ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק ראשון
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
"שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו..."
בסוגיה מבואר שבגלל אריכות המשנה צריך לומר שהמשנה מדברת בשני מקרים תחילתה מדברת במציאה וסופה מדברת במקח וממכר. אולם הסוגיה שואלת מדוע שלא נשאל את בעל המקח מי מבין שני בעלי הדין נתן לו את דמי המקח (דף ב, ב):
"מקח וממכר; ולחזי זוזי ממאן נקט! - לא צריכא, דנקט מתרוייהו, מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה, ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה."
וזו לשון רש"י שם:
" ולחזי זוזי ממאן נקט - נשאל את המוכר ממי קיבל דמיה, דתניא בקדושין (עג, ב): 'נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי'. ואף על גב דמסיים 'במה דברים אמורים שמקחו בידו' אבל אין מקחו בידו אינו נאמן; שלא נתן לב לדבר כל כך להיות זכור, מאחר ששניהם חזרו אחריו בפיסוק דמיה. - הא אוקימנא התם בדנקט זוזי מתרוייהו, מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה, דכיון דלא עליה רמיא לאסהודי, לא דק כולי האי להיות נזהר, משהלכו מלפניו , הי מדעתיה והי בעל כורחיה, אבל היכא דלא קיבל דמים אלא מחד מידכר דכיר ליה.
לא צריכא דנקט זוזי מתרוייהו - הכי גרסינן: ולא ידעינן מהי מדעתיה ומהי בעל כורחיה. ולא גרסינן ולא ידע. דאפילו ידע - בזו אין המוכר נאמן משהלכו, כדמוקי התם."
לא צריכא דנקט זוזי מתרוייהו - הכי גרסינן: ולא ידעינן מהי מדעתיה ומהי בעל כורחיה. ולא גרסינן ולא ידע. דאפילו ידע - בזו אין המוכר נאמן משהלכו, כדמוקי התם."
רש"י קושר בין הסוגיה בבבא מציעא לבין הסוגיה במסכת קידושין, מפני שיש שני מקורות מהן ניתן ללמוד את נאמנות בעל המקח. ורש"י רוצה ללמדנו שסוגית התלמוד בתחילת מסכת בבא מציעא בנויה על סוגית נאמנות בעל המקח - כפי שהיא נלמדת בסוגיה במסכת קידושין.
שיטת רש"י בסוגיה במסכת קידושין
כדי להעמיק בשיטת רש"י יש לעיין בסוגיה בקידושין (דף ע"ג ע"ב):
"תנו רבנן: נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר; במה דברים אמורים - שלא קרא עליה שם ערער, אבל קרא עליה ערער - אינה נאמנת.
ערער דמאי? אילימא ערער חד ...
נאמן בעל מקח (- סיפא דברייתא דלעיל. רש"י) לומר לזה מכרתי ולזה אין מכרתי; במה דברים אמורים - בזמן שמקחו בידו , אבל אין מקחו בידו - אינו נאמן.
וניחזי זוזי ממאן נקט? לא צריכא דנקט מתרוייהו, ואמר: חד מדעתאי וחד בעל כורחי, ולא ידיע הי מדעתו והי לא מדעתו .
נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי; במה דברים אמורים - שבעלי דינים עומדים לפניו , אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו - אינו נאמן "
ערער דמאי? אילימא ערער חד ...
נאמן בעל מקח (- סיפא דברייתא דלעיל. רש"י) לומר לזה מכרתי ולזה אין מכרתי; במה דברים אמורים - בזמן שמקחו בידו , אבל אין מקחו בידו - אינו נאמן.
וניחזי זוזי ממאן נקט? לא צריכא דנקט מתרוייהו, ואמר: חד מדעתאי וחד בעל כורחי, ולא ידיע הי מדעתו והי לא מדעתו .
נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי; במה דברים אמורים - שבעלי דינים עומדים לפניו , אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו - אינו נאמן "
הסוגיה בקידושין מקדימה, שבדיני יוחסין כאשר המצב מסופק וטרם הוגדר - החיה (המיילדת) נאמנת. אולם מצב דומה של ספק ייתכן גם בממון. בב"מ דף ג' ע"א הסוגיה הגדירה חפץ ששנים אוחזין בו כ"ספיקא" 1 . ורש"י לקמן בדף ח' ע"א נקט שהחלוקה היא מדין - "ממון המוטל בספק". 2
לשיטת רש"י, יש דמיון בין טלית שמוחזקת בידי שני בעלי הדין - לבין תינוק שנולד לאחת משתי נשים ואין יודעים לאיזו מהן; ומצב ה'ספק' הוא דומה. ולפיכך, רש"י אומר שהברייתא של נאמנות בעל המקח - היא המשך הברייתא של נאמנות המיילדת. כשם שבדיני יוחסין החיה נאמנת במצבי ספק אלו, ואע"פ שהיא רק עד אחד; כך במצבי הספק במקח וממכר - המוכר נאמן. אולם דווקא כששני בעלי הדין אוחזין, שאז זהו "ממון המוטל בספק".
נראה, שרש"י סבור שחז"ל הם שתיקנו שהמוכר יהיה נאמן במקרים אלו, והם תיקנו את התקנה הזו באופן שיהיה דומה לנאמנות המיילדת. כמו שהמיילדת נאמנת לזמן קצר 3 כך המוכר נאמן לזמן קצר.
הסבר רש"י בקושיית הסוגיה בקידושין - 'וניחזי זוזי ממאן נקט?'.
הסוגיה בקידושין הקשתה - 'וניחזי זוזי ממאן נקט?'.
רש"י מסביר שם בסוגיה בקידושין, שהקושיה היתה מדוע - כששניהם אוחזין במקח וזהו ממון המוטל בספק - נאמנות המוכר מוגבלת רק לזמן שהם עדיין בפניו. אם המוכר קיבל כסף משניהם, האחריות המוטלת עליו היא קטנה - מכיוון שהוא לא יגרום הפסד ממון לאף אחד מהם. במצב זה המוכר יעיד לטובת אחד מהם, ואותו אחד יקבל את המקח והשני יקבל את כספו בחזרה. אולם בעל הדין השני שיקבל את כספו בחזרה ולא את המקח, יטען שהמוכר חזר בו כעת מדיבורו - והוא יחייב את המוכר לקבל את קללת " מי שפרע " 4 . ולפיכך, המוכר משתדל לזכור למי התרצה, כדי שלא יתבעו אותו לקבל קללת 'מי שפרע'.
אך אם המוכר קיבל כסף רק מאחד מהם מוטלת עליו אחריות כבידה - שלא להפסיד ממון למי שנתן לו את הממון. ואם כך, זכרונו לא נפגם גם כשהלכו מלפניו. ומדוע הנאמנות שלו מוגבלת כל עוד הם לפניו?
ולשיטת רש"י הסוגיה תירצה שם, שאם המוכר קיבל כסף מאחד, זכרונו לא נפגם; אך הברייתא מדברת כשקיבל כסף משניהם . רש"י מוסיף לגרוס בסוגיה - " ולא ידיע הי מדעתו והי לא מדעתו ". כלומר, מכיוון שהוא קיבל משנים זכרונו נפגם בקלות; ואף אם המוכר יעיד - המצב ייחשב לגבינו כמצב 'לא ידוע'.
מדקדוק 5 לשון רש"י בפירושו לסוגיה בבבא מציע עולה, שרש"י פרש את הבטוי "שמקחו בידו" כביטוי מושאל. דהיינו, שבעלי הדין שאוחזים במקח - עדיין לא הלכו מלפניו; והם נמצאים ב"ידו", כלומר - בקרבתו; וכפי שהסוגיה בקידושין נוקטת בנאמנות הדיין. 6
ובדומה לכך רש"י כתב בשמות (ב', ה') על הפסוק "... וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר...", וזו לשונו: - "עַל יַד הַיְאֹר - אצל היאור, כמו (שמואל ב יד, ל) 'רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי', והוא לשון 'יד' ממש, שיד האדם סמוכה לו..."
לשיטת רש"י, מכיוון שהמוכר אינו אוחז את החפץ, אנו זקוקים ל"נאמנותו". ולשיטת רש"י, בנאמנות המוכר יש אופן שהוא נאמן יותר מדיין, ואם המוכר קיבל כסף רק מאחד, זכרונו לא נפגם; והוא נאמן אף משהלכו לפניו - דהיינו שהחפץ לא בקרבתו - לא ב" ידו ". 7
קושיית הרא"ש על רש"י
הרא"ש הביא את שיטת רש"י ואת שיטת הרי"ף והקשה עליהם; וזו לשונו:
"וקשה לפירושם, דכשאין מקחו בידו אפילו אי נקיט זוזי מחד מינייהו - אמאי מהימן טפי מאיניש דעלמא כיוון שנסתלק מן המקח וקיבל מעותיו? וכן משמע לשון התוספתא דקתני 'אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם'?"
