אנוסים היינו מחמת נפשות - אנן סהדי שעדי השטר כשרים | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
כתובות

קטגוריה משנית

292

13 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

נתנאל חיים בן אילנה אסתר

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

המשנה אומרת שאם באו עדים והעידו בשטר לא מקויים שזו חתימת ידם אולם בשעת החתימה היו אנוסים הרי אלו נאמנים, כלומר, מתקבלים דבריהם שהחתימה לא נעשתה כדין, אך אם יש עדים אחרים המעידים שזהו כתב ידם או שכתב ידם יוצא ממקום אחר שוב עדי השטר אינם נאמנים לומר שחתימתם נעשתה באונס. רמי בר חמא בתחילה מעמיד את דברי המשנה באנוסים מחמת ממון, אבל באנוסים מחמת נפשות נאמנים אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר. רבא מקשה שלא יתכן לומר שיהיו נאמנים אפילו כשכתב ידם יוצא ממקום אחר בגלל הדין שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. לפיכך מעמידים את דברי רמב"ח באופן אחר ומסבירים שאמר שהמשנה עוסקת דווקא באנוסים מחמת נפשות אבל בטוענים אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים אפילו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום שאין אדם משים עצמו רשע.
נמצא שלמסקנה חזרנו בנו משני דינים. הראשון, באנוסים מחמת נפשות לא נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר, בגלל הדין שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. השני, באנוסים מחמת ממון לא נאמנים אפילו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, בגלל הדין שאין אדם משים עצמו רשע. יש להתבונן מה הייתה הסברא בהווה-אמינא? לגבי הדין הראשון, נראה להשיב על פי מהלך הגמרא. כאשר רבא דוחה את ההווה-אמינא ומקשה שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הוא מוסיף: "וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא, והא אמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין". על פי זה יש לומר שההווה-אמינא הייתה שדווקא בהגדה בפה קיים הכלל "כיוון שהגיד". לגבי הדין השני, נראה שלפי ההווה-אמינא הואיל ויש לו מיגו נאמן לשים עצמו רשע.
הגר"ש איגר (מובא בהגהה של אחיו בחידושי רעק"א על תוד"ה אין נאמנים) סובר שאף למסקנה נאמן במיגו לשים עצמו רשע, ודווקא בסוגייתנו לא נאמנים לפי שבתחילה אמרו שכתב ידם הוא ואם כעת פוסלים את השטר נחשבים כחוזרים ומגידים, ובניגוד לדעת אביו, לדעתו כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו מכח מיגו. אילו אדם היה נאמן לשים עצמו רשע היה נאמן גם כאן, לפי שחזרתם מהכשר השטר הייתה תוך כדי דיבור ונחשב להגדה אחת, אולם בגלל שבתורת עדות אינם נאמנים לשים עצמם רשעים, הנאמנות להמשך דבריהם אינה מתוקף עדות אלא מכח מיגו ואם כן נסתיימה הגדתם הראשונה, ומכיוון שכך שוב אינם נאמנים לחזור מהגדתם ואפילו מכח מיגו. הוא מדייק את דבריו מכך שכשרבא הקשה על ההווה-אמינא הוא הקשה רק את הקושיא על הסיפא, מצד כיוון שהגיד, ולא הקשה גם על הרישא מצד אין אדם משים עצמו רשע, ולפי דבריו מובן, כי גם הקושיא על הרישא נובעת מהדין של "כיוון שהגיד".

