ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- חיי שרה
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- שכם וציפורי
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
גילה בת רחל
כאשר יעקב חזר לארץ ישראל הוא בא לעיר שכם והקים שם מזבח. דינה נחטפה שם, ובני יעקב הרגו
את אנשי שכם וחילצו אותה מבלי להתייעץ עם אביהם. לאחר מכן, הקב"ה ציווה את יעקב לעלות לבית אל ולבנות שם מזבח:
"וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ... וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל..."
הימצאותה של דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה אצל יעקב מעוררת תמיהה. 'מדרש אגדה' (מארם-צובה) מתייחס לכך:
"ומה בקשה דבורה אצל יעקב?! אלא בשעה שאמרה לו רבקה (בראשית, כז) 'וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם ' לא היה רוצה יעקב לזוז מאת לָבָן, מה עשתה רבקה שיגרה דבורה אצל יעקב להביאו".
המדרש מעורר תמיהה. רבקה חששה מכעסו של עשיו; ושלחה את יעקב לבית לָבָן להישאר שם - עד שהיא תשלח לקרוא לו. אך בתורה נאמר שהקב"ה התגלה ליעקב והורה לו לחזור לארץ ישראל - ויעקב ביצע את הציווי הזה באופן מיידי; ולא מוזכר שיעקב המתין לשליח מאימו. בנוסף לכך, דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה היתה אמורה להיות באותה העת זקנה בת מאה ושלושים וחמש שנה לכל הפחות (כמבואר בהערת השולים 1 ). מדוע רבקה שלחה לדרך הרחוקה הזו אישה כה זקנה שספק אם תעמוד בתלאות הדרך?!
המעמדות במשפחת רבקה
'מינקת רבקה' מוזכרת בתורה בפרשיית מציאת הזיווג ליצחק (בראשית כד):
"... וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא... וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין: וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר :... וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה... וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי... וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה ... וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר... וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ ... וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר... וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו: וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו:"
הפרשיה מראה - שלב אחר שלב - כיצד מעמדו של האב היה מעורער במשפחה הזו; והיא מרמזת מדוע משפחת רבקה ראתה צורך לשלוח עימה לבית אברהם - את ה"מינקת" שלה.
א. העבד שואל בת מי היא - וניכר שהוא מחשיב את תפקיד "האב" מפני שהוא ממשיך ושואל "הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם". רבקה מזהה שהעבד מחשיב את תפקיד "האב", ולכן היא עונה לו "בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי" ואינה מזכירה את שם אמה. אולם בהמשך דבריה כשהיא מספרת על הורי אביה היא כבר מקדימה את "האם" על פני "האב" - "בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר". לאחר מכן כשהיא רצה לביתה היא רצה למקום שמוגדר כ" בֵית אִמָּהּ ". העבד הגדיר את המקום הזה כ"בֵּית אָבִיךְ " אך היא מגדירה אותו כ"בֵית אִמָּהּ ".
ב. האופן שרבקה סיפרה על שושלת משפחתה - העיד אצל העבד על חינוך של פגיעה במעמד "האב". כאשר הוא מגיע לביתה הוא מנסה לחנך את בני הבית. העבד משחזר את השיחה שהיתה בינו לבין רבקה; והוא מתקן את דבריה, ואומר שרבקה אמרה שהיא "בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה". העבד נותן לנָחוֹר , שהוא אביו של בתואל, את החשיבות הראויה לו; והוא מקדים אותו על פני מִלְכָּה שהיא האם. בְּתוּאֵל, שהוא ה"אב" שבבית רבקה, חש שמישהו נחלץ לשיקום מעמדו. בְּתוּאֵל מנסה להמשיך את המהלך הזה, ולפתוח את פיו לראשונה; אך לָבָן מזדרז למנוע זאת, והוא מקדים ועונה לפני ה"אב" - "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל".
