ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
דף ב': וליחזי ובתוס' שם.
בעל המאור שם ובראיתו שהביא מדף ק': ובדחיית הראיה במלחמות שם.
דף ג': תוד"ה מפני.
דף ה': תוד"ה שכנגדו ובקושית ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס שם.
קצות החשן ס' פ"ז ס"ק ט בסופו בשם השטמ"ק.
שו"ת הריב"ש ס' שצ"ב.
מסכת בבא מציעא - דפים ב', ג'
שבועת מודה במקצת מבררת למי שייך הממון, ואילו שבועת עד אחד סותרת ומסלקת את העד אך לא מבררת של מי הממון. ישנה גזירת כתוב שרק נתבע נשבע ולא תובע.
ולחזי זוזי ממאן נקט - ביאור התוס', הרשב"א והמאור
"שניים אוחזין בטלית אחת זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו".
הגמרא מבארת שהמשנה עוסקת גם בשניים המתווכחים ביניהם למי המוכר נתרצה למכור, ושואלת על-כך הגמרא "וליחזי זוזי ממאן נקט", מדוע שלא נשאל את המוכר למי נתרצה? נחלקו הראשונים מהי נאמנותו של מוכר זה. התוס', הרשב"א ובעל המאור מסבירים שיהא נאמן מדין עד אחד ויחייב אחד מהם בשבועה דאורייתא, והשני יפטר משבועתו מאחר ועד מסייע לו.
המאירי דוחה פירוש זה בכך שבמשנה כל אחד נשבע ונוטל חצי, ואילו בכל השבועות שבתורה נשבעים ונפטרים, ואם כן לא שייך לומר שעד אחד יחייב אדם שבועה דאורייתא, שישבע ויטול.
סתירה ברשב"א ובגר"א - האם במשנה מוגדרים כנשבעים ונוטלים?
ברשב"א ישנה סתירה בנקודה זו. מצד אחד מסביר כתוס' וכבעל המאור אך מאידך בדף ג. מגדיר את שבועת המשנה כ"נשבעים ונוטלים". שם הגמרא מביאה את משנתנו כסיעתא לדינו של ר' חייא קמייתא, שאם אדם תובע מחבירו 100 והוא כופר הכל אך עדים מעדים שחייב 50, חייב שבועה על השאר. הרשב"א מקשה על סיעתא זו, שמשנתנו היא שבועת הנשבעים ונוטלים.
הרמ"א בסי' פ"ז כותב: "ויש אומרים שבשבועת הנוטלים עד המסייע פוטר משבועה", והגר"א מציין שזוהי שיטת התוס' שעל משנתנו. משמע מדבריו ששבועת המשנה זו שבועת הנוטלים ובכל זאת העד מחייב שבועה מדאורייתא, ויש לנו להקשות עליו את קושיית המאירי.
קושיות רבי עקיבא איגר
התוספות בדף ג עמוד א, ד"ה "מפני" שואל מנלן שכופר הכל פטור משבועה, ומעלה אפשרות להוכיח משבועת עד אחד, אם כופר הכל חייב שבועה גם ללא עד אחד, אין נפקא מינה בכך שעד אחד מחייב שבועה. ודוחה זאת שנפקא מינה למקרה שהתובע בא בטענת שמא, שאז ללא העד לא היינו מחייבים את הנתבע להישבע.
רעק"א שואל מדוע התוס' לא הביא נפקא מינה פשוטה יותר מהדין של נסכא. בבא בתרא לד. מסופר על אדם שחטף מחברו נסכא (מגש של כסף) והודה שחטף אך טען שהיא שייכת לו, "אין חטפי ודידי חטפי", לאחר מכן הגיע עד והעיד שראהו חוטף הנסכא. נפסק שם שמאחר ומחוייב להישבע כנגד העד שלא חטף, ואינו יכול (שהרי כן חטף), מתוך שאינו יכל להישבע משלם.
אם כן, שואל רעק"א יש כאן נפקא מינה כי אם רק כופר הכל חייב שבועה, היה הנתבע יכול להישבע "דידי חטפי", ולאחר החידוש של שבועת עד אחד - מתוך שאינו יכול להישבע שלא חטף משלם. נפקא מינה זו עדיפה מהנפקא מינה הראשונה שהובאה בתוס' משום שהראשונה נתונה במחלוקת, האם אכן עד אחד מחייב שבועה כאשר התובע טוען שמא.
