בית המדרש
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש בראשית
  • חיי שרה
קטגוריה משנית
undefined
15 דק' קריאה • 44 דק' צפיה
עניינה של תפילה ^^שיחת הרה"ג זלמן ברוך מלמד לפרשת חיי שרה (תשפ"ו) דרכו המיוחדת של הרב קוק ◆ עניינם של אברהם ושרה ◆ עניינו של יצחק ◆ על שלושה דברים העולם עומד ◆ מידתו של יצחק- עבודת התפילה ◆ תפילה דאורייתא או דרבנן ◆ שני ההיבטים של התפילה ◆ הרב והאדר"ת בעניין החסד ◆ הטבע והמצוה משלימים זה את זה ◆ חסידים הראשונים היו שוהים שעה לפני התפילה ◆ פירוש הצל"ח, לכוון את הלב למקום ◆ לא מובן מאליו שאנו יכולים לעמוד לפני ה' ◆ ענוותנותו של הקב"ה ◆ התפילה עוברת דרך מקום המקדש ◆ התפילות מביעות את התלות שלנו בקב"ה ◆ האבות יחד זו השלמות דרכו המיוחדת של הרב קוק ישיבת מרכז הרב חגגה אירוע מיוחד מאוד, מאה שנים להקמתה, ישיבה של מורנו מרן הרב זצ"ל. כאשר באתי לישיבה לפני כשבעים שנה, הישיבה מנתה שלושים תלמידים וב"ה הישיבה כיום מונה אלפי תלמידים על כל תולדותיה ומוסדותיה. מה חידשה ישיבת מרכז הרב, מה חידש לנו מרן הרב זצ"ל. הרב לימד אותנו להתבונן בהסתכלות כוללת. אנחנו לא אנשים פרטיים, אנחנו עם, צריך להסתכל על כל התורה כולה. יש כמה חלקים בתורה, יש הצד הנגלה, יש הצד האמוני, העמוק, הפנימי. כדי להקיף את כל התורה כולה בשלמות צריך הסתכלות כוללת. כל העם, כל הארץ, כל התורה. זו לא הסתכלות שהיא מעל הכל ולא רואה את פרטי הפרטים, אלא הסתכלות שרואה את כל הכלל לכל פרטיו. לא לבטל את הפרט, כל דבר בתורה, כל אחד מישראל, יש לו הערך המיוחד שלו, וכולם יחד מופיעים כציבור גדול, כמציאות אחת גדולה, כאור שלם של תורה שלמה. זאת דרך גדולה. לא כולם יכולים ללכת בדרך הזאת. יותר קל להתרכז בתחום מסוים, בנושא מסוים בתוך התורה, להתרכז בציבור מסוים, והסתכלות הכוללת היא קשה, אבל מרוממת. זו לא דרך לרבים, אבל זו הדרך המרכזית. כאשר הרב נפטר ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל אמר בהלוויה, שנפגם חוט השדרה של האומה של ישראל. כלומר חוט השדרה זה החוט שמחבר את כל הגוף כולו יחד. זה היה מרן הרב זצ"ל. הדברים ארוכים, כמובן, אבל רציתי להקדיש כמה מילים לאירוע המיוחד הזה. עניינם של אברהם ושרה השבת אנחנו נפרדים מאברהם ושרה. אברהם אבינו, האבא הראשון שלנו, הוא סלל את הדרך ,הלך נגד הזרם, והוא הקורא הראשון בשם ה'. שרה נלווית אליו, ובמובן מסוים שרה אף יותר ממנו. היא יודעת לעשות הבחנות ברורות בין יצחק ובין ישמעאל, "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא י). זוכה שרה שהתורה מספרת לנו את גילה ואת מקום קבורתה, מפני ששרה היתה לה גדלות מיוחדת. הזוהר אומר שבגלל ששרה נלקחה אל פרעה, זה גרם לאחר מכן בעתיד למכות שקיבלו מצרים בזמן שישראל היו משועבדים. מכוחה של שרה שידעה להתמודד עם פרעה עד שהוא הוכה, הוכו בעתיד כל צאצאיו. ו"ְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (שם כד א). אומרים לנו חז"ל, שאברהם אבינו זקן ושבע ימים, קנה את