ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- ויקרא
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
"ויקרא אל משה" פירש רש"י: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר: וקרא זה אל זה ואמר אבל לנביאי אומות העולם בלשון עראי וטומאה, שנאמר: ויקר אלוקים אל בלעם".
משמעות הקריאה שקודמת לכל דבור ואמירה, היא ההכנה לקראת הדבור, שלא כנביאי אומות העולם שבאים אל הדבור באופן אקראי. וגדולה הכנה למצוה אף מן המצוה עצמה, מצאנו שחז"ל תקנו ברכת המצוות עובר לעשיתן, והקשה הריטב"א (פסחים), הרי הברכות הן דרבנן והמצוה דאורייתא, ומדוע מקדימים את הברכה למצוה? ומתרץ מפני שהברכה היא "עבודת הנפש", וראוי להקדימה לפני המצוה, מפני חשיבותה!
רש"י מדגיש דבר נוסף בקריאה שהיא לשון חיבה, כמלאכי השרת שקוראים זה לזה, באהבה וברעות כפי שאנו אומרים בתפילת שחרית "ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם" ואין ביניהם קנאה ותחרות. כך הקריאה באה ליצור התקשרות פנימית של אהבה בין האומר לשומע. בעל הטורים מדייק שבפסוק זה הקדים את שמו של משה לשמו של הקב"ה "כביכול כאחד שמדבר עם חברו ומקדימו דרך מוסר".
יש להוסיף על דבריו, שלא מוזכר מי הקורא אל משה, וזה גם כן מענוותנותו של הקב"ה ורצונו יתברך להנמיך עצמו כלפי משה כדי לקרבו אליו. כפי שמצאנו כתוב "רעך ורע אביך אל תעזוב" והמכוון הוא אל הקב"ה שנקרא רע, שנאמר: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך".
הקריאה הזאת של התקרבות של חיבה היא הכנה לכל הצווים, ובאופן כזה יתקבלו על לב השומע אותם. וחז"ל למדו מכאן הוראה לכל אדם הרוצה להוכיח את חברו, שיקדים לכך קריאה של חיבה והתקרבות ורק אחר כך יאמר את דברו, וכך אמרו בילקוט שמעוני סימן תכ"ט:
"ויקרא אל משה הקדים קריאה לדבור למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחברו דבר אא"כ קראהו. א"ר מנסיא מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו אמור שנאמר מאהל מועד לאמר. זה שאמר הכתוב הביאני המלך חדריו זה משה שנאמר ויקרא אל משה, מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעה נבלה טובה ממנו תדע לך שכן הוא צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן אע"פ כן לא נכנס לפנים עד שקרא לו שנא' ויקרא אל משה".
מדוע זכה למשה לכבוד זה שהקב"ה יקרא לו, ויקרבו אליו בלשון חיבה?
אין זה אלא בגלל ענוותנותו, שברח מפני הכבוד, ולא ראה עצמו ראוי לאותה גדולה שהקב"ה יפנה דווקא אליו ויצווהו על בני ישראל, ואף לאחר שמינהו מנהיג על ישראל, לפני כל צווי חדש, מהלך חדש בחיי האומה, חשב אולי מעתה והלאה הקב"ה יפנה לאיש אחר מבני ישראל למלא את התפקיד, ולא נכנס לאהל מועד לשמוע עד שקראו ה' אליו, ולכן לפני כל דבור ודבור, קדמה קריאה.
וזה לשון ילקוט שמעוני סימן תכ"ז:
"משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה... ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח לא איש דברים אנכי וגו' אמר לו הקב"ה חייך סופך לילך כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלוקי העברים וגו' אמר אותו רשע מי ה' אשר אשמע בקולו אמר משה כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו אמר לו הקב"ה ישבת לך בוא דבר אל פרעה וכן על כל דבר ודבר לך אל פרעה השכם בבקר, לסוף הוציאם ממצרים וקרע להם את הים הוריד להם את המן העלה להם את הבאר הגיז להם את השלו והקיפן ענני כבוד ועשה את המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות עמד וישב לו. אמר לו הקב"ה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני טומאה וטהרה ולהזהירן היאך יהו מקריבין קרבן לפני הוי ושפל רוח יתמוך כבוד זה משה שנאמר ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו לכך נאמר ויקרא אל משה, זש"ה אז דברת בחזון לחסידיך אעפ"י שדבר הקב"ה עם אדם הראשון ועם נח ואברהם ויצחק ויעקב הן היו יחידים בעולם, אבל משה כמה צדיקים היו שבעים זקנים בצלאל ואהרן ובניו והנשיאים ולא קרא מכולם אלא למשה הוי אומר הרימותי בחור מעם זה משה שנאמר לולי משה בחירו, ד"א מדבר במשה שנדבר עמו דבור ובחזון שנאמר פה אל פה אדבר בו. לחסידיך שהיה משבטו של לוי שנאמר וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך, ותאמר שויתי עזר על גבור משאוי שקשה לששים רבוא נוח למשה הרימותי בחור מעם לולי משה בחירו".
