ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- עניני החג
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
מובא בגמרא (שבת פח:):
"ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר".
ופירש רש"י:
"מודעא רבה - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס".
המפרשים (תוספות על אתר, ועוד) עמדו על השאלה מדוע היה צריך לכפות עליהם לקבל את התורה, הרי הם קבלו אותה עליהם ברצון, ואמרו על כך אמירה מופלגת "נעשה ונשמע", אמירה שמתאימה למלאכי השרת, ועל כך זכו לשני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמה, ולשם מה היה צריך לכפות אותם?
ועוד קשה, מדוע נענשו עד ימי אחשורוש, ונחרב בית המקדש, הרי רק אז קבלו אותה עליהם ברצון?
תשובות רבות נאמרו על כך, אולם התשובה הקדומה ביותר היא במדרש תנחומא 1 פרשת נח סימן ג:
"...לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות ל"ד) ואמרו חז"ל לא כתב הקב"ה בתורה למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה ולא בגלל הדברים אלא ע"פ הדברים וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור, ולעתיד לבא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה), ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר ויתיצבו בתחתית ההר (שמות י"ט) ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה, ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך (דברים ו'), ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, ראה מה כתיב אחריו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואי זה זה תלמוד שהוא על הלב הוי אומר ושננתם לבניך זו תלמוד שצריך שנון, ללמדך שפרשה ראשונה שבק"ש אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה כמ"ש בפרשה שנייה והיה אם שמוע תשמעו... ונתתי מטר ארצכם, זה מתן שכר עוסקי מצות (ס"א תורה שבכתב) שאין עוסקין בתלמוד, ובפרשה שנייה כתיב בה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתב בכל מאדכם ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה שבזכותן העולם עומד שנאמר (ירמיה ל"ג) כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה זו תלמוד...".
יש לעיין בתשובת המדרש שהכפיה היתה על תורה שבעל פה שנרכשת ע"י עמל:
א. מה הרמז בכתוב שהכפיה היתה על תושבע"פ?
ב. וכיצד תוקן הדבר בימי אחשורוש?
ג. המהר"ל (אור חדש) אומר, שקבלת התורה מחדש וברצון היתה בעצם העובדה שחידשו הלכה ותקנו יו"ט וקריאת המגילה לדורות, ואם כן יש כאן הוכחה שקבלו על עצמם תושבע"פ, שהרי חדשו הלכה על ידי חכמי ישראל, וזהו מכוחה ויחודה של תושבע"פ! אך האם היה חידוש זה מלווה בעמל התורה?
נראה להגדיר תחילה מהי תורה שבע"פ, לפי המדרש הנ"ל, המכוון כאן הוא לא לדברים שנמסרו במפורש מסיני, אלא לדברים הנעלמים בתורה, שיש לגלותם בעמלה של תורה, ועל זה נאמר "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", והנה הדברים הנעלמים שבתורה, אינם רק סוגיא קשה בתלמוד או בפוסקים, אלא גם הנהגת ה' בעולמו, זו היא סוגיא שיש ללמוד אותה ולהבינה, ככתוב "בינו שנות דור ודור", ועל פי זה לדעת "את המעשה אשר יעשון".
והנה במעמד הר סיני, ישראל קבלו תורה באופן מפורש מפי הגבורה, והם מבחינתם היו פסיביים רואים ושומעים את הקולות ואת הלפידים, ולפיכך היו מודעים רק לתורה שבכתב, וכמו כן הנהגת ה' עמם היתה באופן של גלוי פנים של שכינה, כולם התנבאו וראו את המחזה הנורא והנשגב הזה, וכן הם היו כתינוקות הסמוכים על שלחן אביהם שבשמים וניזונים מהמן וממי באר, כעין אדם הראשון בגן עדן לפני החטא, ועל מציאות כזאת הם אמרו נעשה ונשמע, אבל לא יכלו באותו מעמד לשער בנפשם מציאות שונה של הסתר פנים, שיהיה עליהם לחדש הלכה שלכאורה אין כמותה בכתוב, (כפי שיבואר), דבר שצריך עמל ויגיעה כדי להשיגו, וכן להתבונן בהנהגת ה' עמם בזמן הסתר פנים, ולעובדו ולקיים מצוותיו, ועל מציאות כזו קבלת התורה שלהם היתה כאילו מתוך כפיה לקבל דבר שאינם מודעים לו. וכל זה התקיים בימי אשחורוש, שישראל היו בגלות במציאות של גזרות והסתר פנים, וכיון שהם קיימו וקבלו על עצמם תורה ברצון, וחדשו יו"ט לכבוד הנס, הוכיח סופן על תחילתן שהם מקבלים עליהם תורה שבעל פה ברצון ולא בכפיה.
