ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק ראשון
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
מפשטות המשנה משמע שלשון השבועה היא - "שאין לי בה פחות מחציה". אולם הסוגיה בבבא מציעא דף ה' ע"ב הכריעה על פי דברי רב הונא - שמי שנשבע אומר לדיינים את הלשון הבאה: "כולה שלי, ולדבריכם - שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה".
הרי"ף הביא את דברי הסוגיה בלא להזכיר שהם בנויים על דברי רב הונא, ומכאן שהוא רצה לסתום את ההלכה כסוגיה הזו. אולם מאידך הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ט' הלכה ז' השמיט לגמרי את הסוגיה, ופסק כפשט לשון המשנה, וזו לשונו:
"כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ - שאין לו בזה הדבר פחות מחציו , ויחלוקו".
ויש לברר, מהם שרשי מחלוקת הרמב"ם והרי"ף? ומדוע הרמב"ם התעלם משיטת רב הונא שבסוגיה?
שינויי הגרסה ברי"ף בפרק המפקיד
המחלוקת שבין הרי"ף לרמב"ם קשורה למחלוקת נוספת בינם - בפסיקת דברי רב הונא שבפרק המפקיד.
במשנה בפרק המפקיד נאמר ששומר שטוען שהכלים שהופקדו בידו נגנבו - יכול לשלם את שווים והוא פטור מלהישבע שהם נגנבו. בסוגיה בדף ל"ד ע"ב מובא:
"אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. מאי טעמא - חיישינן שמא עיניו נתן בה".
אולם בגירסת הרי"ף מופיעה שם הלשון הזו:
"אמר רב הונא אמר רב - אמר הריני משלם - משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו , מאי טעמא חיישינן שמא עיניו נתן בה".
בגירסת הרי"ף קיימים שני שנויים מגרסתנו:
א. " אמר הריני משלם" - ממעט לכאורה מקרה שמביא את הכסף לשלם ממש. 1
ב. רב הונא אומר את דבריו בשם רב .
שני השינויים קשורים זה בזה, והרי"ף תולה את דברי רב הונא בדברי רב, כדי להסביר את הגירסה המיוחדת שלו בדברי רב הונא שם - 'אמר הריני משלם"; וכפי שיתבאר לקמן.
זלזול שבועה בצבור
בירושלמי בתחילת בבא-מציעא וכן בירושלמי בכתובות בפ"ב ה"א מובאת מחלוקת בדין 'רבי חייא קמייתא', וזו לשון הירושלמי בתחילת בבא-מציעא:
"שנים אוחזין בטלית כו'. תני 'אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי, אמר לו לא היו דברים מעולם, הלך והביא עדים שחייב לו חמשים זוז - רבי חייה רבה אמר הודיית עדים כהודיית פיו וישבע על השאר. רבי יוחנן אמר אין הודיית עדים כהודיית פיו שישבע על השאר. אמר רבי לא (*אילא 2 ) משנים אוחזין בטלית דרבי חייה רובה - מכיון שתפוש בחצייה אלא כמי שהביא עדים שחצייה שלו ותימר נשבע ונוטל, אוף הדא דמייא לה. ... אמר רבי יוחנן אם מזו שבועת תקנה היא"
רבי חייא הגדול (רבי חייה רבה) סבור שהעדאת עדים על מקצת החוב דומה להודאת פיו במקצת החוב - ולפיכך צריך להשביע את הכופר שבועה מן התורה על השאר. אולם רבי יוחנן חולק על כך.
שיטת רבי אילא דומה בשתי הסוגיות שבירושלמי. רבי אילא מביא לרבי חייא סיוע מן המשנה; והוא אומר שר' יוחנן חולק על הסיוע ולשיטתו - שבועת המשנה היא מדברי חכמים (תקנה).
הירושלמי בבבא מציעא מפסיק את דברי רבי אילא בהבאת מימרות. נלענ"ד שכוונת הירושלמי, להביא שמועות בשם רב; שמשמע מהם שגם רב סבור כרבי יוחנן, - שהשבועה היא מתקנת חכמים. וזו לשון הירושלמי שם בבבא מציעא (בתוספת ביאור):
"רבה בר ממל ורב עמרם סליקו הן דרב ביניי (העלו ביניהם אותן שמועות של רב ) אמר ליה אין מוסרין שבועה לחשוד (לדעתם, במשנה בתחילת הפרק קיים קושי. אם מדובר בטענת תקיפה רגילה, כפי שמשמע מדברי רבי חייא; אין להשביעם; מפני שלשיטת רב החשוד על הממון חשוד גם על השבועה. ולכן אין להסביר כרבי חייא שאוחזין כל אחד בחציה ממש. 3 לשיטתם, מדובר כשאוחזין בקצותיה ; ומצורת אחיזתם ניכר, שהם שותפים בה, אלא שהתגלע בינם ריב 4 ). אמר ליה אפילו לשון שבועה אין מוסרין לו (אפילו באופן זה של העמדת המשנה, אסור להשביעם את לשון השבועה המוזכרת במשנה; ואפילו בלי שם או כינוי. מאחר שלשון השבועה שבמשנה עלולה להתפרש בלבו של הנשבע - שאין לו בה כלום ואף לא פחות מחציה; עלול להיגרם זלזול שבועה בצבור אם ימסרוה לו). כיצד נשבע (והרי מוזכרת במשנתנו שבועה)? רב הונא אמר - שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות משווה פרוטה ."