קטנים ופסולים היינו
המשנה לא עסקה רק באנוסים אלא הזכירה יחד עם אנוסים שני מקרים נוספים קטנים היינו ופסולים היינו. נמצא שהיחס לשני מקרים אלו משתנה בין ההווה-אמינא למסקנה. לפי ההווה-אמינא מדמים אותם לאנוסים מחמת ממון שמשימים עצמם רשעים ואילו לפי המסקנה מדמים אותם לאנוסים מחמת נפשות שלא משימים עצמם רשעים, וצריך להבין מהם שני הצדדים. בפשטות נראה כמו המסקנה, שהרי לומר שהיו קטנים אין בכך רשעות. לפי זה גם "פסולים" יש לפרש באופן שלא משימים עצמם רשעים, כגון קרובים. רש"י (ד"ה פסולי עדות) כתב: "קרובים או משחקים בקוביא". לכאורה הפרשנות של קרובים מתאימה למסקנה ואילו משחקים בקוביא להווה-אמינא, ואכן הרמב"ן (ד"ה פרש"י) הקשה על רש"י וכתב שיש לפרש רק קרובים, אך רואים שגם רש"י נזהר מלפרש "גזלנים" ונקט דווקא משחקים בקוביא שזהו פסול קל יותר, ואכן הרא"ה (ד"ה אלא) מיישבו שבגלל שפסולים רק מדרבנן ורק משום שאינם עסוקים ביישובו של עולם אין זה נחשב שמשימים עצמם רשעים .
נותר להבין מדוע לפי ההווה-אמינא הגמרא דימתה לאנוסים מחמת ממון. לגבי פסולים ניתן לומר שחשבה להעמיד בגזלנים אך לגבי קטנים נותר הקושי. התוס' (ד"ה לא שנו) משיבים על כך שניתן לנמק כביאור הגמרא בהמשך בשיטת רבי מאיר החולק על חכמים ופוסל אפילו בקטנים ופסולי עדות למרות שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ויש מיגו. הנימוק הוא שחזקה שבעל השטר אינו מחתים אלא עדים גדולים וכשרים. הרא"ה (ד"ה מתני') מתרץ באופן אחר וכותב שסברת ההווה-אמינא היא שהואיל והם אומרים שהיו קטנים או קרובים ובכל זאת חתמו על השטר הרי זו רשעות. צריך לעיין מדוע נימוק זה אינו נכון למסקנה, ונראה שקרובים יכולים לטעון שאין רשעות בחתימה על שטר, כי כוונתם לא הייתה להכשיל את בית הדין, אלא סברו שהלווה יודע שהם קרובים ובכל זאת הואיל והם ידועים כאנשים מהימנים חתימתם תרתיע את הלווה ולא יעז להכחישם למרות שתהיה בידו את היכולת להכחישם ולטעון שהם קרובים ואינם כשרים לעדות.

