז פניו. כנסת-ישראל בכל ימי גלותה ידעה את עונה וחשה את מכאובה הרוחני, בחולשה של כלמה פנימית" (אורות, עמ' קטו).
נחזור אל פרקנו: ביסודו של הפרק עומדת השאלה מיהו הבן הממשיך. ברור לדוד ששלמה הוא הבן. הבהירות היא מכוח הנבואה, וכן מכוח שבועתו לבת שבע.
אלא שצריך להבין עד כמה הדבר אינו פשוט. שלמה הוא בנה של בת שבע, ובת שבע היא אשת אוריה אשר דוד לקחה לו לאשה. בכדי להחליט ששלמה הוא הממשיך צריך כוח מוסרי לבוא ולהכריז לא רק על כך שהקשר עם בת שבע הוא טהור, אלא גם על כך שדווקא דרך קשר זה אשר תחילתו בחטא, הוא הנבחר, והוא זה אשר ראוי לייסד ממנו את המשך שושלת המלכות!
גם בדבריה של בת שבע אל דוד בפרקנו ניכרת הזיקה בין הפרשיות:
"וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ לְהַגִּיד לָהֶם מִי יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַחֲרָיו. וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" (כ - כא).
דוד אם כן עומד לפני ההכרעה, אך אין בו את הכוח המוסרי להוביל מהלך זה. על פי חז"ל חטאו בבת שבע היה ידוע, ומסתבר שזהו ההסבר לכוחו של אבשלום להמריד את רוב העם כנגד המלך. זהו גם חלק מפשרה של החולשה במובניה המדיניים.
היאך לעורר מחדש את כוחות החיים - את כוח ההנהגה והמלכות?
עבדיו של דוד רואים את החולשה, ובאים לפותרה בעצה שאין עמה תום לב. אם הרועץ הגדול למלכותו של שלמה הוא חטאו בבת שבע, אזי הדרך לדחות לגמרי את הסיכוי של שלמה הוא בהכשלתו של דוד בדבר הדומה, ועל ידי כך יירפו ידיו לגמרי.
האמנם שיש כאן פתרון כביכול שעניינו הוא לעורר את כוחותיו של המלך לחיים על מנת שייחם לו, אבל התעוררות זו היא קליפתית, ובמהותה נועדה לשרת את המגמה ההפוכה. 5
ישנו דמיון מעניין בין תיאור תפקידה של אבישג השונמית לבין תיאורה של בת שבע על פי משל כבשת הרש:
בת שבע:
וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ
אבישג:
וַתְּהִי לוֹ כְּבַת וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת
קשר נוסף בפסוקים:
בת שבע באה אל שלמה לתבוע את תביעתה והמקרא מספר לנו על אבישג:
"וַתָּבֹא בַת שֶׁבֶע אֶל הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד וַאֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית מְשָׁרַת אֶת הַמֶּלֶךְ" (טו).
מה פשר איזכור זה, שהרי יודעים אנו על היותה משרת את המלך?
באופן פשוט ניתן לראות את המצרנות שבין שתיהן.
ובחז"ל:
אבישג מאי היא? דכתיב (מלכים א' א') והמלך דוד זקן בא בימים וגו' ויאמרו לו עבדיו יבקשו וגו' וכתיב (מלכים א' א') ויבקשו נערה יפה וגו' וכתיב (מלכים א' א') והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סכנת ותשרתהו, אמרה: נינסבן! אמר לה: אסירת לי. - אמרה ליה: חסריה לגנבא, נפשיה לשלמא נקיט. - אמר להו: קראו לי לבת שבע. וכתיב (מלכים א' א') ותבא בת שבע אל המלך החדרה. אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה קינחה בת שבע בשלש עשרה מפות. אמר רב שמן בר אבא: בא וראה כמה קשין גירושין, שהרי דוד המלך התירו לו לייחד, ולא התירו לו לגרש (סנהדרין כ"ב, ע"א).