עולמו, קנה את מדרגתו, בעמל קבוע. הזוהר אומר "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים" (ע"ז יח א), אברהם קנה עולמו בכמה שנים. במבט הפשוט, קונה עולמו בשעה אחת זה נראה משהו מיוחד, אדם בבת אחת מוסר את נפשו לה', מוותר על הכול ומוסר את כל כולו לה'. וזה מעשה כל כך גדול ועצום שהוא קונה עולמו בשעה אחת, זה שקול כנגד כל החיים שלו. אך זו דרך ליחידים. ולעומת זאת יש קונה עולמו בכמה שנים. מי שצריך לסלול את הדרך לאומה, מי שצריך להיות היסוד, הצור, שהאומה כולה אחר כך בנויה עליו, הוא צריך לבנות את היסוד הזה באופן איטי ועקבי, ואז הוא קונה עולמו. כל יום שאברהם אבינו חי, הוא בנה, חיזק עוד יסוד, והגיע למה שהגיע, להיות הצור שכל ישראל נשענים עליו. עניינו של יצחק שלושת האבות הם אבות האומה. לאחר אברהם מגיע בנו, יצחק. "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד סג), אומרים חז"ל, "יצחק תיקן תפילת מנחה" (ברכות כו ב) ו"ַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק" (שם סג-סד) המפגש הראשון של יצחק עם רבקה הוא לפנות ערב, בשעת המנחה. אומר לנו הזוהר, שגם עבד אברהם כאשר הוא פוגש את רבקה, זה היה לפנות ערב. הוא מגיע לפנות ערב אל הבאר, קושר את הגמלים ומחכה לראות איזו נערה תמלא את משאלתו שהיא תגיד, "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה"(שם יד). יכול להיות שבאותה שעה יצחק התפלל מנחה לפנות ערב, ועבד אברהם מוצא את האישה הראויה לו. חז"ל אומרים לנו שתפילת מנחה היא משהו מיוחד במינו. "אמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם ייזהר אדם בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" (ברכות ו ב). אחר כך הגמרא אומרת את זה גם בתפילת שחרית וערבית, אבל היא מתחילה בתפילת מנחה. כלומר, יש משהו מיוחד בתפילת זו. וזה יצחק הוא עמוד העבודה. על שלושה דברים העולם עומד "על שלושה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א ב). שלושת האבות, כל אחד הוא עמוד שעליו העולם עומד. אברהם אבינו, עמוד החסד, יצחק עמוד העבודה, ויעקב איש תם יושב אוהלים, עמוד התורה. על שלושה דברים העולם עומד, אלו בעצם שלושת הדברים שהם השלמות, גם של האדם, וממילא של העולם. האדם, עניינו להיות שלם בינו לבין עצמו, בינו לבין המקום, בינו לבין חבריו. אלו שלושת הצדדים של השלמות. בינו לבין עצמו זו תורה. האדם נהיה יותר ערכי, רוחני, פנימי, אמוני. זה העמוד העצמי של האדם בינו לבין עצמו, לבנות את הכוחות הרוחניים, האמוניים והפנימיים שלו. בינו לבין המקום, זו העבודה. לעבוד את ה' בקורבנות ובתפילה. ובינו לבין חבריו, זו כמובן גמילות חסדים. וזה כנגד שלושת העבירות החמורות שהם ההפך מזה. עבודה זרה זה ההפך מבינו לבין המקום, גילוי עריות זה ההפך מבינו ובין עצמו, ההפך מתורה, זו גשמיות, חומריות, ירידה, קלקול. ושפיכות דמים זה ההפך מבין אדם לחברו. אלה הם שלושת היסודות שההפך מהם זה הריסת עולם, והם הבניין וקיומו של עולם. מידתו של יצחק- עבודת בתפילה