ג. העבד חש במה שקורה שם בבית. הוא מבין של"אב" אין סיכוי לחשיבות בבית הזה, והוא אינו רוצה להתעמת איתם. לפיכך, גם הוא מתעלם ממנו. הוא נותן מתנות לרבקה לאחיה ולאימה; אך הוא לא רוצה לעורר בשנית את חמתם של לָבָן ושל האם, ולכן הוא לא נותן מתנות ל"אב".
ד. מי שממשיך לנהל שם את העניינים הם ה"אח" וה"אם", כאשר ה"אם" תופסת תפקיד משני אחרי ה"אח" - "וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ ".
ה. תפקיד ה"אם" לא בוטל לגמרי, אך גם הוא מטושטש מאוד במשפחה הזו. ה"אם" נחשבת מעין "האחות הגדולה" של רבקה. כאשר הם שולחים אותה נאמר - "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם "; ולאחר מכן הם מברכים אותה בתור "האחות של כולם" - " אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה".
תפקיד המינקת
המפגש בין אליעזר לבין משפחת רבקה חידד עימות בין שתי השקפות חינוכיות. ההשקפה החינוכית של בית אברהם נתנה חשיבות ועדיפות למעמד האב. כאשר אברהם הודיע ליצחק שה' ציווה לעלות אותו לעולה, יצחק לא פיקפק בדברי אברהם וקיבל אותם באופן מלא. לעומת זאת, ההשקפה החינוכית של "משפחת רבקה" מחקה לחלוטין את מעמד "האב", וטשטשה מאוד גם את מעמד ה"אם". כל בני הבית הם לכאורה במעמד שווה וכולם נחשבו כ"אחים" זה לזה; כאשר "לָבָן" היה זה שקובע בפועל את התנהלות העניינים.
" אָחִיהָ וְאִמָּהּ " של רבקה הבחינו שאליעזר ניסה "לחנך אותם" ולשקם את מעמד "האב". הם חששו שכאשר רבקה תרחיק מהם לבית אברהם, יחנכו אותה שם מחדש; ורבקה עלולה להכיר במעמד ובסמכותיות של תפקיד "האב". לשם כך הם שלחו עימה את ' מֵנִקְתָּהּ '. תרגום יונתן מבאר שלא מדובר ב"מינקת' ממש, אלא ב'מחנכת' שלה.
מי שמחנך אדם נחשב במידה מסוימת לאימא שלו; וכן מצאנו שנאמר על מרדכי (אסתר ב, ז) - "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה", וכן מצאנו שנאמר על מפיבושת (שמואל ב ד, ד) - "וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ ". המילים "אומן" ו"אומנת" בנויות על המילה "אם". בעלי התפקידים הללו ממלאים תפקיד שדומה ל"אם", והאנשים "יונקים" מהם "חינוך". תרגום יונתן מגלה שהמילה "מינקת" כוונתה ל"מחנכת"; והיא דומה לשימוש שנהוג בימינו ביחס למילה "מאמנת".
דבורה היתה המחנכת(="מאמנת") של רבקה, והיא נשלחה יחד עימה - כדי לשמור ולחזק את החינוך שרבקה קיבלה; חינוך שמבטל את סמכות "האב", ונותן מעמד שווה לכל בני הבית. כולם "אחים" של כולם, וכל אחד יכול וצריך לשמור על דעתו האישית ולא לבטל אותה.
השתלבות רבקה בבית אברהם-ויצחק
ב"בית אברהם" ה"אב" הקרין סמכותיות. גם הופעתו של יצחק הקרינה סמכותיות. התורה מספרת שכאשר רבקה ראתה לראשונה את יצחק היא התבטלה בפני ה"סמכותיות" שההופעה שלו הקרינה - "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל... וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס". אולם דבורה המאמנת של רבקה מילאה את השליחות שהיא נועדה לה. היא חיזקה אצל רבקה את החשיבה העצמאית ואת הפגיעה במעמד "האב"; והחינוך הזה נתן את אותותיו במשך הזמן.