על פי הגמרא אבישג מנסה להכשיל את דוד בטענה שהוא חלש ולכן מצטדק לומר שאסורה היא לו.
תשובת דוד: קראו לי לבת שבע, ומוכיח דוד את כוחו בבת שבע.
נשים לב לפסוקים הנזכרים בגמרא:
הראשון: "קראו לי לבת שבע" (כח).
השני: "ותבא בת שבע אל המלך החדרה" (טו).
הכרונולגיה בגמרא לכאורה קשה, שהרי על פי הגמרא באה בת שבע החדרה אחרי שביקש דוד לקרוא לה, ואילו בפסוקים הסדר הוא הפוך.
ביאור לגמרא:
הלשון "ותבא בת שבע אל המלך החדרה" לא באה לציין את כניסתה אל החדר, אלא נכתבה אגב המשך הפסוק "ואבישג השונמית משרת את המלך". במילים אחרות באה לציין את זו לעומת זו. בת שבע באה אל החדר, ומבינה הגמרא את ביאתה במשמעות של אישות כביטוי לכחו של דוד, ואילו אבישג רק משרת את המלך.
על פי זה המדרש המספר על התעוררות כוחו של דוד בבת שבע אכן מתייחס לפסוק כח. פסוק זה מציין את שלב המעבר - ההתעוררות של דוד לומר ששלמה הוא המלך הבא. נתן ובת שבע רקמו תוכנית היאך להביא את המלך להתעוררות, ואת נקודת המעבר מציינים חז"ל במדרש במשמעות של התעוררות כוחו דבקותו בבת שבע.
עדיין שואלים אנו - מה בדיוק גרם לדוד להתעורר?
א. ברובד הראשון נאמר שהמציאות הכריחה אותו. ניתן לראות בכך לא רק הכרח, אלא דיבור אלוקי מתוך המציאות הקורא לאדם לעשות את הדבר הנכון, שאילולא כן ייקרה דבר אחר שאי אפשר להסכים לו.
ב. ניתן לראות בעמידתו בניסיון באבישג צד של תשובה שבסופו של דבר היה בו חלק בהתעוררות כוחותיו להכריע שבנה של בת שבע הוא הבן הנבחר.
ניתן אם כן לראות זה לעומת זה את שתי הדרכים היאך לעורר את דוד. בדרך של תאווה מלמטה - בחוסר תום לב על ידי העבדים, או בדרך של עצה עמוקה - על ידי נתן הנביא ובת שבע.
לבסוף מבקש אדוניהו את אבישג מבת שבע, ונראה שפנה דווקא אליה מתוך המחשבה שלא יהיה לה את הכוח המוסרי להתנגד ולמונעה ממנו, כפי שלא היה לדוד כוח כנגד אבשלום, אמנון ואדוניהו.
אדוניהו ראה בה את הסימן לחולשת אביו, אך האמת היא הפוכה "והמלך לא ידעה". כפי שראינו בגמרא לא ידעה לא בשל זקנותו!
על פי זה דווקא הניסיון להפיל את דוד בחטא זה היה בו חלק בהתעוררותו מחדש, ובבחירת שלמה ישנו ממד של תיקון החטא.
סוף דבר
פרק זה הוא פרק הייסוד של מלכות בית דוד. עד עתה הקים ה' שופטים לישראל, שופטים אשר הושיעו את ישראל, אך הנהגתם לא נמשכה אל בניהם.
דוד הוא הראשון אשר הובטח לו על ידי נתן הנביא:
"והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'" (שמואל ב, ז).
רש"י: והגיד לך ה' - היום על ידי, כי בית יעשה לך להושיב בנך על כסאך, ויתקיים לך בית המלכות, והוא יבנה הבית".
ובהמשך:
"וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסרתי מעם שאול אשר הסרתי מלפניך: ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם" (שמואל ב ז, יד-טו).