יצחק, מידתו היא מידת העבודה. העולם עומד על העבודה. מידת העבודה זו בחינה של יראה. אברהם אבינו האוהב, יצחק אבינו הירא. הוא אישיות מיוחדת, הוא בונה את עולמו הרוחני בהתבטלות כלפי ריבונו של עולם. זה עניינה של התפילה, זה עניינה של העבודה. עבודה זה עבד, עבודת ה', עבדות ה', זה להתבטל ולשרת את ריבונו של עולם בקורבנות. ואותו הדבר בתפילה. להתבטל אל הקב"ה, לעמוד מולו, לבטא שהכול בעצם מאת ה', לכן כל הפניות שלנו, כל הצרכים שלנו, כל הבקשות שלנו, זה רק אליו. כי רק הוא, רק ממנו הכול. המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה ג) מסביר את הדברים ביתר עומק, שבעצם עניינה של התפילה זה לגלות שריבונו של עולם, ה' אלוקינו ה' אחד, שאין עוד מלבדו. ולכן כל הפניות, כל הבקשות, הכול צריך לפנות אליו. אף על פי שאנחנו בתפילה כאילו רק מבקשים בקשות, ולכאורה זו לא עבודת ה' אלא אנחנו באים עם הבקשות שלנו, אבל כשאנחנו מתבוננים בעומק הדברים, אז לא רק השבחים וההודאות זו עבודת ה' אלא גם הבקשות הם בעצם באות לבטא שהכל ממנו. כל בקשה שאנחנו רוצים, חכמה בינה ודעת, הכתובת היא ריבונו של עולם, שהוא נותן חכמה בינה ודעת. ממש כל בקשה שאנחנו מבקשים, רפואה, פרנסה, בקשות ציבוריות, פונים אל ריבונו של עולם והוא הכול, והכול אליו. אז עניין התפילה זה לעמוד לפני ה' ולהתבטל לפניו. וזו העבודה, עבודת ה', שאדם עובד את ה' בשעת התפילה. תפילה דאורייתא או דרבנן נחלקו הראשונים אם התפילה היא מדאורייתא או מדרבנן. הרמב"ם אומר (ספר המצוות מצווה ה), שהתפילה היא מהתורה. "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעׇבְדוֹ בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא יג). "איזוהי עבודה שבלב זו תפילה" (תענית ב א). מכאן אנחנו יודעים שמהתורה יש מצווה להתפלל. התורה לא אמרה לנו את הגדרים של התפילה, כמה להתפלל וכד', אלא היא אמרה לנו שצריך אדם להתפלל אל ריבונו של עולם. חכמים באו וסידרו את הסדר של התפילה, איך אדם יוצא ידי מצוות התפילה. הרמב"ן חולק על הרמב"ם והוא אומר (בהשגותיו שם) , שבדברי חז"ל כתוב שהתפילה היא דרבנן וספק דרבנן לקולא. אז למה הרמב"ם אומר שתפילה היא דאורייתא. שני ההיבטים של התפילה אני רוצה להתבונן בדבר מבחינה פנימית רוחנית. יש כאן מחלוקת שמסבירה שני צדדים של התפילה. הרמב"ם אומר, לא ייתכן שהתפילה תהיה מדרבנן, אדם צריך רשות לדבר לפני ריבונו של עולם. אדם רוצה לדבר עם מלך, יש לו רצון, אבל הוא צריך לקבל רשות להיכנס לארמון, לעמוד לפני המלך, לדבר איתו. יש שומרים, יש סדר, לא כל אחד יכול לדבר עם המלך. מי אתה שאתה בא וניגש לפני ריבונו של עולם, מדבר ומבקש בקשות, באיזו זכות, איך אתה חושב שאתה בכלל ראוי לעמוד לפני מלך ולדבר איתו. מוכרח להיות שהקב"ה נתן לנו את הרשות הזאת, מוכרח להיות שהקב"ה ציווה אותנו על זה. לכן התפילות, יסודם מדאורייתא. הרמב"ן דווקא מסתכל מהצד השני. הרמב"ן אומר שזה הדבר המיוחד בתפילה. התפילה זה לא מפני שנצטווינו אלא זה משהו שיוצא מתוך