שטר מקויים – אינם נאמנים
נעסוק בטענת "מחמת נפשות" ונעמוד תחילה על המקרה שהשטר מקויים, דהיינו, כתב ידם יוצא ממקום אחר, שבו נפסק שאינם נאמנים. במקרה זה אין לעדים מיגו שיכלו לא לקיים את השטר אך התוס' (ד"ה אין) שואלים מדוע אינם נאמנים במיגו שיכלו לומר שהשטר פרוע. ומשיבים: "דכיון דמקויים הוא הוי מגו במקום עדים כדפירשנו. ועוד דחוזרים ומגידים הם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרינן בגמרא. ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו וברישא נאמנים משום דאי בעו שתקי".
תירוצם הראשון הוא שהואיל והשטר מקויים נחשב כאילו יש עדים המעידים שנחתם בכשרות, ומיגו אינו מועיל במקום עדים. קודם לכן (ד"ה הרי) הם הוכיחו יסוד זה מהדין בדף יט ע"ב שאם יש שטר שאינו מקויים ובאו שני עדים אחרים והעידו שאכן זהו כתב היד של ראובן ושמעון אלא שהם היו אנוסים הם נאמנים לפסול את השטר, אולם אם השטר מקויים הרי זה כתרי ותרי ולכן מספק מעמידים את הממון בחזקתו ולא ניתן להוציא מכח השטר.
צריך עיון מדוע נחשב כעדים מול עדים, הרי גם אם השטר מקויים העדים לא העידו בפירוש שלא חתמו מחמת אונס. אפשר לומר שבעצם עדותם שהייתה הלוואה כלול שלא חתמו תחת אונס כי אילו הייתה החתימה תחת אונס הרי שלא הייתה הלוואה והם מעידים שכן הייתה, וכך לכאורה נראה מפשט רש"י שם (ד"ה תרי ותרי) המפרש: "עדי השטר ב', ואלו ב' מעידים עליהם שפסולים היו", משמע שלא האנן סהדי נחשב כשני עדים כנגד העדים הפוסלים אלא עדי השטר עצמו. אולם בתוס' (ד"ה הרי) וכן בתוס' רא"ש (ד"ה הרי) התנסחו "אנן סהדי שלא היו אנוסים", וכן ברא"ש בפסקים (סימן יג) כתב במפורש שזו חזקה "והך חזקה חשיבא כעדים", ומשמע מכך שאין זו עדות גמורה אלא רק אנן סהדי.
אך אם כך, עולה השאלה מדוע הגמרא בדף יט ע"ב מחשיבה זאת כתרי ותרי הרי ברור שעדים עדיפים מאנן סהדי (למעט מקרה שאין שום ספק והמציאות ברורה לעינינו שלא כדברי העדים, כגון שהעידו שפלוני רצח את אלמוני ובא הרוג ברגליו, אך בכל מקרה שיש אפשרות כל שהיא במציאות, אפילו מיעוט שבמיעוט, שדברי העדים נכונים נקבל את דבריהם כי הם מגלים לנו שהמקרה שלפנינו שייך למיעוט דמיעוט).
ונראה שתקנת התורה היא להתייחס לכך כעדות גמורה. עצם נתינת כח עדות לשטרות היא מעין תקנה של התורה, משום החיסרון שבעדות בעל-פה, שעדים אינם קיימים לנצח וכן הולכים לפעמים למדינת הים, ולכן נתנה התורה כח של עדות גם לשטרות, וכדברי המשנה בגיטין (ד, ג): "העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם". כחלק מתקנה זו מוכרחים לתת תוקף גם שלא יוכלו לומר שהעדים חתמו מחמת אונס, ולכן נתנו תוקף של עדות גמורה ל"אנן סהדי" זה . כך ניתן לפרש גם את דברי רש"י הנזכרים, כלומר, כוונתו היא שנתנו תוקף לעדי השטר כאילו הם מעידים במפורש שהם כשרים.
לאור יסוד זה יתיישבו תמיהות רבות בדברי הראשונים, כפי שיבואר, אולם כבר כעת נביא הוכחה מוכחת לכך מדברי התוס' בדף יט ע"ב (ד"ה ואם כתב). הגמרא אומרת שאם יש שטר מקויים ובאים עדים ומעידים שהעדים החתומים על השטר הינם פסולים אנו מתייחסים לכך כתרי ותרי. התוס' מעמידים שמדובר דווקא במקרה שהאחרונים מעידים שהראשונים היו פסולים בעבר בעת החתימה וכעת הם כבר כשרים, כי אחרת היינו מאמינים לאחרונים כמו בכל שתי כתות שהשנייה מעידה על גוף הראשונים ופוסלת אותם. אם מדובר באנן סהדי אז גם אם האחרונים מעידים על ההווה אין לקבל דבריהם כי סוף סוף יש הוכחה במציאות נגדם, אלא ודאי יש כאן תקנה להחשיבם ממש כעדים (לולא היה אנן סהדי לא היינו מתקנים זאת), ולכן ככל עדים נאמנות האחרונים תלויה אם הם מעידים על גופם של הראשונים או לא.
אך לכאורה מהרא"ש שם (סימן יג) מוכח להפך כי הוא אכן חולק על התוס' מסיבה זו גופא וכותב שהואיל והאנן סהדי קיים גם אם האחרונים מעידים על ההווה, גם במקרה זה יש להתייחס לכך כתרי ותרי. וצריך ליישבו מהתמיהה שהעלנו למעלה שאכן יש שלוש רמות של אנן סהדי: בהרוג בא ברגליו נדחה את העדים מפני האנן סהדי; באנן סהדי רגיל הוא ידחה מפני העדים; אך כאן זהו אנן סהדי חזק ובכך הוא שקול לגמרי לעדים. זהו חידוש גדול מאוד, שיש הוכחות הנחשבות כשקולות לעדים. אולם צריך עיון לפי זה מדוע כשהשטר לא מקויים הם כן נאמנים, הרי יש הוכחה במציאות שעל הצד שאינו מזוייף העדים חתמו בכשרות ולא באונס. בהמשך תובא תשובת התוס' רא"ש לכך, אך לפי האופן בו נסביר שם את דבריו הם יובנו דווקא לפי דרכם של התוס' ולא יעלו בקנה אחד עם דבריו כאן בפסקים.
כמצוטט למעלה, התוס' מוסיפים "ועוד דחוזרים ומגידים הם, וכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד". רבי עקיבא איגר (על תוד"ה אין) מקשה, שהדין של חוזר ומגיד מונע את יכולת החזרה בתורת עדות, אך כאן גם אם אין תוקף של עדות לדבריהם בעת החזרה מכל מקום יש להאמינם מצד מיגו. לכן הוא דוחק ואומר שתירוץ זה אינו עומד בפני עצמו אלא הוא בא להשלים את התירוץ שלפניו. התירוץ הקודם ביאר שאינם נאמנים מצד מיגו בגלל שהוא מיגו במקום עדים, אך לכאורה יש לשאול מדוע לא נאמר שגם דבריהם בחזרתם הם דברי עדות ויש כאן עדים עם מיגו כנגד עדים בלי מיגו, ולפיכך הוסיפו התוס' שהגדתם השנייה אינה קרויה עדות בגלל שאין להם זכות לחזור ולהגיד. לבסוף רבי עקיבא איגר מקשה על תירוצו ונשאר בצריך עיון.
בתשובה שם מובאת הערת בנו הכותב שאחיו רבי שלמה איגר סבר שהדין שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אינו מסיר רק את היכולת לחזור בתורת עדות אלא אינם נאמנים לחזור אפילו מכח מיגו , . לדבריו תירוץ זה עומד בפני עצמו ויש בתוס' שלושה תירוצים.
בתירוץ האחרון כותבים התוס', שלא אומרים מיגו לשני עדים. הטעם לכך מבואר בתוס' בדף הבא (ד"ה ואם), שאין האחד יודע מה בלב חברו". יש לעיין אם תירוץ זה חלוק על התירוץ הראשון ולפיו אין זה נחשב מיגו במקום עדים, או שמודה בכך ורק בא להוסיף טעם נוסף לכך שכאן אין ללכת אחר המיגו.