הרא"ש מצטט את התוספתא בבבא-מציעא, שאמרה שנאמנות המוכר מוגבלת לזמן שהמקח 'יוצא מתחת ידו'. ומכוח התוספתא הזו הוא דחה את פירושו של רש"י לסוגיה. הבטוי 'יוצא מתחת ידו' משמעו שדין נאמנות בעל המקח נאמר - כאשר המוכר אוחז במקח. ואילו לפי פרוש רש"י דין נאמנות בעל המקח נאמר - כאשר המוכר אינו אוחז כבר במקח, אלא שבעלי הדין נמצאים בסמוך לו.
אולם לפי מה שהתבאר רש"י הקדים שסוגית התלמוד בבא מציעא אינה בנויה על התוספתא - אלא על הסוגיה במסכת קידושין!! ולשיטת רש"י קיימת מחלוקת בין התוספתא בבבא מציעא לבין הסוגיה בקידושין. ובסוגיה בקידושין משמע שנאמנות בעל המקח היא נאמנות מיוחדת!! והיא דומה לנאמנות המיוחדת של מיילדת. ואכן בסוגיה בקידושין לא מופיעה הלשון המגבילה של התוספתא - 'המקח יוצא מתחת ידו' - שמשמעותה שהמוכר נאמן רק כל עוד הוא מחזיק במקח. והלשון שמופיעה בברייתא שבקידושין היא 'בזמן שמקחו בידו'. ורש"י מבאר שלשון זו מתפרשת כלשון שאולה; ו'ידו' פירושה הסביבה שסמוכה למוכר.
^ 1 "...הא נמי כשאר דמי, דספיקא היא! ..."
^ 2 וזו לשונו שם: "ממשנה יתירה - ... והוה ליה ממון המוטל בספק, וחולקין בשבועה משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף, כדאמרינן לעיל ..."
^ 3 "דתניא: חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני, במה דברים אמורים - שלא יצתה וחזרה, אבל יצתה וחזרה - אינה נאמנת; רבי אליעזר אומר: הוחזקה על עומדה - נאמנת, ואם לאו - אינה נאמנת. מאי בינייהו? איכא בינייהו דאהדר אפה." (קידושין דף עג, ב)
^ 4 "נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות - יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו." (בבא מציעא דף מד, א)
^ 5 ועיין גם במגיד משנה על הרמב"ם בפרק כ' מהלכות מכירה הלכה ד'; והשווה לדברי רש"י אצלנו.
^ 6 הר"ן (במסכת קידושין) כתב שמסתבר שרש"י אמר את דבריו, רק כל עוד בעלי הדין לא הסתלקו מן המוכר. אולם בפרוש רש"י במסכת בבא מציעא משמע שכשרק אחד נתן מעות - המוכר יהיה נאמן גם משהלכו לפניו.
^ 7 ועיין ב"אוצר הגאונים" שהגאונים פרשו את הסוגיה כרש"י.
^ 2 וזו לשונו שם: "ממשנה יתירה - ... והוה ליה ממון המוטל בספק, וחולקין בשבועה משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף, כדאמרינן לעיל ..."
^ 3 "דתניא: חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני, במה דברים אמורים - שלא יצתה וחזרה, אבל יצתה וחזרה - אינה נאמנת; רבי אליעזר אומר: הוחזקה על עומדה - נאמנת, ואם לאו - אינה נאמנת. מאי בינייהו? איכא בינייהו דאהדר אפה." (קידושין דף עג, ב)
^ 4 "נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות - יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו." (בבא מציעא דף מד, א)
^ 5 ועיין גם במגיד משנה על הרמב"ם בפרק כ' מהלכות מכירה הלכה ד'; והשווה לדברי רש"י אצלנו.
^ 6 הר"ן (במסכת קידושין) כתב שמסתבר שרש"י אמר את דבריו, רק כל עוד בעלי הדין לא הסתלקו מן המוכר. אולם בפרוש רש"י במסכת בבא מציעא משמע שכשרק אחד נתן מעות - המוכר יהיה נאמן גם משהלכו לפניו.
^ 7 ועיין ב"אוצר הגאונים" שהגאונים פרשו את הסוגיה כרש"י.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