כאשר הבנים התרוצצו בבטנה של רבקה והיא רצתה לברר את הסיבה לכך; רבקה הלכה לבית "שם ועבר" כדי לדרוש שם את ה'. לפי פשוטו של דבר, נראה שרבקה לא החשיבה כבר את מעמדו של יצחק (האב), ולכן היא לא פנתה אליו לברור הענין. כמו כן, כאשר רבקה שמעה שיצחק רוצה לברך את עשיו, היא לא ביטלה את חשיבתה העצמאית. היא פנתה ליעקב ושכנעה אותו להערים על יצחק (האב) ולהשיג את הברכות בעורמה. היוזמה הזו של רבקה היא פרי החינוך של "המאמנת דבורה".
יעקב חשש מתחילה לפעול לפי הדרכות החינוך הזה. אולם רבקה אמרה לו "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי". אונקלוס תירגם - "עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך". רבקה אמרה ליעקב, שהיא קבלה נבואה שמאשרת לו לפעול לפי ההדרכות החינוכיות של "המאמנת דבורה"; וסיפור הנבואה הזו שכנע את יעקב להיעתר לבקשתה.
יעקב והשתלבותו ב"בית לָבָן"
יעקב ידע שהחינוך של "בית רבקה" בחרן דגל בשוויוניות וב"אחווה"; ולפיכך כאשר רבקה שלחה אותו לשם - הוא הציג את עצמו כמי שמסכים לשיטה הזו. יעקב פנה לרועים שליד הבאר בקריאה " אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם". ולאחר מכן נאמר - "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא". יעקב לא היה "אח" ביולוגי של לָבָן. יעקב מציג את עצמו בתור "אח" של לָבָן, כדי לומר שגם הוא מכיר בשיטה השוויונית, שלפיה כולם "אחים" של כולם. כמו כן, יעקב מציג את עצמו בתור "בן רבקה " והוא אינו מזכיר כלל את יצחק ה"אב".
אך שיטתו של לָבָן בדבר "האחווה" והשוויוניות - לא היתה אלא מן השפה ולחוץ. כולם היו "אחים" אך כשהוא היה רוצה הוא היה מפעיל את סמכותו ה"אבהית", וקובע את הכללים כרצונו. רחל לא היתה עצמאית ולא היתה יכולה להתחתן בלא רצונו. וכאשר הגיע זמן חתונתה הוא ביטל את השוויוניות כרצונו - "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".
הסיבות לחזרתו של יעקב לארץ
לפי פשוטו של מקרא, יעקב העשיר מאוד, ולָבָן ובניו חשו קנאה ומשטמה כלפיו. יעקב חש בסכנה הנשקפת לו, ואז הקב"ה הודיע ליעקב לחזור לארץ, ויעקב חזר מיד. דברי המדרש - "לא היה רוצה יעקב לזוז מאת לָבָן, מה עשתה רבקה שיגרה דבורה אצל יעקב להביאו" - נראים תמוהים. לפיכך, צריך להבין את משמעות המדרש באופן אחר. התורה מנמקת את חזרתו של יעקב לארץ בשתי סיבות:
"וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד... וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ... וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ:"
הסיבה הראשונה היא הקנאה והשנאה של משפחת לָבָן כלפיו, והסיבה השניה היא ציווי ה'. יעקב היה צריך לחשוש ממה שעומד להתרחש - וליזום מעצמו בריחה. מדוע היה צורך גם בציווי ה'?
המדרש מסביר מדוע היה צורך בסיבה השניה. כאשר יעקב נתקל בגילויי השנאה כלפיו הוא רצה לעזוב; אך מצד שני הוא רצה להתעכב כדי לכבד את אמו ולקיים את ציוויה - "וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם". זו כוונת המדרש באומרו - "בשעה שאמרה לו רבקה 'וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם ' - לא היה רוצה יעקב לזוז מאת לָבָן".
ידוע, שהורים מרגישים במצוקות ילדיהם גם כאשר הם אינם נמצאים לידם; וודאי שהדבר נכון אצל רבקה אמנו שהיתה נביאה. רבקה חשה במצוקת יעקב והתפללה לקב"ה שיושיע את בנה ממצוקותיו. הקב"ה ראה את מצוקתו של יעקב, וציווה עליו לחזור באופן מיידי. הקב"ה גילה ליעקב שהוא צריך לפרש את דברי אמו במשמעות אחרת. כוונת רבקה היתה שהיא "תשלח" לו "כוח מיוחד" - כדי שיסייע בידו לשוב לארץ. הכוח המיוחד הזה היה הדרך החינוכית של "המאמנת דבורה ".