שטר שאינו מקויים – נאמנים
כאשר השטר אינו מקויים על ידי עדים אחרים ועדי השטר אומרים שזהו כתב ידם אלא שהיו אנוסים מחמת נפשות הרי הם נאמנים. התוס' (ד"ה הרי) מקשים מדוע נאמנים הרי זהו מיגו במקום עדים. כפי שנתבאר למעלה התוס' הוכיחו מהמקרה בהמשך של תרי ותרי ששטר מוגדר כיש עדים על כך שנחתם בכשרות, ומדוקדק מדבריהם שאין כאן באמת עדים גמורים אלא שאנן סהדי שעדים החתומים על השטר חתמו בכשרות.
נקודת המוצא שלהם היא שמקור הנאמנות של העדים לומר אנוסים היינו הוא מחמת המיגו. כך לכאורה מפורש גם בגמרא האומרת "בשלמא לרבנן כי טעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". החידושי הרי"ם (על תוד"ה הרי) הקשה מדוע זקוקים למיגו ואינם נאמנים בתורת עדים, הרי הם מעידים כן תוך כדי דיבור ואם כן אין בעיה של חוזר ומגיד, ותירץ שעדות הקיום גורמת להחשיב את העדות שבשטר כעדות, ומאז עדות זו עבר תוך כדי דיבור.