ונראה להעמיק ולהסביר זאת, שאין הכבוד שכר על הענווה שהרי העניו בורח מן הכבוד ובז לו, ומדוע מגיע לו שיקבל דבר שאינו רוצה בו? אלא שהכבוד האמיתי הוא להיות משכן למלך הכבוד, בהשראת השכינה על האדם, שזה תכלית בריאתו, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מ"ג ז) ומי שבורח מן הכבוד המדומה שנותנים לו בני אדם בגלל עושרו, בגלל כוחו וחכמתו, מראה שיודע שכל זה לא בא לו בזכותו אלא בזכות שמים, ואז בני אדם מכבדים את האלוקים אשר עשהו כזה, ונמצא מלך הכבוד שוכן עליו.כך משה שלא נטל גדולה לעצמו מכל מעלותיו זכה שהשכינה תשרה עליו "ושפל רוח יתמוך כבוד".
את הרעיון הזה אנו מוצאים בילקוט שמעוני:
"רבי תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת בנוהג שבעולם אדם יש לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל חמדה טובה שבעולם ודעת אין בו מה הנאה יש לו, מתלא אמר דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית. יש זהב בנדבת המשכן דכתיב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב. ורב פנינים זה נדבתם של נשיאים והנשיאים הביאו את אבני השהם, וכלי יקר שפתי דעת לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו אמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי אמר לו הקב"ה חייך שדבורך חביב עלי מכל אלו תדע לך שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה, מה כתיב למעלה מן הענין פרשת המשכן כאשר צוה ה' את משה משל למלך שצוה את עבדו וא"ל בנה לי פלטין על כל דבר ודבר שהוא בונה היה כותב עליו שמו של מלך, היה בונה כתלים וכותב עליהם שמו של מלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מקרה בקורות וכותב עליהן שמו של מלך, לימים נכנס המלך בתוך הפלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו אמר המלך כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס לפנים, כך בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר צוה ה' את משה אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ קרא שיכנס לפנים לכך נאמר ויקרא אל משה".
לכאורה אינו מובן מדוע נפשו של משה עגומה עליו שלא התנדב למשכן, היה לו להתנדב כמו כולם ומי עכב בעדו? אלא הדבר מתבאר במשל של העבד שהיה כותב על כל דבר ודבר את שמו של המלך, והנמשל למשה רבנו, שעל הכל אמר "כאשר צוה ה' את משה", ובטל את עצמו לגמרי לקב"ה עד שלא הרגיש שיש לו דבר משלו שיוכל להתנדב, שהכל של מעלה הוא, וכאילו לא התנדב דבר, ולכן זכה שיקרא להכנס לפנים והדבור יהיה על ידו.
חז"ל שבחו את משה שלא נכנס לאהל מועד עד שנקרא להכנס אליו ומשתמשים בלשון חריפה כלפי מי שלא נוהג כמותו, וזה לשון ילקוט שמעוני:
"ויקרא אל משה, מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעה נבלה טובה ממנו תדע לך שכן הוא צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן אע"פ כן לא נכנס לפנים עד שקרא לו שנא' ויקרא אל משה".
מדוע כל כך חמור מי שנכנס בלא קריאה?
לפי מה שהסברנו לעיל, משמעות הקריאה ללמד לאדם ענוה, שאינו ראוי להכנס אלא אם כן נקרא. וכך ראוי לחכם להיות עניו "עקב ענוה חכמה", ואמרו חז"ל "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה הענוה עקב לסוליתה", ו"תכלית הידיעה שלא נדע", החכם הוא גם עניו וככל שלומד מבין שיודע פחות, והוא החכם האמיתי, כמו שאמרו: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות). ומי שאין לו את הענוה הזאת אע"פ שיודע הרבה ונחשב לתלמיד חכם, אין בו דעת, וממילא נבילה טובה ממנו. הנבלה מסרחת ומודיעה את חסרונה, מה שאין כן אותו תלמיד חכם שאין בו דעת אינו מכיר בחסרונו.
השפת-אמת (ויקרא תרמ"ז-תרמ"ח) הקשה על המדרש הנ"ל מדוע שבחו חז"ל את משה על שלא נכנס לאהל מועד עד שנקרא להכנס, הלא בסמיכות הספרים בסוף ספר שמות נאמר: "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן" ולכן נאמר בתחילת ספר ויקרא "ויקרא אל משה" שיכנס לשם? ומתרץ: שהוא כענין שכתוב:"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, ועל ידי שהיה משה רבנו עליו השלום ענו מאד, לכן לא היה יכול באמת לבוא, והוצרך לקריאה להכנס.
רק מי שמרגיש כך שאינו יכול לרדת לסוף החכמה האלוקית בעצמו, זוכה שהקב"ה יסייע בעדו להשיג אותה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