לירושלמי ידוע, שלשיטת תלמידי רב - יש שני חידושים במשנה:
א. מדובר כשאוחזין בקצותיה. באופן זה הם אינם חשודים לביה"ד בתקיפה - ולכן ניתן להשביעם.
ב. מחשש זלזול שבועה בצבור - יש לשנות את נוסח השבועה.
הרי"ף פסק באופן עקרוני כשיטת תלמידי רב בסוגיית הירושלמי; אך לגבי נוסח השבועה הוא העדיף את הנוסח כפי שנקבע בסוגית הבבלי. לפיכך הרי"ף פסק את דברי רב הונא (תלמידו של רב) - "דאמר: כולה שלי, ולדבריכם - 'שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה .' ".
מדוע הרי"ף קשר בין הסוגיות
כזכור, בסוגיה בפרק המפקיד מופיעה שיטה של רב הונא בענין שבועת שומר שטוען שהחפץ נעלם והוא רוצה לשלם עליו. לשיטת תלמידי רב אם השומר מביא את הכסף כדי לשלם על החפץ - אסור להשביע אותו. בעיני הצבור הוא חשוד שהוא רוצה לגזול את החפץ; ומחשש של זלזול שבועה בצבור - אסור להשביעו.
לפי הבנת הרי"ף, רב הונא שהוא תלמידו של רב חידש את דין השבועה שלו, רק כאשר השומר אומר בפיו שהוא רוצה לשלם - אך הוא אינו מביא את הכסף לבית הדין. הציבור מניח שהוא לא רוצה לגזול אך גם לא רוצה לישבע שבועת השומרים, והוא מוכן לשלם רק אם בסופו של דבר לא יימצא הגנב.
אולם המשך הסוגיה אינו עולה בקנה אחד עם הבנת הרי"ף. רבא מקשה שם בהמשך הסוגיה על דברי רב הונא - ממקרה שמלוה ששומר על המשכון טוען שהוא אבד והוא מקזז את שווי המשכון מן החוב. רבא מקשה מדוע המשנה לא מזכירה את שבועת רב הונא. אולם לשיטת הרי"ף - אין מקום לקושיה. במקרה זה המלוה חשוד בעיני הציבור שהוא גזל את החפץ ושהוא שילם עליו באמצעות קיזוז מהחוב. - ולכן אין להשביעו.
הרי"ף התקשה לקבל את המהלך של רבא שם, לפי מה שהתבאר - לתלמידי רב יש מסורת שרב חושש מזלזול שבועה בצבור; ושיטת רב הונא לגבי נוסח השבועה ב"שנים אוחזין" קשורה למסורת הזו. לדעת הרי"ף, רב הונא ממשיך את השיטה הזו - גם בפרק המפקיד. לשיטתו, הצבור חושד בשומר שמביא את הכסף עבור הפיקדון - שהוא גזל אותו ורוצה לעבור גם "שבועת שקר"; ואין שום אפשרות להשביעו.
לפיכך, בפרק המפקיד הרי"ף שינה את דברי רב הונא, ותלאם בשיטת רב ; כדי ללמדנו שהם צריכים להתאים לשיטת רב. לפי השינוי שהרי"ף שינה בדברי רב הונא, משביעים רק שומר ש"אמר" שהוא ישלם. שומר כזה אינו חשוד בעיני הצבור ולכן ניתן להשביעו.
ומטעם זה הרי"ף השמיט את דברי רבא בהמשך הסוגיה, שמשמע מהם שאין לחשוש לזלזול שבועה בצבור.
אולם הרמב"ם פסק כרבי יוחנן, שחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה. כמו כן הוא פסק כמסקנת סיום הסוגיה בפרק המפקיד, ממנה עולה שרבא סבור שרב הונא חזר בו , ונוקט שמשביעין חשוד בלא תחמוד; ואין לחשוש מזלזול שבועה בצבור.
ומכיוון שהרמב"ם נקט שרב הונא חזר בו; נדחו דברי רב הונא הראשונים בסוגיה בדף ה' ע"ב - "דאמר: כולה שלי; ולדבריכם, שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה". וענין זה יורחב בפרק "מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם".
^ 1 ואמנם הרא"ש הקשה על חלוקה זו, ויבואר לקמן בפרק "מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם".
^ 2 הכוונה לרבי אילא, וכן מתבאר מהשוואת סוגיות הירושלמי.
^ 3 ועיין בדברי רש"י בב"מ דף ג' ע"א בהסבר הדרך שרבי חייא העמיד את משנתנו.
^ 4 וכפי שהתבאר במאמר "שנים אוחזין בטלית או בקצותיה".
^ 2 הכוונה לרבי אילא, וכן מתבאר מהשוואת סוגיות הירושלמי.
^ 3 ועיין בדברי רש"י בב"מ דף ג' ע"א בהסבר הדרך שרבי חייא העמיד את משנתנו.
^ 4 וכפי שהתבאר במאמר "שנים אוחזין בטלית או בקצותיה".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