קושיא נוספת שואל רעק"א על תוס' ד"ה "שכנגדו" בסוגיית ההוא רעיא (ה.) התוס' שואלים שם מדוע בתובע חברו 100 ואומר הנתבע 50 אני יודע ומודה ולגבי ה- 50 האחרים איני יודע, נפסק שמתוך שאינו יכול להישבע שבועת מודה במקצת חייב לשלם, ואילו בההוא רעיא נפסק שבגלל שהגזלן אינו יכול להישבע - שכנגדו נשבע ונוטל. שואל רעק"א מדוע התוס' שואלים זאת על סוגיית ההוא רעיא ולא על משנה מפורשת בשבועות שנאמר בה שכנגדו נשבע ונוטל.
דחיית המלחמות
בעל המאור מביא ראייה מבבא מציעא דף ק: לכך שכשעד מסייע לאחד מהאוחזים בטלית, הוא נפטר משבועה. נאמר שם בברייתא שהמחליף פרה בחמור וילדה הפרה זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי נשבע המוכר. הגמרא מעמידה שמדובר באופן שחייב שבועת מודה במקצת, ואע"פ שמהסיפא מוכח שהברייתא אליבא דסומכוס, הסובר שממון המוטל בספק יחלוקו, כאן שמוטלת עליו שבועה דאורייתא לא התערבו חכמים ותקנו שיחלוקו. ובעל המאור הבין שיחלוקו זה תקנת חכמים, ולמד מכאן שבכל מקום שיש שבועה מהתורה לא התערבו חכמים ולכן גם במשנתנו הסירו תקנתם ששני הצדדים ישבעו, ורק מי שהעד כנגדו מחוייב בשבועת עד אחד.
הרמב"ן במלחמות חולק ודוחה ראיית המאור, אמנם דבריו לא מובנים כל-כך, וצריך עוד לבארם.
תירוץ על קושיית רעק"א הראשונה
לפני שנבאר הדברים ונענה על כל השאלות, נאמר תשובה נוספת על קושיית רעק"א הראשונה. הראשונים שואלים מדוע בנסכא דר' אבא לא משביעים אותו על טענתו "אין חטפי ודידי חטפי" ויהיה נאמן במיגו שיכל להישבע שלא חטף, הרשב"ם עונה שאין זו שבועה המוטלת עליו. מוטל עליו להישבע כנגד העד שלא חטף. רעק"א טען שגם אם כופר הכל חייב שבועה עדיין יש נפקא מינה לשבועת עד אחד למקרה של נסכא, שאם עד אחד מחייב שבועה נאמר מתוך שאינו יכול להישבע משלם אמנם על פי דברי הרשב"ם יוצא שאם כופר הכל חייב שבועה, הרי ש"אין חטפי ודידי חטפי" זו שבועה המוטלת עליו, ויכול להישבע ולהיפטר במיגו שיכל לטעון ולהישבע כנגד העד שלא חטף.
חידוש הרשב"ץ והריב"ש
נעבור כעת לתירוץ השני. השיטה מקובצת בדף ב: מביא את דברי הרשב"ץ הכותב בדין נסכא שאם יביא החוטף עד שיאמר שמה שחטף אכן שלו, נפטור את החוטף משבועה.
צריך להבין מדוע לא אומרים כאן מתוך שאינו יכול להישבע משלם.
הריב"ש בתשובה כותב שאם העד של הנחטף יעיד גם על החטיפה וגם שהנסכא שייכת באמת לנחטף, אזי גם אם ישבע כנגד העדות השנייה ויאמר "דידי חטפי", זה לא יעזור לו להיפטר משבועה כנגד העדות השנראשונה שחטף, ומתוך שאינו יכול להישבע משלם. והדברים תמוהים, הרי התברר לנו בשבועה שהנסכא שייכת לו?
ישוב קושיות רעק"א
מתורצות בכך אף קושיותיו של רעק"א. קושייתו הראשונה לגבי נסכא - אם היה דין שבועה לכופר הכל, הרי שהיתה זו שבועת בירור (היא היתה נלמדת מפרשיית מודה במקצת) ולכן אם היה נשבע דידי חטפי היה מתברר שהממון שלו ושוב לא היה זקוק להישבע כנגד העד שלא חטף.
