ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
- ספריה
- חזון קדומים
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד
א. ההיתר בטוען ברי
"ת"ר שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת וכו' הרי זו לא תינשא, ואם נישאת לא תצא... מכדי תרי ותרי נינהו - הבא עליה באשם תלוי קאי! אמר רב ששת, כגון שנישאת לאחד מעדיה. היא גופא באשם תלוי קיימא! באומרת ברי לי" 1 .
מבאר רע"א 2 שבגמ' זו מונח יסוד חדש -
כאשר בית הדין מסופק בדבר מה אם הוא אסור אם לאו, ויש מי שטוען בטענת ברי שאין כאן איסור [אעפ"י שאין לו נאמנות של עד] - הרי שאין אנו מונעים ממנו מלהתייחס לדבר כאל היתר. שהרי כאן אנו מסופקים האם מת בעלה, אולם כיוון שהיא טוענת בטענת ברי שהוא מת, אנו מניחים לה להינשא.
ולשיטת רש"י ישנו חידוש נוסף בגדר זה - דכך הוא כותב: "אין לבי נוקפי, שברי לי אילו היה קיים - היה בא". רואים שמועילה טענת ברי, המבוססת על אומדנא גרידא, ולא דווקא טענת ברי המבוססת על ידיעה 3 .
ב. קושיית רע"א על היסוד הנ"ל וישובו
בעקבות יסוד זה מקשה רע"א 4 על משנת ר' זכריה בן הקצב 5 - שם מדובר שהגויים כבשו את ירושלים, והדין במצב זה שכל הנשים נאסרות לכהונה, שאנו תולים שנאנסו. ר' זכריה בן הקצב, שהיה כהן, העיד שלא זזה ידו מתוך יד אשתו. בכל זאת אסרוה עליו מפני שאין הבעל נאמן כעד על אשתו.
וצ"ע, שאפי' אם אין הוא נאמן מדין עדות, עדיין צריכים להתירם מדין טענת ברי בספק איסורים 6 .
ולשם ישוב העניין מחדש הרע"א, שאה"נ באמת טענת ברי לי אמורה להועיל גם במקרה של ר' זכריה בן הקצב. אלא, ששם חששו שמא אין הוא יודע באמת שלא נבעלה, אלא הוא מאמין לאשתו, ועל סמך זה הוא מעיד 7 .
ג. ביאור סוגיית ארוס וארוסתו לאור היסוד הנ"ל
עפ"י יסוד זה מבאר הרע"א את הגמ' לגבי ארוס וארוסתו 8 : "ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף, היא אמרה מיניה, והוא אמר אין מינאי. אמר רב יוסף, למאי ניחוש לה? חדא - דקא מודה, ועוד - הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל...".
וצ"ע - מה בכך שמודה, הרי כשם שהיא אינה נאמנת לרבי יהושע, כך לכאורה הוא אינו נאמן?!
ומבאר רע"א, שאה"נ הוא אינו נאמן. והא דהתירוה אין זה מדין נאמנות אלא מדין טענת ברי לי [וכאן לא שייך החשש הקיים בר' זכריה בן הקצב, כמובן, שהרי מדובר בו עצמו].
עולה מדברי רע"א, שטענת ברי לי מועילה גם בחששות הנוגעים לאיסורי כהונה. ומקשין העולם, הרי מבואר להדיא בגמ' 9 שלעניין כהונה לא מועילה טענת ברי, שנאמר "וקדשתו" - בעל כרחו! וביאור העניין - דיני כהונה מוטלים עלינו מדין 'וקדשתו', וכלפינו לא מועילה טענת הברי שלו [וכמבואר לקמן]. וכנראה שסובר הרע"א שאין הלכה כתירוץ זה בגמ' אלא כתירוץ השני, עיי"ש.
פרק שני*
א. לא תגזול בספק ממון
קיי"ל ספק ממון לקולא לנתבע 10 . וספק איסור דאורייתא לחומרא 11 .