דרך התוס'
התוס' משיבים שחז"ל הצריכו קיום שטרות, וכאן הואיל ותוך כדי דיבור לקיום הם חוזרים ואומרים שאנוסים היו אין זה נחשב כלל לקיום, ולפיכך אין לדמות לתרי ותרי ששם מדובר בשטר מקויים. דברי התוס' קשים, מה אכפת לנו אם השטר מקויים או לא, הרי אם יש אנן סהדי ששטר חתום נחתם בכשרות, משום שזו המציאות ונדיר שחותמים שלא בכשרות, אז גם אם השטר לא מקויים אנן סהדי שאם לא זוייף אלא נחתם בידי עדים – העדים היו כשרים .
יש להשיב על שאלה זו על פי היסוד שנתבאר למעלה, שמצד המציאות אנן סהדי זה אינו מוחלט לגמרי ואינו דומה ל'בא הרוג ברגליו' אלא שזו מעין תקנה של התורה לתת לכך כח של עדות כדי שנוכל לתת תוקף לשטרות, כשם שהתורה תיקנה לתת תוקף של עדות לעצם השטר ולא לחשוש שהוא מזוייף. לאור זאת יובנו דברי התוס'. כאשר חז"ל ראו שאנשים מזייפים שטרות והצריכו קיום בשטרות, הם בעצם תיקנו לגרוע מתקנת התורה במקום שהשטר לא מקויים, שבמקרה כזה לא נתייחס לשטר כודאי לא מזוייף, וכמו כן תיקנו שלא נתייחס לאנן סהדי שנחתם בכשרות (על הצד שאינו מזוייף) כעדות גמורה, אלא עדים עדיפים מהאנן סהדי. לכן האומרים כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים, כי הואיל והשטר לא היה מקויים בלעדיהם אין כאן עדות שנחתם בכשרות. ואם נשאל, הרי סוף סוף באמירתם שכתב ידם הוא מתקיים השטר ושוב חוזרת תקנת התורה להתייחס לכך כאל עדות. יש לומר שהתקנה היא רק במקום בו יש בפועל שהות זמן בו השטר מקויים ללא עוררין על כשרות החותמים, אך כאן שתוך כדי דיבור לקיום כבר עוררו העדים על כשרות החותמים מסתבר שלא נאמרה התקנה.
לכאורה עדיין יש לשאול, גם אם לפי התירוץ אין כאן את התוקף של עדות להנחה שלא חתמו בקטנותם, סוף סוף יש לכך תוקף של חזקה או אפילו של אנן סהדי, ואם כן עדיין קשה כיצד מיגו יועיל. בדף יט ע"א משמע שחזקה עדיפה ממיגו, והתוס' שם (ד"ה חזקה) התקשו מהגמרא בבבא בתרא ה ע"ב הנותרת בספק לגבי חזקת אין אדם פורע תוך זמנו אם מיגו עדיף או שמא חזקה. לעומת זאת התוס' בדף ט ע"ב (לא דקא) מחלקים שמא לא כל החזקות שוות וחזקת אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מעולה יותר וודאי עדיפה ממיגו. לאור זאת, אולי יש מקום ליישב שכאן זו חזקה חלשה שמיגו גובר עליה.
אולם תירוץ זה דחוק כי היה לתוס' לציין זאת כפי שציינו ודנו בכל מקום הסותר לגמרא בבבא בתרא שנותרה בספק. ועוד, התוס' בתחילת הדיבור קראו לכך "אנן סהדי", ולא נראה שקראו לכך כך רק בגלל שלאחר תיקון שטרות נחשב כעדים ממש, אלא מסתבר שלדעתם מצד המציאות יש לכך תוקף של אנן סהדי ועל גבי זה משום תיקון שטרות נתנו לכך תוקף כעדים ממש. לפי זה תחזור שאלתנו, שהרי אנן סהדי ודאי גובר על מיגו. ונראה לתרץ, שאמנם בשלב הקושיא של התוס' הם הבינו שכוחם של העדים הוא רק מכח מיגו, כמבואר לעיל, משום שבעדותם הם מקיימים את העדות עליה העידו בשעת החתימה ומאז עבר יותר מכדי דיבור, אך כעת לפי המסקנה שחז"ל תיקנו שבמקרה שאומרים תוך כדי דיבור השטר נחשב לא מקויים, נמצא שלא קיימו את העדות שבשטר ואם כן אין בעיה של חוזר ומגיד ולפי זה כעת יש להם תוקף לא רק מצד מיגו אלא מצד עדות. נמצא שבגלל שהשטר לא נחשב מקויים אין להנחה שלא היו קטנים תוקף של עדות אלא רק של אנן סהדי, ומאידך יש לאמירה שהיו קטנים תוקף של עדות ולא רק של מיגו, ועדים גוברים על אנן סהדי.
אמנם צריך עיון מדברי הגמרא בהמשך שנימקה את דעת חכמים שהעדים נאמנים מכח הפה שאסר, ולפי הסברנו במסקנת התוס' נאמנים מכח עדות, ועוד תוס' עצמם בדיבור הבא (ד"ה אין) בתירוצם השלישי כתבו שברישא נאמנים משום דאי בעי שתקי, משמע שנאמנים רק בגלל המיגו. מאידך, בתירוצם השני כותבים שבסיפא אינם נאמנים גם במקרה שיש מיגו משום כיוון שהגיד אינו חוזר ומגיד, ומוכח מכך שברישא אין בעיה של חוזר ומגיד, ואם כן לכאורה חוזר להם כח העדות, וצריך עיון.
ראינו למעלה שהתוס' (ד"ה אין) בתירוצם האחרון חילקו שבשטר מקויים העדים לא נאמנים כי לא אומרים מיגו לעדים אך בשטר שאינו מקויים נאמנים כי יש להם מיגו שיכלו לשתוק ומיגו כזה אומרים גם לעדים. והסתפקנו למעלה אם תירוץ זה חלוק על התירוץ הקודם וסבור שאין בכלל אנן סהדי שעדים חותמים בכשרות, או שמודה בכך אלא שבא להוסיף טעם נוסף לכך שהמיגו לא מסייע להם. אם נאמר שרק בא להוסיף טעם נצטרך לפרש את סוף דבריהם – שבאינו מקויים נאמנים מיגו שיכלו לשתוק – שהוא מבוסס על דברי התוס' (בד"ה הרי) שכאן אין זה מיגו במקום עדים הואיל ותוך כדי דיבור ביטלו את הקיום, וכנגד הבעיה הנוספת שכלל אין מיגו לעדים תירצו שכאן יש מיגו כי יכלו לשתוק . אך נראה יותר שתירוץ זה עומד בפני עצמו וחלוק על קודמו, ולדעתו אין כאן אנן סהדי ולכן נזקקו לתרץ שאינם נאמנים בשטר מקויים בגלל שאין מיגו לעדים, ולפי זה הביאור של סוף דבריהם הוא שבשטר שאינו מקויים נאמנים רק מכח המיגו, ונמצא שתירוץ זה חלוק על התוס' בד"ה הרי הסבור שיש אנן סהדי שחתמו בכשרות .