תוכנו, מעצמנו, מהנפש הפנימית שלנו, מהטבע האלוקי שבתוכנו. התפילה צריכה להיות נובעת מתוכנו. התפילה היא לא ציווי שאנחנו מצווים עליו על ידי ריבונו של עולם אלא אנחנו רוצים ומבקשים את קרבתו, אנחנו פונים אליו, אנחנו מבטאים את התלות שלנו בו. אנחנו שייכים אליו, פונים אליו, מבקשים ממנו בקשות, מברכים אותו ומשבחים אותו ומודים לו, ומכירים שהכול ממנו יתברך, וכל ההתפעלות שלנו מהעולם ומכל המציאות, מכל הבריאה כולה, מטובו של הקב"ה, אנחנו מבטאים את זה באופן טבעי בתפילה. הרב והאדר"ת בעניין החסד הרב אומר, (שמונה קבצים, א תקסד) שהחסד צריך לבוא מהטבע הפנימי, מתנועה לבבית פנימית, שאדם רוצה לעשות חסד ולא מפני שהוא נצטווה על כך. האדר"ת אומר שאדם צריך לקיים מצוות הצדקה מפני שהקב"ה ציווה, ולכן הוא מקבל שכר על זה. אבל אם אדם מקיים צדקה מפני שהוא מרחם על הבריות, הוא רואה אדם מסכן והלב שלו נכמר, לא נותן לו ללכת בלי לעזור לו, הוא מדייק מהפסוק "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (דברים טו י) לא מפני שירע לבבך ואתה מרחם עליו ורואה שהוא מסכן, והלב שלך לא יכול לעמוד בפני התחנונים שלו, לכן אתה נותן לו ועוזר לו, אלא עליך לתת כי ה' ציווה אותך. כך אומר האדר"ת. אך הרב אומר שהחסד והצדקה צריכים להיות מתוך רצון הלב, שהלב רוצה לעשות את זה. אבל אחר כך הרב מוסיף שהטבע הפנימי הגדול, הוא הרי נובע מהתורה. הטבע והמצווה משלימים זה את זה מצד אחד המקור שלנו זו התורה מצד שני זה בא גם כן מתוך תוכנו, וזה חייב להיות גם מתוך הטבע שלנו. אז הרמב"ן אומר, שבתפילה אנחנו פונים אל הקב"ה, פונים אל רצונו יתברך כדי שהוא יעשה את רצוננו, אנחנו מפנים את הרצון שלנו אל הרצון האלוקי, שהרצון שלנו גם יהיה מוסכם על ידו, שהוא גם כן ירצה את מה שאנחנו רוצים. אנחנו צריכים שזה יהיה הדדי, אנחנו צריכים לרצות מה שהוא רוצה, ואם אנחנו רוצים את מה שהוא רוצה, אז הוא גם רוצה את מה שאנחנו רוצים. "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב ד). זאת אומרת, אנחנו מחברים את הרצון שלנו שזה הכוח היותר עיקרי שיש באדם, כוח הרצון, ומכוונים אותו לרצונו של הקב"ה. אני מבקש דברים שהקב"ה מרוצה מהם. אני מבקש דברים שאם הקב"ה רוצה אותם, דהיינו, שהדברים האלו מופיעים את אור ה' בעולם, אז סביר שהקב"ה ירצה לתת לי, חכמים אמרו (ברכות ו ב) שאלו דברים שעומדים ברומו של עולם. בשעה שאדם עומד לפני ה' בתפילה, אז הוא משייך את עצמו אל ריבונו של עולם. השעה הזו גדולה יותר מכל התוצאות שיכולות להיות אחריה. אנחנו מבקשים בקשות ואנחנו רוצים שהבקשות יתמלאו. כל מה שיתמלא זה פחות מעצם המעמד הזה שאנחנו עומדים לפני ריבונו של עולם, מתחברים אליו ומבקשים ממנו בקשות, אנו מעלים את הרצון שלנו מעלה מעלה אל רצונו יתברך שמו. וכמובן, כגודל האמונה, כגודל ההסתכלות על הגדולה האלוקית, כך גודל העמידה לפני הקב"ה. חסידים הראשונים היו שוהים שעה לפני התפילה הצל"ח, הרי הוא בעל הנודע ביהודה, היה למדן עצום. כתבו עליו שבגיל שמונה עשרה, הוא כבר היה אב בית דין. מי היו האנשים הנוספים שהיו בבית דין - אולי אנשים בני ארבעים, חמישים... הוא היה גאון ולמדן עצום. הוא אמר ששאלו אותו אם לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא" .