והקשה המהר"י באסן 12 - שכל ספק ממון הוי ספק איסור "לא תגזול", ומדוע לא יחול הכלל ספק איסור לחומרא גם בספק ממון. אחד התירוצים שנאמרו 13 מבאר כך - אם נחמיר על המוחזק, ונאמר לו לשלם מדין ספק "לא תגזול", הרי באותה מידה עצמה נצטרך לומר למקבל להחזיר למוחזק שהרי גם הוא בספק "לא תגזול". ע"כ שלא שייך להחיל כאן את הכלל שספק איסור להחמיר.
ב. לא תגזול בברי ושמא בספק ממון
ודן החידושי הרי"ם 14 , שלפי זה כאשר אחד מבעלי הדין טוען ברי והשני טוען טענת שמא צריכים לכאורה לומר ברי עדיף. אמנם מבחינת הלכות ממון קיי"ל לאו ברי עדיף, אבל מבחינה איסורית צריך להעדיף את בעל הברי. שהרי עפ"י חשבונו של המהר"י באסן לבעל השמא יש חשש איסור "לא תגזול", אבל לעומתו לבעל הברי אין כאן חשש איסור, שהרי טוען טענת ברי. ואמנם הוא אינו נאמן בטענתו, אבל עפ"י היסוד המונח לנו בשעור זה, מועילה טענת ברי בספק איסורים! וא"כ מדוע ברי ושמא לאו ברי עדיף?!
אלא, מבאר חידושי הרי"ם, כל המתחדש לנו בעניין כוחה של טענת ברי אינו אלא שאנו, בית הדין, איננו מונעים מבעל הברי מלפעול עפ"י טענתו. אולם ברור שאנו לא נסייע לו, שהרי לנו הוי ספק איסור.
לכן בברי ושמא אנו לא נוציא מידי בעל השמא.
ג. תפיסה בברי ושמא לאור הנ"ל
ובכל זאת נפ"מ בדבר לעניין תפיסה. אם בעל טענת הברי יתפוס את הממון, הרי שתועיל תפיסתו, שהרי כאן הוא פועל ללא סיוענו!
ד. נימוק נוסף לתועלת התפיסה בברי ושמא
אמנם נראה, שלעניין תפיסה אין צורך למהלך של החידושי הרי"ם, דבלאו הכי תפיסה תועיל בברי ושמא [לסוברים שתקפו כהן אין מוציאין מידו]. וכך ביאור הדברים -
יש לדון במצב של ברי ושמא, האם נגדיר את המצב כספק אמיתי, ספק של דררא דממונא, או כספק הבא מחמת טענותיהם.
התוס' 15 כותב שבברי ושמא לסומכוס "לכל הפחות חולקין" [אפי' אם לא ברי עדיף]. והרי דינו של סומכוס ש"ממון המוטל בספק חולקין", לא נאמר אלא רק בספק של דררא דממונא 16 . ע"כ סובר התוס' שברי ושמא מוגדר כדררא דממונא.
ומדוע באמת נחשב מצב זה לספק אמיתי? -
בעלמא, כאשר אין דררא דממונא, ובא תובע וטוען טענותיו, הרי שגם לאחר טענותיו אין אנו מגדירים את המצב כספק. יש כאן טענות ותו לא. אולם בנידוננו, שעסקינן בברי ושמא, הרי שהנתבע עצמו מסופק שמא הוא חייב, וא"כ ודאי שגם אנו מסופקים, והמצב מוגדר כדררא דממונא.
מצב זה של דררא דממונא, של ספק אמיתי, אינו משפיע רק על החלת דינו של סומכוס. גם לרבנן, הסוברים המוציא מחבירו עליו הראיה, בעינן לגדר של 'ספק' ע"מ להשאיר הממון בידי המוחזק, וטענות בעלמא אינן יוצרות ספק. ולמשל, אם לווה יטען כלפי המלווה שהוא מחל לו על החוב, אין הוא נאמן. ומדוע? נאמר המוציא מחבירו עליו הראיה! ע"כ אין כאן גדר של ספק, וכשאין ספק לא אמרינן המע"ה.
וכיוון שהוכחנו שבברי ושמא המצב מוגדר כספק, א"כ כאשר התובע, הטוען ברי, יתפוס, הוא ייהפך למוחזק, ולא נוציא מידו.
יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* כשבי"ד מסופק, ובעל דין טוען ברי - אין בית הדין מונע מהבע"ד לפעול עפ"י טענתו.
* לרש"י - הנ"ל אפי' אם טענתו מבוססת על אומדנא.
* לרע"א - הנ"ל אפי' בחששות הנוגעים לענייני כהונה.
* ואם חוששים שטענתו מבוססת על האמנה למישהו אחר - אין מניחים לו לפעול על עפ"י טענתו.
* מוחזק רשאי להחזיק בממון אפי' אם טוען שמא, ולא חיישינן לספק לא תגזול.
* תפיסה מועילה בברי ושמא.
* ברי ושמא חשיב ספק אמיתי, ולא כספק הנובע מטענותיהם.
^ 1. כתובות כב ע"ב
^ 2. שו"ת, תניינא סי' נד
^ 3. הערת העורך: עיין ר"ן כאן שחולק על רש"י. ועיין עוד ברש"י יבמות (פח ע"ב), שדבריו שם מתאימים לר"ן.
^ 4. שם
^ 5. כתובות כז ע"ב
^ 6. ועיין בשיעור 'איסורי דרבנן במקום שיש חשש איסור דאורייתא', פרק א אות ה (שיעור 21), יישוב לקושיא זו.
^ 7. הערת העורך: צ"ע האם תירוץ זה יכול להתקבל לשיטת רש"י שהובאה לעיל.
^ 8. שם, יג ע"ב, יד ע"א
^ 9. עיין יבמות פח ע"ב
* הערת העורך: פרק זה למדנו כבר בשיעור 'ברי ושמא' (שיעור 10), ואנו מביאים אותו שנית, כיוון שקשור ישירות אף לנושא זה.
^ 10. ב"ק מו ע"א. שו"ע חו"מ סי' שצט סע' ב. ועיין רא"ש כתובות פרק רביעי סי' כח.
^ 11. גיטין סג ע"ב
^ 12. מובא בקונטרס הספיקות כלל א אות ו
^ 13. שם, בשם המהר"י באסן
^ 14. חו"מ סי' עה ט ס"ק יח, ד"ה לצאת ידי שמים
^ 15. שם, יב ע"ב, ד"ה רב הונא
^ 16. עיין ב"ק לה ע"ב תוס' ד"ה זאת, וב"מ ב ע"א תוד"ה ויחלוקו בסופו
^ 2. שו"ת, תניינא סי' נד
^ 3. הערת העורך: עיין ר"ן כאן שחולק על רש"י. ועיין עוד ברש"י יבמות (פח ע"ב), שדבריו שם מתאימים לר"ן.
^ 4. שם
^ 5. כתובות כז ע"ב
^ 6. ועיין בשיעור 'איסורי דרבנן במקום שיש חשש איסור דאורייתא', פרק א אות ה (שיעור 21), יישוב לקושיא זו.
^ 7. הערת העורך: צ"ע האם תירוץ זה יכול להתקבל לשיטת רש"י שהובאה לעיל.
^ 8. שם, יג ע"ב, יד ע"א
^ 9. עיין יבמות פח ע"ב
* הערת העורך: פרק זה למדנו כבר בשיעור 'ברי ושמא' (שיעור 10), ואנו מביאים אותו שנית, כיוון שקשור ישירות אף לנושא זה.
^ 10. ב"ק מו ע"א. שו"ע חו"מ סי' שצט סע' ב. ועיין רא"ש כתובות פרק רביעי סי' כח.
^ 11. גיטין סג ע"ב
^ 12. מובא בקונטרס הספיקות כלל א אות ו
^ 13. שם, בשם המהר"י באסן
^ 14. חו"מ סי' עה ט ס"ק יח, ד"ה לצאת ידי שמים
^ 15. שם, יב ע"ב, ד"ה רב הונא
^ 16. עיין ב"ק לה ע"ב תוס' ד"ה זאת, וב"מ ב ע"א תוד"ה ויחלוקו בסופו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