דרך התוס' רא"ש
התוס' רא"ש (ד"ה הרי) מתרץ שלמרות שמיגו במקום עדים הוא, העדים נאמנים בגלל שהם באים מכח טענת זיוף, כלומר במיגו דמזוייף, וכמו שבטענת מזוייף תיקנו חכמים שנאמן למרות שמן התורה נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין, כך כאשר טוען טענה אחרת במיגו דמזוייף, ולכן אין להקשות מתרי ותרי ששם מדובר בשטר מקויים.
בשונה מן התוס', מדבריו נראה שנותר בהבנה שהנאמנות היא מטעם מיגו ורק מטעם מיגו, אלא שכאשר יש יכולת לטעון מזוייף האמינוהו חכמים גם בשאר טענות. דבריו טעונים הבנה. אם סוף סוף יש אנן סהדי כנגד דבריו כיצד האמינוהו במיגו. וצריך ליישבו על פי היסוד שכתבנו למעלה, שמצד המציאות האנן סהדי שחתמו בכשרות אינו מוחלט אלא התוקף שלו הוא מתקנת חז"ל, ולכן יש מקום לחידושו שיש מקומות בהם החליטו לא לתת לו תוקף, ואז אפילו מיגו גובר עליו. לפי הדרך הראשונה שביארנו בתוס' נראה שמצד המציאות יש כאן אנן סהדי ועדיף ממיגו אך אינו עדיף מעדות ומצד התקנה יש לו תוקף כשל עדות, אך לפי הרא"ש מצד המציאות אפילו אין כאן אנן סהדי שהרי גרע אפילו ממיגו , ומצד התקנה נחשב כעדות. כאמור, לדעתו כוחם אינו מצד עדות אלא מצד מיגו . אך צריך עיון כי לעיל הוכחנו מהרא"ש בפסקים שחולק על היסוד הנזכר ולדעתו יש מצד המציאות אנן סהדי השקול כעדים, ושמא יש להידחק ולומר שהתוס' רא"ש לא הלך כשיטתו בפסקים, אך בכל מקרה נתקשה מדוע לפי הרא"ש בפסקים נאמנים כשהשטר אינו מקויים.