הוא התנגד למנהג החסידות, שהיו עושים כל מיני הכנות וכדומה, והוא אמר שהוא לא מבין בקבלה, הוא לא מבין כביכול אבל הוא ידע הכול. הנה, הוא לימד מסכת ברכות ולימד גם את האגדות, גם הלכות וגם אגדות. הוא נתן שיעור במסכת ברכות ולא רק עסק בצדדים ההלכתיים העיוניים, אלא הוא לימד גם את הדברים האגדיים. בתחילת פרק חמישי (ברכות ל ב) כתוב שאין עומדים לתפילה אלא מתוך כובד ראש. צריך לשהות שעה אחת "כדי שיכוון לבו לאבינו שבשמים". כך היא גרסת לשון המשניות על הגמרא. ולשון המשנה במשניות וברי"ף, (ברכות ה א) "כדי שיכוונו לבם למקום". זאת אומרת, יש זמן מסוים שחסידים הראשונים היו ממש שוהים שעה שלמה לפני התפילה ומכינים את עצמם להתפלל. שעה לפני התפילה, שעה אחרי התפילה, ועוד שעה בתפילה. תשע שעות ביום היו מתפללים. "וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית, אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת" (ברכות לב ב). אז נשאר להם זמן קצר ללמוד אבל תורתם הייתה משתמרת. אם אדם לא ישכח שום דבר ממה שהוא לומד אז בשעות קצרות אפשר להגיע לכל התורה כולה. הירושלמי אומר (ברכות ה א) "תורתם הייתה מתברכת". כלומר, לא רק משתמרת, תורתם מתברכת. בירושלים, בארץ ישראל, התורה מתברכת. מספרים על החתם סופר שהיה מאריך בתפילה. אמרו לו שהוא מבזבז את הזמן, התפילה זה חיי שעה והתורה זה חיי עולם, למה הוא כל כך מאריך בתפילה. אז הוא ענה שכתוב שמי שמאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו ושנותיו (ברכות נה א), אז יהיו לו יותר שנים ללמוד. פירוש הצל"ח, לכוון את הלב למקום על כל פנים הנודע ביהודה בצל"ח בתחילת פרק חמישי (ברכות ל ב) מסביר את הדברים, למה במשנה השתמשו בביטוי 'למקום' והוא פירש, כיוןן שהקב"ה הוא מקומו של עולם, כלומר, הקב"ה נמצא בכל מקום, שאדם תמיד ידע שהוא נמצא לפני ריבונו של עולם. בכל מקום שאדם נמצא הוא צריך לדעת תמיד לפני מי הוא עומד. אני קורא את דבריו: "והנה הקב"ה נקרא מקום לפי שהוא מקומו של עולם וממילא "מְלֹא כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו ג), ובכל מקום שהאדם עומד הרי הוא עומד לפניו יתברך ממש וכשהוא מדבר בתפילתו ברוך אתה וכיוצא בזה כל בקשות וברכות אמצעיות הכול בלשון נוכח אתה חונן וכדומה, הוא מדבר עם המלך פנים אל פנים כביכול לנוכח. ובזה תבוא מורא גדול בלב האדם כמו שאמר הרמ"א בתחילת השולחן ערוך בתחילת אורח חיים שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהילים טז ח)הוא כלל גדול". בהמשך הוא מביא משל, שאם אדם עומד לפני מלך בשר ודם כך, כל שכן שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה. לא מובן שאליו שאנו יכולים לעמוד לפני ה' כאשר אנו עומדים להתפלל אנו צריכים לזכור ולדעת שאנחנו עומדים לפני