^ 1 "מַשְׂכִּיל לְאָסָף... אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם... לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן... וְיָשִׂימוּ בֵא-לֹהִים כִּסְלָם... וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע... וַיְנַסּוּ אֵ-ל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם... הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ: לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל... וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל... לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:... לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱ-לֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ..." (תהילים עח).
^ 2 שמות טז, א-ד
^ 3 שמות יט, א
^ 4 שמות יח, א-ה
^ 5 הרשב"ם המפרש הפשטן כתב: "...התחיל להוכיחם; שיקבלו עליהם את החוקים ואת המשפטים אשר ילמדם - והוא יעשה צורכיהם!!". וכעין כך בזוהר (תוספת, שמות, דף רעב, א): "אמר קודשא בריך הוא מכאן הרי 'חֹק וּמִשְׁפָּט' לעשות נסים".
^ 6 כמבואר ברש"י (במדבר יג, כ): "היש בה עץ - אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו".
^ 7 כעין כך מבואר בדברי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג הרב יקותיאל יהודה הלברשטם זצוק"ל בשו"ת 'דברי יציב' (ליקוטים והשמטות סימן קטז): "... 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא' ... כן במתנהגים בדרכי התורה, ... ויש 'טבעי' ב'למעלה מטבע' גם-כן. דהיינו כעין זה שעושין פעולה בצירופי שמות וכדומה,... ובזה מובן ענין 'הַמַּטֶּה' למכות מצרים ובהבקעת ים סוף, שזה כעין 'טבעי שמיימי'..."
^ 8 ה"זוהר חדש" קושר בין המספר 'שש' לבין 'קבורה', ומגלה שפעמים שגם ה"קבורה" מסמלת "תורה" שטמונה במקומות גשמיים ונמוכים. דברים אלו מאירים באור נוסף את פרשיות הַמָּן והשלו. בספר במדבר (יא) מסופר שלאחר כשנה לשהיית בני ישראל במדבר הם אכלו את הַמָּן בלבד, והם התאוו לאכול גם בשר. משה הצטווה להודיע לעם, שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים עד שהם ימאסו בו והבשר יעורר בהם גועל. אולם כאשר הַשְּׂלָו הגיע מסופר שאוכלי הַשְּׂלָו מתו באופן מיידי. ברם, הייתכן שה' ציווה את משה להודיע - לכל העם - שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים; ובסופו של דבר הקב"ה המית אותם מייד כשאכלו את הבשר?! במאמר "אלדד ומידד ונבואות השלו" התבאר שהילקוט שמעוני עונה על כך ואומר: "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה". הילקוט שמעוני מרמז, שהרצון לאכול בשר הוא חטא - אך לא חטא גמור; ולפיכך ישראל לא הוכו מכה גמורה. הקב"ה התייחס אל מי שאכל את הַשְּׂלָו כאל אנשים "מתים" כבר ברגע שהם נגסו בו. אך ישראל אכלו מהַשְּׂלָו במשך כחודש ימים עד שהבטחת הקב"ה התממשה - והם מאסו באכילת הבשר.
התורה מוסיפה ומספרת שם - 'הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם... וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים'. ברם, לפי מה שהתבאר ה'קבורה' שמתוארת שם היא קבורה סמלית מפני שהמתאווים לא מתו ממש. ה'קבורה' שמוזכרת ביחס ל'אוכלי הבשר' מסמלת הכרה מסוימת ב'תורה' שטמונה בדרכם של המתאווים.
המספר 'שש' ו'קבורה' מופיעים במקומות נוספים בתנ"ך ובאגדות חז"ל במשמעות הזו, וכפי שהתבאר כבר במאמר "שמחה ועצב בקרב בגיא מלח".
^ 9 בתורה נאמר (שמות לב, ד): 'וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:'.המילה 'הֶעֱלוּךָ' כתובה בכתיב מלא עם האות וי"ו. ובמסכת סנהדרין (דף סג, א) מובא: "אמר רבי יוחנן: אלמלא וי"ו שב'הֶעֱלוּךָ' נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. כתנאי; אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שב'הֶעֱלוּךָ' נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר 'בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ'!!"
ברם, בשו"ת נודע ביהודה (תנינא, יורה דעה קמח) כתב: "... ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי ולא בשום אחד מגדולי הראשונים ואילו היה זה אמת הו"ל להרמב"ם להביא בהל' מלכים לפסק הלכה - שאין הנכרי מצווה על ע"ז בשיתוף - ולמה זה השמיט דין זה".
ה'נודע ביהודה' מקשה שעבודה זרה בשיתוף אסורה גם על בני נוח. ואם כך, צריך להבין מה הסנגוריה שהאות וי"ו (שמרמזת לשיתוף) מלמדת על חטא העגל. ולפי מה שהתבאר במאמר, הסוגיה מדברת על המשמעות הסמלית של האות וי"ו. ה'שיתוף' שמוזכר בסוגיה אינו שיתוף של 'עבודה זרה' ממש; אלא הוא מרמז שישראל העדיפו לעמול בענייני העולם הזה - שגם בהם משותפת 'תורה'.
^ 10 בכמה מאגדות חז"ל המספר "שש" מסמל את הכוחות הטהורים, ואלו המספר "שנים עשר" מסמל את הכוחות השליליים, וכן משמע בפרקי דרבי אליעזר (היגר, חורב, יב): "ושרפים משש כנפים, וסמאל משנים עשר כנפים".
ובאופן דומה קיימת המחלוקת לגבי החיה הפלאית 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'. בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פיסקא ו - את קרבני לחמי) נאמר: ומהיכן הוא שותה, תני ר' יהושע בן לוי אמר כל מה שהירדן מכנס לששה חדשים הוא עושה אותן גמייה אחת. ומה טעמ', הן יעשק נהר ולא יחפז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ: כג). ורבנין אמרין כל מה שהירדן מכנס לשנים עשר חדש הוא עושה אותן גמייה אחת". החיה הפלאית הזו מסמלת את העיסוק בענייני העולם הזה (וכפי שמבואר במאמר "שמואל ובֵּיצַת הָאֶלֶף"). ר' יהושע בן לוי סבור שהעיסוק הזה הוא טהור ולכן הוא מסומל באמצעות המספר 'שש' ("ששה חדשים"); ו"רבנין" סבורים שהעיסוק הזה הוא שלילי ולכן הוא מסומל באמצעות המספר 'שנים עשר' ("שנים עשר חדש").
^ 11 מכילתא דרבי ישמעאל (יתרו - מסכתא דעמלק, ב)