דרך ה'שיטה ישנה'
הבית יעקב (על תוד"ה הרי) ביאר שלדעת התוס' העדים נאמנים לחזור רק מהקיום אך מכח המיגו נאמנים לבטל את השטר. אולם הוא מביא שבעל ה'שיטה ישנה' הקשה לגבי המקרה של תרי ותרי כשהשטר לא היה מקויים (שיטה מקובצת יט ע"ב ד"ה הרי), מדוע קורעים את השטר הרי הם נאמנים רק מכח המיגו שיכלו לא לקיים, ואילו לא היו מקיימים לא היינו קורעים את השטר אלא רק לא מגבים עד שיקויים. ומתרץ שכאן הנאמנות היא לא רק מחמת מיגו אלא כל שני עדים נאמנים לכל עדות, וכאן כל עוד השטר לא קויים לא נגמרה עדותם ולכן אין להתייחס לכך כתרי ותרי וממילא נאמנים בתורת עדות לבטל את השטר. כך מסביר הבית יעקב את דבריו וכותב שעל פי זה אפשר לומר כך גם במקרה שלנו בדף יח ע"ב שהעדים החתומים עצמם מעידים שהוא כתב ידם אלא שאנוסים היו, כלומר, נבאר שלא נגמרה עדותם ולכן הם נאמנים לפסול את השטר לגמרי ולא רק לבטל את הקיום, ולפי זה הוא חלוק על התוס' הסוברים שנאמנים רק לבטל את הקיום וזקוקים לכח המיגו כדי לבטל את עצם השטר, ולדעתו מכח העדות נאמנים גם לבטל את השטר .
לדבריו, נראה ששורש המחלוקת בין התוס' לשיטה ישנה, אם נאמנים לבטל בעדותם את עצם השטר או רק את הקיום, הוא אימתי שעת הגדת עדות שבשטר. לפי השיטה ישנה, כמבואר בדבריו, ההגדה היא בעת הקיום, ולכן תוך כדי דיבור לקיום נחשב גם כתוך כדי דיבור לעיקר העדות ונאמנים לחזור ולבטל את השטר לגמרי, אך לפי התוס' ההגדה היא בעת הכתיבה, ולכן כעת נאמנים לחזור רק מהקיום.
יש להעיר, שדברי השיטה ישנה שם אינם בהירים די הצורך , כי מצד אחד אכן כתב כדברי הבית יעקב ש"כל שני עדים נאמנים הם לכל עדות", ומשמע שבאו לומר שהנאמנות אינה מצד מיגו אלא מצד כח של עדות שיש לכל שני עדים, וכן כתב ש"כל שעה שלא נתקיימו עדים שבשטר ולא נגמרה עדותן נאמנים שני עדים להכחישן", אך לאחר מכן הוסיף "ואף על פי שהן מקיימין עדים שבשטר הא איכא מגו דאי בעו לא מקיימי", משמע שכן נזקק למיגו, וצריך עיון מדוע.
כמו כן בדף יח ע"ב (ד"ה הרי) הוא מתייחס במפורש לסוגייתנו, ושם מפורש להדיא שכל התועלת היא רק משום המיגו. הוא שואל שם מדוע זקוקים למיגו הרי הם חוזרים תוך כדי דיבור, ומשיב שאילו היו חוזרים בהם לגמרי אכן לא היו זקוקים למיגו, אך הואיל וממשיכים לטעון שכתב ידם הוא אלא שטוענים שאנוסים היו נאמנים רק מכח המיגו. מכל מקום דבריו כאן טעונים הבנה, מדוע העובדה שממשיכים לאחוז בהודאה שזהו כתב ידם גורמת לחיסרון בכח להעיד שאנוסים היו ומזקיקה אותם למיגו. ואם סיבה היא שחתימת עדים כוללת בתוכה עדות שנעשתה בכשרות ולכן זהו תרתי דסתרי לטעון מצד אחד שחתמו ומצד שני שהיו אנוסים, לא יובן כיצד המיגו מועיל להתגבר על בעיה זו. אם כן, צריך עיון בהבנת דבריו בכל אחד מהמקומות וכן ביישובם זה עם זה.