המקום, לפני ריבונו של עולם, נתבונן מי המקום, לפני מי אנחנו עומדים, וממילא האדם מתמלא ביראה והכנעה לפני ריבונו של עולם. ממשיך הצל"ח ואומר: "כי באמת מה שנתן רשות לאדם הנברא מטיפה סרוחה מלא אשמה שיבוא לבקש צרכיו מהקדוש ברוך הוא מלך גדול ונורא "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ"(תהילים ח ה), ולא עוד אלא שיעיז אנוש פניו לומר בבקשה ממך תן לי חיים תן לי מזונות תן לי חוכמה וכיוצא בזה זהו העזה גדולה מן האדם וחוצפה" מי אתה שבא לבקש בקשות לפני ריבונו של עולם אלא מה, אלא שהבטיחנו הקב"ה שאם אנחנו נבקש הוא יענה לבקשותינו "כמו שכתוב "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אלוקיך וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ"(דברים ד כט) וכל ספרי הנביאים מלאים בזה שהקב"ה נענה לבקשותינו "כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכׇל קׇרְאֵנוּ אֵלָיו" (שם ד ז). מאוד יפה לראות את הלשון שלו הוא אומר "זה ענווה גדולה של הקב"ה". הקב"ה מקשיב ונענה לבקשותינו, הוא רם ונישא, ולכן יש חשש שאדם יתרגל לבקש ממנו בקשות, כאילו הוא חברותא של המלך. ענוותנותו של הקב"ה גדלותו של הקב"ה זו ענוותנותו, כמו שחז"ל אמרו "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא א). אז אומרת לנו המשנה שמא יתרגל אדם כל הזמן לבקש בקשות מהקב"ה, אמרו חז"ל, לפני שאדם מתפלל הוא חייב לשהות שעה אחת כדי להתבונן שהוא עומד לפני המקום. וכן תקנו חז"ל לומר בנוסח התפילה "אלוקינו ואלוקי אבותינו" שזה צמצום לגבי הגדלות האלוקית. ריבונו של עולם הוא מעל כל המציאות, הוא לא שייך לנו, הוא לא נקרא אלוקים שלנו. האלוקים שלנו, זה כביכול מצמצם את ההופעה האלוקית. אלוקים הוא של כל, הוא מעל הכול, וכשאתה מייחס את הקב"ה למשהו זה לכאורה צמצום. הקב"ה נתן לנו רשות, ולא זו בלבד אלא הוא בחר בנו מכל העמים, ונקרא שמו אלוקי ישראל, זה שמו של הקב"ה. כל העולם מכיר את הקב"ה ואנחנו מכירים אותו בתור ה' אלוקינו. אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי ישראל, בזה מתבטאת ענוותנותו של הקב"ה שהוא נקרא באופן כזה. אנשי כנסת הגדולה שתיקנו לנו את נוסח התפילה, פתחו בברכה הראשונה של ברכת אבות, והיא מלאה מענוותנותו של הקב"ה. כאשר אנו אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, אין לך ענווה יתרה מזו שמייחד שמו על בשר ודם. להיות נקרא אלוקי פלוני כביכול, כאילו זהו כבודו שהוא אלוקינו כמידת בשר ודם. כלומר, אנחנו משבחים מלך שהוא מלך של עם כזה, לפי גדלות העם גדלותו של המלך. אז אם אנחנו קוראים לקב"ה בתור 'מלך של', פירושו של דבר שזו גדלותו. אבל גדלותו למעלה מכל זה, בלי גבולות. וזו ענוותנותו של הקב"ה שהוא נתן לנו אפשרות לקרוא לו באופן כזה, והוא אומר כבודו שהוא אלוקינו, כמידת מלך בשר ודם שמייחס עצמו שהוא מלך על מדינה פלונית. כל ברכה זו היא מלאה מענוותנותו וחסדו, ובפרט בסיומה- "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" כאילו קדושת שמו