בית המדרש

  • מדורים
  • הרב אברהם שפירא
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב שפירא

undefined
4 דק' קריאה
במסכת יומא (כ"ח, א') מבאר רב ספרא את זמן תפילת המנחה של אברהם אבינו: "צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי". ואומר על כך רב יוסף שאנו איננו יכולים לדייק בזמן מנחה כמו אברהם, "משום דזקן ויושב בישיבה הוה (ועל כן היה זריז ומדויק גם בעניין זמן תפילת המנחה), דאמר רבי חמא ברבי חנינא מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם - אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר "ואברהם זקן בא בימים"...

גמרא זו שמענו ממרן ראש הישיבה, מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, אין ספור פעמים. הישיבה, כך היה אומר, היא המוסד הוותיק ביותר שהיה קיים בעם ישראל. אברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה, ומשם הגיעו לו כל ידיעותיו, גם בעניין דיוק מהלך השמש.

כמה מתאים וראוי להתחיל מאמר על ר' אברום זצ"ל בגמרא זו, כי ר' אברום עצמו היה זקן ויושב בישיבה, ומשם שאב את כל כוחותיו.

מתוך הישיבה הוציא הרב הרצוג זצ"ל את ר' אברום זצ"ל לכהן כדיין בבית הדין הרבני, ולשם היה חוזר תמיד. גם בזמן שכיהן בדיינות, ביחד עם העמל והמסירות בכתיבת פסקי הלכה בנושאים הקשים ביותר, היה ר' אברום מגיע תמיד לישיבה, ושם ביתו.

סיפרו לי שבתחילת דרכו בדיינות, לר' אברום היה קשה מאד. בעדינותו הנפשית ורגישותו לזולת היה קשה לו לשאת את כאבם של המתדיינים שנתגלה לפניו פעמים רבות בבית הדין. כמו שהיה עושה תמיד בשעה שנפגש עם צרות, הוא היה אומר בבית: אני אלך לישיבה לדבר בלימוד. ומהישיבה היה חוזר כאדם אחר.

מהישיבה הוא הלך אל מועצת הרבנות הראשית, ולכס הרם של הרב הראשי הלישראל. ולישיבה הוא תמיד היה חוזר.

כמה פעמים התבטא ר' אברום שיש עליו עול קשה, עם בעיות הלכתיות וציבוריות קשות המדירות שינה מעיניו. וכשהוא יוצא למרפסת, רואה את האור בישיבה גם בשעות הלילה המאוחרות ושומע את קול הלומדים, אז הוא נרגע.

זכור לי אותו יום שהרב סיים את כהונתו כרב ראשי. מהיכל שלמה, מושב הרבנות הראשית לישראל בימים ההם, נסע הרב לכותל לתפלת יום כיפור קטן. משם נסע הרב הביתה והגיע בשעות הערב. תוך כמה דקות נדחפו אל הבית עשרות תלמידים מהישיבה בשירה ובריקודים. כפי שהתבטא אחד התלמידים: עכשיו הרב רק שלנו, בלי שותפות.

ור' אברום - כל כולו זורח ושמח בחברת תלמידיו...

בשורות הבאות אנסה לשרטט קווים מסוימים, חלקיים בלבד, לדמותו של מרן כראש הישיבה. נתמקד בעניין דרכי לימוד.

עיקר עניינו של ר' אברום כראש ישיבה היה לבנות חשיבה עצמית לתלמידיו. מדהים הדבר: לאורכה ורוחבה של ארץ ישראל אפשר למצוא עשרות ואפילו מאות תלמידים שלו, שרבים מהם מצביעים על ר' אברום כעל רבם המובהק. היה אפשר לצפות שכל אלו ילכו באותה שיטה בלימוד, יבנו את אותן סברות, אותה דרך חשיבה. ולא היא.

זו היתה גדולתו של ר' אברום כראש ישיבה: הוא גידל כל אחד ואחד לפי הכוחות והכשרונות של התלמיד. אצל אחד אפשר למצוא חריפות סברא. אצל אחד למדנות אדירה. אצל אחד עבודה בפשט. אצל אחד בקיאות נפלאה. אצל אחרים אפשר למצוא מיזוג ברמה זו או אחרת של כל הנ"ל. כל אחד קיבל וגדל לפי מה שהוא.

כדי להבין יותר את דרכו זו, אדבר על השיעורים של ר' אברום זצ"ל. בשני שיעורים שתינו את דבריו בצמא. שיעור ב'קצות', כפי שהיה ידוע, והשיעור הכללי. שני שיעורים שונים לגמרי זה מזה באופיים ובמבנה שלהם, ובכל זאת מכנה משותף עמד בבסיס שניהם.

השיעור ב'קצות' התקיים במוצאי שבתות בביתו של הרב, וטעם מיוחד היה בו. ר' אברום לא היה מכין את השיעור. הוא היה נכנס לחדר, שואל איפה נמצאים ב'קצות', ומשם היה מתחיל השיעור. אחד הבחורים היה קורא ב'קצות', עד שר' אברום התחיל להעיר עליו. במשך השיעור, שנמשך כשעה וחצי לפחות, לא הספקנו יותר מכמה שורות.

ר' אברום ביאר הרבה פעמים את מטרת השיעור. יש זמנים שבהם לומדים כסדר, אבל יש זמנים שבהם צריך להתרגל לחשוב. מוצאי שבת זה זמן טוב לחשיבה, ואין ספר שמרגיל לחשוב כמו הקצות. זה היה עיקר רצונו של ר' אברום - לעורר את החשיבה של התלמידים. בזה סוד הצלחה של שיעור טוב.

השיעור השני היה השיעור הכללי. ידוע ומפורסם העמל של ר' אברום בהכנת השיעור. פעם התבטא: חמישים שנה אני כבר אומר שיעורים, ובכל פעם זה כאילו אני לומד את הסוגיה בפעם הראשונה.

כוח החידוש שלו היה מדהים. סיפרתי כבר הרבה פעמים: לאחר אחד השיעורים נגשתי אליו כדי להמשיך לדבר איתו בלימוד, וראיתי שהוא חיוור. נבהלתי ושאלתי אם אינו מרגיש טוב. ר' אברום אמר לי: מה שהיה לי היום... נורא... שכחתי את השיעור שהכנתי, אני ממש לא זוכר מה רציתי לתרץ. לא הבנתי: אבל הרב אמר עכשיו שיעור? והוא ענה כלאחר יד: זה לא מה שהכנתי, זה מה שחשבתי לעצמי בזמן השיעור.

אבל לא על כך באתי בשורות אלו, אלא על צורת השיעור. ר' אברום היה מקשה קושיות על פשט הגמרא או מהגמרא על ראשונים, עד שכל מי שהקשיב היה מוכרח להתעורר: איך לא חשבתי על שאלה זו?! ובתירוצים השונים שהעלה, הראה דרכי סברא רבים שהיה אפשר להשתמש בהם במקומות נוספים.

מטרתו היתה שהתלמיד יחשוב בעצמו, בהבנתו שלו. אם הוא רק יאמר דברים של ר' אברום, או רק יידע לצטט אחרים, אין כל חשיבה והבנה. רק אם האדם מתרגל לחשוב לעצמו, הוא יכול להוציא מעצמו את הטמון בו. זו הסיבה שכל כך הרבה תלמידי חכמים, מצאו בר' אברום את רבם המובהק.

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il