כתובות

איזורים נוספים:

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

עוד בנושא כתובות

1.
פסול מפי כתבם – גדר שטר ועדות בכתב
הרב יאיר וסרטיל | סיון תשע"ח
2.
ספק ספיקא
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | תשס"א
3.
ברכת חתנים ופנים חדשות
הרב יאיר וסרטיל | ז אב תשפ"ד
4.
האם חיוב הכתובה הוא משעת נישואין או משעת אלמנות וגירושין
הרב שאול אלתר | שבט תשפ"ג
5.
אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ט"ז שבט תשס"ו

הרב יאיר וסרטיל

ר"מ בישיבת בית אל ודיין בבית הדין לדיני ממונות של ארץ חמדה

גיטין
קניינים שונים בגט
גיטין דף עז ע"ב
תשע"ד
19 דק'
הושענא רבה
סוכות והושענא רבה - יום דין או שמחה?!
כ"א תשרי התשע"ה
שבת
מוקצה – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון
שבת דפים מד ע"א-מו ע"ב ועוד
איר תשע"ז
41 דק'
העצמת הבית
התחדשות בקשר
סדרה - העצמת הבית (שיעור ו)
ח' אדר תשע"ג

כתובות

כתובות
פסול מפי כתבם – גדר שטר ועדות בכתב
בבא בתרא מ ע"א; כתובות כ ע"א
הרב יאיר וסרטיל | סיון תשע"ח
כתובות
ספק ספיקא
מסכת כתובות: דף ט' ע"א
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | תשס"א
כתובות
ברכת חתנים ופנים חדשות
כתובות דף ז ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | ז אב תשפ"ד
57 דק'
שיעורים במסכת קידושין
האם חיוב הכתובה הוא משעת נישואין או משעת אלמנות וגירושין
הרב שאול אלתר | שבט תשפ"ג

כתובות

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

אחדות ומחלוקות
יום ז' מר-חשוון - יש לו כוח מיוחד לאחדות בני ישראל
הרב אליהו ממן | חשוון תשע"ב
מגילת רות
תורה של חסד במגילת רות
הרב שמעון קליין | תשנ"ז
עצרת ליחיאל
תורה של חסד במגילת רות
הרב שמעון קליין | תשנ"ז
נח
פרשת נח
ספר בראשית פרקים ו (ט) - יא
רבנים שונים

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אורי שרקי
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב ינון גרוסברג
הרב אליקים לבנון
הרב שמואל אליהו
הרב חנן פורת ז"ל
הרה"ג שמחה קוק זצ"ל
הרב אליהו ברין
הרה"ג חיים שטיינר

52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז
30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
עין אי"ה - הרב משה גנץ
משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
הרב משה גנץ | כ"ח אלול תשפ"ו
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ח
הרב אלי סטפנסקי | ה' חשוון תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – נח
עלון מספר 622
עלון מספר 622
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
46 דק'
נח
משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
רביבים
חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
נח
מאמר נח פז
הרב נתנאל יוסיפון | תשרי תשפ"ז
30 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ז
הרב אלי סטפנסקי | ד' חשוון תשפ"ז
47 דק'
תפילות, קידוש וסעודות
הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
הרב משה בר ציון | ב' חשוון תשפ"ז