משמעות קביעותו של השלטון בידי המלך - עוצמה אדירה שאוחז המלך בידיו. יכולת תכנון רב שנתי ללא החלפה או הדחה בטרם עת. אין צורך במציאת חן בעיני העם חדשים לבקרים. 6
בפרק א' בספר מלכים מספר לנו המקרא על חבלי הלידה של בית הממלכה אשר לדוד. על שלבי התהליך אשר הוביל את דוד אל ההכרזה הנכספת על המלכת שלמה.
על פי דברינו נאמר שהכוח הרב המציין את עוצמתה של המלכות ניתן לדוד בפרק זה, ויחד אתו מלמד אותנו המקרא על העיכובים הגדולים בדרך להשגתו, עיכובים המצביעים על מקור כוחה של בית המלוכה בישראל - טהרת הלב ונקיון כפים, תוך הכרה עמוקה בדבר ה' הקיים לעד.
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (שמואל ב, כג) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על- נאם דוד בן ישי, שהקים עולה של תשובה" (מועד קטן טז, ב).
^ 1 שניהם נולדו לו קודם לכן: וּמִשְׁנֵהוּ כִּלְאָב לַאֲבִיגִַל {לַאֲבִיגַיִל} אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר: וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל" (שמואל ב, ג', ג -ד).
^ 2 ובפסוקים: "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" (ה -ו).
^ 3 אצלנו: "וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו". באבשלום: "וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו" (שמואל ב, ט"ו, א). גם הלשון: "וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" (ו) מצביע על שני קשרים נוספים: "וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד" - בנוסף לאבשלום. "וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" - מצביע על כך שהוא הבן הבא בתור להיות הממשיך.
^ 4 יש לשים לב ששתיקתו של דוד היא שתיקה ישנה - "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ"?
^ 5 על פי זה ייתכן לומר שעבדיו הם אותם עבדים הנזכרים בפסוק ט' ברשימת ההולכים עם אדוניהו, וגם אם אינם קשורים באופן ישיר לאנשיו של אדוניהו - נראה שיש כאן עצה לא טובה היאך לעורר את דוד.
^ 6 גם בתקופות מאוחרות יותר, כאשר החל כירסום רוחני ומוסרי במעמדה של מלכות דוד, אין חזרה מהבטחה זו. עיין במלכים פרק ט' שם נזכרת התנייה מוסרית ביחס לקיומו של בית המקדש, אך לא ביחס למלכות דוד, ואף בפרק י"א שם נקרעת מלכות שלמה, מלכות הנצח אינה בטילה אלא מצטמצמת לשבט אחד.
^ 2 ובפסוקים: "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו: וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" (ה -ו).
^ 3 אצלנו: "וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו". באבשלום: "וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו" (שמואל ב, ט"ו, א). גם הלשון: "וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" (ו) מצביע על שני קשרים נוספים: "וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד" - בנוסף לאבשלום. "וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם" - מצביע על כך שהוא הבן הבא בתור להיות הממשיך.
^ 4 יש לשים לב ששתיקתו של דוד היא שתיקה ישנה - "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ"?
^ 5 על פי זה ייתכן לומר שעבדיו הם אותם עבדים הנזכרים בפסוק ט' ברשימת ההולכים עם אדוניהו, וגם אם אינם קשורים באופן ישיר לאנשיו של אדוניהו - נראה שיש כאן עצה לא טובה היאך לעורר את דוד.
^ 6 גם בתקופות מאוחרות יותר, כאשר החל כירסום רוחני ומוסרי במעמדה של מלכות דוד, אין חזרה מהבטחה זו. עיין במלכים פרק ט' שם נזכרת התנייה מוסרית ביחס לקיומו של בית המקדש, אך לא ביחס למלכות דוד, ואף בפרק י"א שם נקרעת מלכות שלמה, מלכות הנצח אינה בטילה אלא מצטמצמת לשבט אחד.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