חז"ל אומרים (תענית דף ה, ב) "יעקב אבינו לא מת"; והם מסבירים שכוונתם היא שבזמן שצאצאי יעקב ממשיכים את דרכו החינוכית של יעקב - יעקב נחשב "חי". אף כאן, החינוך של "המאמנת דבורה" היה "חי" בעת שיעקב תיכנן את הבריחה שלו מבית לָבָן; ולפיכך, באופן סמלי - היא "הופיעה" באותה השעה בבית לָבָן. אך לפי פשוטו של מקרא היא לא נשלחה לשם; ואף קשה להבין מדוע לשלוח דווקא את הזקנה הזו לדרך כל כך ארוכה.
חזרתו של יעקב
השפעת "המאמנת דבורה" ניכרת על הדרך החינוכית שיעקב הפעיל כדי לחזור לארץ (בראשית לא):
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה... וַיֹּאמֶר לָהֶן... וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי ... וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים... עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת... וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ: הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ ... וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱ-לֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה:"
יעקב הודיע למשפחתו על ציווי הקב"ה לחזור לארץ, אך הוא לא השתמש בסמכותו כ"אב" המשפחה, הוא קרא לנשיו והתייעץ עימם ונתן חשיבות לדעתם. אדרבא, יעקב פגע שם בתפקיד ה"אב" ב"משפחת לָבָן"!! יעקב התסיס את רחל ולאה כנגד העוולות של לָבָן, והוא גרם להן - לא להכיר עוד בלָבָן כ"אב" שלהן.
יעקב סיפר אז לנשיו גם חלומות ישנים שהוא חלם בעת שלָבָן היה מרמה אותו, והמלאך היה מתגלה לו בחלום ומראה לו שהוא שומר עליו מפני הרמאויות. יעקב לא שוחח על כך עם נשיו עד אותה העת - כדי שלא לפגוע במעמדו של לָבָן כ"אב" בעיני בנותיו. אולם כעת הוא השתמש בכוח של "המאמנת דבורה" - והוא פגע במעמדו של לָבָן כ"אב". השימוש בכוח הזה הועיל, ורחל ולאה אמרו - " הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ ... וְעַתָּה כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱ-לֹהִים אֵלֶיךָ עֲשֵׂה".
יעקב השתמש בעקרונות של "המאמנת דבורה" גם ביחסיו עם בניו. יעקב ביטל אז את "סמכותו האבהית" והוא החל להתייחס לבניו כמו לאחים ; וכן מצאנו אותו אומר במסע הבריחה: "שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ"; "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים". לא היו ליעקב "אחים" - ה"אחים" שיעקב מזכיר בפיו הם "בניו"; אך הוא קורא להם " אַחַי " כדי להדגיש את השוויוניות שבינם.
הרגשת "אחווה" מסוגלת להוציא מאנשים כוחות-נפש שלא היו מתגלים אצלם במסגרת של פקודות שמונחתות מ"אב" שפועל כ"מפקד". לָבָן הדגיש את "תורת האחווה" כדי לפגוע בסמכותם של אחרים; וכדי ללכד סביבו אנשים ולהפיק מהם את מירב הכוחות. יעקב השתמש כעת בכוח הזה כדי ללכד סביבו את נשיו ובניו - ולהפיק מהם כוחות נפש להעיז ולברוח מלָבָן.