תלויה בגאולתנו, הוא צריך שאנחנו ניגאל כדי ששמו יתברך יתגדל. לכאורה הוא תלוי בנו, בעבורנו, וכי אין שמו שלם בלעדי זה, היש לך ענווה גדולה וחסד גדול מזה? חשבו אנשי כנסת הגדולה שכאשר האדם יתבטא בברכה הראשונה בצורה כזאת, שמבטאת כביכול את ירידתו של הקב"ה אלינו, שאולי על ידי זה ישכחו את רוממותו. לכן סמכו ברכה שנייה שבה מופיעה גבורתו של הקב"ה שהוא גיבור, וכן בסופה, "מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו". התפילה עוברת דרך מקום המקדש הצל"ח מוסיף לנו עוד הערה מאוד מעניינת: "ודרך מוסר נלע"ד שיכוונו לבם לאביהם שבשמים והמקום הזה שכיוונו כאן הוא המקום דכתיב ביעקב וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם (בראשית כח יא) הוא המקום שהתפללו אבותיו על המקום הזה אמר יעקב וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם (שם יז). ועל המקום הזה אמר שלמה וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (מלכים א ח לה), ושום תפילה אינה יכולה לעלות למעלה כי אם דרך שער הזה שהוא שער השמים. וכל התפילות שמתפללים בכל העולם במקום שנתפזרו ישראל צריכין לילך עד הגיעם למקום המקדש ומשם יעלו לאבינו שבשמים, ולפי רוב מרחק הדרך יש להתפילות אחריות הדרך, והדרכים בחזקת סכנה סכנת שודדים שהם הקליפות שנבראו בעונות ולפי רוב ריחוק הדרך צריך שמירה בדרך" כלומר, אנשים מתפללים בגלות ממרחקים גדולים עד שהתפילות עוברות דרך כל מיני מקומות מקולקלים, ממילא, יכולים להתחבר אליהם כל מיני קלקולים, ולכן צריך לשמור את הדרך שהיא בחזקת סכנה. צריך שמירה. ומהי השמירה - צריך לעשות תשובה, שאדם ישוב בתשובה "והתשובה היא כתריס ומגן לילך בטח אחר כך בתפילתו לקיים וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ בּוֹ" (דברים יז ח). זאת אומרת, כאשר אדם מתפלל, הוא צריך לדעת שהתפילה צריכה להיות חזקה מאוד. היא צריכה לעבור הרבה דרכים ולהיות שמורה במשמרת גדולה עד שתבוא אל בית המקדש. אנשים נוסעים לחוץ לארץ להתפלל על קברי צדיקים ואז אחר כך התפילה צריכה ללכת דרך ארוכה עד שהיא מגיעה לכאן. התפילה לא מתקבלת שם, היא עוברת דרך ארוכה. ככל שאתה מתפלל יותר קרוב אל המקום, הדרך קצרה והסכנה פחותה. צריכים להבין את הדבר הזה. "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם" (מלכים א ח מח), דרך העיר הזאת, דרך הבית הזה. מה שאומר שלמה המלך, זה הסדר. שהתפילה היא קשורה, עולה קשורה במקום. אז זה עניינו של יצחק. תפילת המנחה מביעה באופן מיוחד את עניינה של העבודה. התפילות מביעות את התלות שלנו בקב"ה סבב היום הוא כמו סבב הבריאה. הבריאה נבראה על ידי הקב"ה ואחר כך לאחר תקופה מסוימת היא פונה בחזרה. וכן אותו דבר ביום. הוא מתחיל בבוקר, ולפנות ערב היום פונה, כאילו פונה חזרה אל מקורו. החזרה אל מקורו זו הפנייה אל המקור האלוקי. זו עניינה של התפילה שמביעה שאנחנו חוזרים אליו, תלויים בו, ממנו אנחנו נמשכים. אומנם אנחנו גם מתפללים בבוקר, אבל כל עניינה של התפילה זה להביע את התלות