קושייתו השנייה לגבי ההוא רעיא - התוס' לא התקשו מהמשנה בשבועות שנאמר שם דין "שכנגדו" משום שיתכן ששם מדובר על שבועת עד אחד, ואם כן החילוק מובן, שבשבועת מודה במקצת שמטרתה לברר, אם אינו יכול לברר אומרים שכנגדו ישבע. לכן נתקשו התוס' דווקא מדין ההוא רעיא העוסקת גם היא בשבועת מודה במקצת.
באור דחיית המלחמות
למעלה הבאנו שהמלחמות דוחה את ראיית המאור מדין סומכוס, על-פי דברינו אפשר להסביר כוונת המלחמות. המקרה של סומכוס עוסק בשבועת מודה במקצת, ולכן דווקא שם שיש בירור ממוני על ידי השבועה לא שייך לתקן יחלוקו, משום שהשבועה ביררה הספק אך ב"ולחזי זוזי ממאן נקט" שמדובר בשבועת עד אחד שאינה מבררת, יש להשאיר את תקנת חכמים שגם השני ישבע.
ישוב הסתירה ברשב"א ובגר"א
נותר לנו ליישב את הסתירה ברשב"א ובגר"א שהגדירו את האוחזים בטלית כנשבעים ונוטלים ובכל זאת כתבו שעד אחד יחייב שבועה מדאורייתא, על מנת לענות על כך - נקדים ונראה את הגמרא בכתובות דף פז:. המשנה שם אומרת שהפוגמת כתובתה ומודה שנפרעה במקצת לא תיפרע אלא בשבועה, וכן אם עד מעיד שנפרע, אינה נפרעת אלא בשבועה.
הגמרא דנה בתחילה במקרה הראשון. סבר רמי בר חמא שזו שבועת מודה במקצת מהתורה ודחאו רבא שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים. בהמשך הגמרא דנה על המקרה השני של עד אחד, ושוב סבר רמי בר חמא שזו שבועת עד אחד מהתורה ודחאו רבא שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים.
ויש לשאול , הרי רבא כבר דחאו ברישא, ואם כן מה היתה ההו"א של רמי בר חמא בסיפא.
יש לענות על-פי חילוקנו, שסבר רמי בר חמא שדווקא שבועת מודה במקצת שהיא בירור, חייבה התורה על הנשבע ונפטר כי עליו לברר שאכן הוא פטור, ולא שייך לברר את התובע שהרי יש לו שטר ראייה לטובתו (או ראיה אחרת) ואינו זקוק להביא עוד בירור (במקרה שלנו, לאשה יש שטר כתובה לטובתה). אמנם בשבועת עד אחד שאין עניינה בירור אלא לדחות את העד, יש מקום לומר שאף התובע עם השטר צריך להישבע כדי להסיר את העד מעליו. וענה מרבא שכתוב "ולקח בעליו ולא ישלם - מי שעליו לשלם הוא נשבע" (רש"י), לומדים מהתורה באופן כללי שרק נתבע נשבע ולא התובע.
על-פי גמרא זו יש לומר שלמסקנא יש לנו גם סברא וגם פסוק, הסברא שייכת רק בשבועת מודה במקצת, ואילו הפסוק הוא גם גזירת כתוב בכל השבועות.
אם-כן יש ליישב את הרשב"א שמצד אחד כתב שמשנתנו אינה עוסקת בשבועת מודה במקצת מאחר ומדובר בנשבעים ונוטלים, ועל פי הסברא לכל אחד המוחזקות מהווה ראייה ולכן לא שייך לחייבו שבועת בירור, ומצד שני כתב הרשב"א שאם יבוא עד אחד יכול לחייב שבועה דאורייתא, כי אמנם במשנה כל אחד הוא נשבע ונוטל אך מכל מקום במקרה שבמשנה כל אחד הוא גם נתבע, וגזירת הכתוב רק אמרה ששבועה לא שייכת בתובע אלא רק בנתבע, ואין חילוק בין אם הנתבע נוטל או נפטר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