הנהגה של הסתר פנים
הנהגת ה' בימי אחשורוש היתה הנהגה של הסתר פנים כמו שנאמר בגמרא (חולין קלט:) "אסתר מן התורה מנין? (דברים ל"א )ואנכי הסתר אסתיר", דבר בולט במגילה ששם שמים אינו מופיע בה, ולכאורה דוקא בנס כזה של פורים, שהיה בדרך הטבע, היה צורך להדגיש ולכתוב שם שמים, להראות ולגלות הנס שנעשה ע"י הקב"ה, אלא הסיבה לכך היא כדי להראות עד כמה היה הנס הסתר בתוך הסתר, וכדי להכניס את קורא המגילה לאותה החויה של הסתר פנים, שיצטרך לדרוש אותה ולחפש את דרכי ה' הנעלמות שרקמו את הנס, ולכן נתנה מגילה להדרש כאמיתה של תורה, וכך אמרו ברושלמי (מגילה פרק א דף ע עמוד א):
"רבי חלבו רבי חונה בשם רב: והימים האלה נזכרים ונעשים נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להדרש. רבי חלבו רבי יסא בשם רבי לעזר: נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור הרי היא כאמיתה של תורה מה זו צריכה סירטוט אף זו צריכה סירטוט מה זו ניתנה להידרש אף זו ניתנה להידרש".
והיכן יש רמז במגילה לשמו של הקב"ה? "יבוא המלך והמן היום", ראשי תיבות של שם הוי"ה ב"ה, בא ללמד עד היכן ירדה שכינה לשכון בסעודת הטמאים הללו אחשורוש והמן! וכמו כן אמרו חז"ל בגמרא (מגילה טו:): "בלילה ההוא נדדה שנת המלך, אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם", וקיימא לן שכל מקום שנאמר במגילה מלך, רומז למלכו של עולם, היינו שהקב"ה הנהיג את העולם ע"י אחשורוש. רעיון דומה נאמר באחד ה"פתיחתות" למגילה, (מגילה י:) "רבה בר עופרן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: (ירמיהו מ"ט )ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים. מלך - זו ושתי, ושרים - זה המן ועשרת בניו". עילם היא שושן הבירה (רש"י שם), עילם – רומז להעלם, ורצונו לומר, שהקב"ה שם את כסאו בעילם כיון שישראל היו שם, והנהיג משם את העולם ע"י מלכות אחשורוש.
מקום נוסף במגילה שנרמז בו הקב"ה "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר...", המלים מקום אחר מרמזים לקב"ה, והנה הביטוי הזה "מקום אחר" בדרך כלל מתיחס לסיטרא אחרא, וכאן הוא מתיחס לקב"ה, להראות עד כמה הקב"ה מתגלה אלינו באותו הזמן בדרכים עקלקלות הנראות דרך מקרה.
ישראל שבאותו הזמן היו צריכים להתבונן במתרחש ולהבין שכל הצרות והגזרות המתרחשות עליהם הם יד ה' ולפעול בהתאם, וכך עשו מרדכי ואסתר, מרדכי "לא יכרע ולא ישתחוה", ואסתר אמרה "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי וגו'", וע"י תשובתם פעלו את הישועה. התבוננות זו היא התבוננות של תורה, שדורשת מסירות נפש, עמל ויגעה של תורה שבעל פה.
חידוש של תורה
מובא הגמרא (מגילה יד.) "תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה".
היה כאן חידוש מרחיק לכת, מפני שאינו קשור עם מצוה אחרת בתורה, והחכמים שבאותו הדור עמלו למצוא לו מקור בתורה עד שה' האיר את עיניהם ומצאו לכך אסמכתא בכתוב.
נראה לקשר חידוש זה עם מאמר דומה בגמרא שהנביאים לא פעלו אותו, נאמר בגמרא (מגילה יד.) "ויסר המלך את טבעתו, אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב". וכמו שתשובתן נבעה מתוך מרדות שבתוך לבם, כך החידוש שחידשו נבע מתוך לבם פנימה שהרגישו צורך להודות על הנס. וחידוש זה הוא במהותו תורה שבעל פה.
קיימו וקבלו היהודים
אמרו חז"ל (שבת פח.) "הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט )קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר". וכתב המהרש"א שיש כאן רמז לנעשה ונשמע, וכך אמרו בגמרא (שבועות לט.): "ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש, כגון מקרא מגילה, מנין? ת"ל: (אסתר ט') קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר". היינו שגם על תורה שבעל פה היה קבלה בחינת נעשה ונשמע, ולכאורה הרי תורה שבע"פ היא הבנת הדברים בחינת נשמע? נראה שכדי להגיע לדרגה זו של הבנת התורה צריך לבטל את דעתו לדעת המקום, ולרצות לעשות את דבריו, וכך יזכה להארה משמים, וכמו שהיה בימי מרדכי ואסתר, שאמרו חז"ל (מגילה ז.) "אסתר ברוח הקודש נאמרה... אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו, שנאמר קימו וקבלו - קימו למעלה מה שקיבלו למטה", שכוונו חז"ל למה שרצה הקב"ה מלמעלה.
^ 1 יש בו אוסף של דברי תנאים ואמורים, ולפי משך חכמה פר' וישב, התנחומא הוא האמורא רבי תנחום המופיע בגמרא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