שלנו והשייכות שלנו, והתלות הזאת היא מכל הצדדים. אז חכמים תיקנו תפילת שחרית ותיקנו תפילת מנחה ותפילת ערבית. תפילת שחרית היא מביעה את תחילתו של היום, הכל מתחיל מריבונו של עולם, הכל תלוי בו, הכול ממנו, אי אפשר לעזוב את המקור האלוקי וצריכים מיד להתחבר אליו כדי להמשיך את קיומה של המציאות. "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (בראשית כב ג), אברהם תיקן תפילת שחרית. בתפילת שחרית קמים בבוקר וצריכים להתגבר כארי לעבודת הבורא. אנחנו לוקחים את הכוחות הגשמיים שלנו ואותם מפנים לקב"ה כי הכול שייך אליו. בשעת הצהריים, אנשים עסוקים בעסקיהם, בכל מיני טרדות ממוניות וכדומה, וגם את זה אנו מפנים לריבונו של עולם. ותפילת ערבית שאז אדם כבר זקוק למנוחה, גם את זה הוא מוסר לקב"ה. הכל שייך לריבונו של עולם, כל תפילה יש לה את ההבעה המיוחדת שלה מכמה צדדים, וכולן מביעות את העניין הזה של הפנייה אל ריבונו של עולם. והעניין הזה הוא במיוחד בשעת המנחה. בשבת, אז שעת המנחה זה רעוא דרעווין, זה רצון הרצונות. דווקא במנחה, שעה מיוחדת, שעה גדולה, השיא של כל השבוע. אברהם אבינו הוא היה פעלתן, יוזם, יוצר, הולך ממקום למקום ומפרסם שם שמיים. יצחק אבינו, היה לו אופי שונה. הרב צבי יהודה היה אומר שיצחק היה פאסיבי. הוא לא מחפש לו את השידוך בעצמו, אברהם אבינו מטפל בשידוך שלו. גם בברכות שהוא נותן ליעקב בסופו של דבר הוא במידה מסוימת נפעל. ומורנו הרב צבי יהודה היה מסביר שהנפעלות יש בה איזו מדרגה מיוחדת. יש צד של פעילות, של אקטיביות, של עשייה, ויש צד של להיות נפעל, להיות מתבטל. וזה באמת עמוד התפילה, להיות בטל כלפי הקב"ה. "וכשאני לעצמי מה אני" (אבות א יד). יש צד אחד ש'אני' יכול להיות שותף לקב"ה, אני פעיל, אני עושה, אני מפרסם את שמו של הקב"ה, אני יוזם. וזה צד שמראה את הגדולה, משפיע, מפרסם, את הגדולה האלוקית. ויש צד אחר שבטל ומתבטל, ועל ידי זה כולם מושפעים ממנו. הוא בעצמו מתקן את עצמו. "וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" (בראשית כו יג), יצחק גודל וגודל וכולם מעריצים אותו, העם, אבימלך, הם מעריצים את יצחק כי הוא נהיה עוצמתי, נהיה פנימי, גדול מאוד ומרגישים את הגדלות שלו. האבות יחד זו השלמות יש סוגים שונים, צורות שונות, ומופעי אופי שונים של עבודת ה', ולכל צורה יש את השלמות שלה. ושלושת האבות יחד הם יוצרים לנו יסוד של כל צדדי השלמויות. אברהם אוהב, יצחק ירא ויעקב משלב את שניהם יחד. אברהם מידתו מידת האהבה. שרה, נראה שמידתה מידת הגבורה. היא חזקה, היא יוצרת גבולות, מגרשת את בן האמה. יצחק, מידתו מידת הגבורה, ורבקה משלימה אותו בכך שהיא בעלת חסד. היא משקה את העבד ואת הגמלים, זה האופי שלה. יעקב אבינו הוא משלב בין שתי המידות, אז יש לו שתי נשים, שני הצדדים, גם מזה וגם מזה. כנראה שלמותם של הופעת האבות היא כאשר כל הצדדים יחד מהווים את היסוד של האומה. אלה אבות האומה, כל המידות יחד זו השלמות הגדולה.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il