ההתעלמות של בני יעקב מאביהם בשכם
השימוש בהדרכות החינוכיות של "המאמנת דבורה" הביא ליעקב ברכה בצאתו מחרן; אך הוא גרם לתקלה גדולה בבואו לארץ - במעשה דינה בשכם (בראשית לד):
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה... וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר ... וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ... וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה... וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר... וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם ... וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ :"
הפרשיה מדגישה את "האחווה" - כמי שהניעה את המהלכים. שמעון ולוי הרגישו שבתור אֲחֵי דינה - הם חייבים להסתכן ולהוציא אותה. שאר האחים הרגישו שמכיוון שפגעו ב אֲחוֹתָם - הם חייבים לבזוז את העיר ולקחת את הרכוש כפיצוי. צד "האחווה" היה כל כך חזק עד שבני יעקב ביטלו את סמכותו "האבהית" של יעקב, ואפילו לא התייעצו עמו על המהלכים הללו. כאשר יעקב ניסה להוכיח אותם שהם פעלו בפזיזות, הם ענו לו - "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ ".
יעקב לא הסכים עם דרכם. ניתן לומר שיעקב פחד ממלחמה, ומחוסר-ברירה הוא הסכים להותיר את בתו חסרת ישע בשבי. אך ניתן לומר שיעקב לא חשש מעימות מלחמתי, אלא שהוא רצה לנסות תחילה פתרון אחר. כאשר יעקב ברח מלָבָן הוא אירגן את ילדיו הקטנים כמו צבא, כדי להילחם במלחמה אפשרית נגד משפחת לָבָן. אך בנוסף לכך הוא הרבה בתפילה שהוא לא יצטרך להגיע לכך; ואכן בסופו של דבר תפילתו עזרה; וכוח רוחני סייע בידו והפחיד את לָבָן (בראשית לא):
"וַיֹּאמֶר לָבָן... יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵא-לֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ..."
הכוח הרוחני הוכיח את יכולתו גם בחילוץ שבויים. שרה אמנו נלקחה לבית פרעה, אך היא הושבה תוך זמן קצר לאברהם יחד עם רכוש רב. יעקב החל לפעיל את כוח תפילתו ואת עמל תורתו - כדי לחלץ את דינה מידי אנשי שכם. אולם בני יעקב ראו שדינה נפגעה באופן חמור יותר מאשר שרה, ושתפילותיו של יעקב טרם חילצו את דינה; ולפיכך, הם הפעילו את הכוח הגשמי והשיבו את דינה יחד עם רכוש רב.
כאשר יעקב הוכיח את בניו, הם לא נכנעו בפניו. לשיטתם, אין עדיפות לכוח הרוחני על פני הכוח הגשמי - אם לא להיפך. בנוסף לכך, יעקב עצמו חינך אותם לפי הדרכות "המאמנת דבורה" וביטל את סמכותו האבהית והתייחס אליהם כמו לאחים; ולפיכך, הם פעלו לפי ההדרכות האלו - ולא ביטלו את דעתם בפני דעתו. המילה ' אֲחוֹתֵנוּ ' שבמשפט "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ ", מזכירה את המילה ' אֲחוֹתֵנוּ ' שבברכה - " אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו". בני יעקב ביצעו את הברכה הזו כפשוטה וירשו את שער שונאיהם!!
מייד לאחר מכן הקב"ה התגלה ליעקב ואמר לו: "... קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ...". הרמב"ן כתב שיעקב נדרש לשבת בבית אל - "לפנות מחשבתו לדבקה בא-ל". יעקב נדרש לגלות לבניו את המעלה של מי שעוסק בצד הרוחני - על פני מי שעוסק בצד הגשמי. יעקב נדרש לחזור ולשקם אצל בניו את המעמד הגבוה שמגיע לו בתור "אב".
מיתה וקבורה כפשוטם או במובן סמלי
הכתוב מספר על ביאת יעקב ועל מה שארע שם (בראשית לה):
"וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה... הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ... וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת:"
מפשטות הכתוב עולה ש"המאמנת דבורה" היתה באותה השעה אצל יעקב. כזכור, אם נבין את
הכתוב לפי פשטותו, דבורה היתה צריכה להיות זקנה בת למעלה ממאה שלושים וחמש שנים, ואין זה מובן מדוע רבקה שלחה דווקא את הזקנה הזו ליעקב. בנוסף לכך אין זה מובן מדוע הכתוב מאריך בפרטי מיתתה וקבורתה. ניתן להתעלם מהקשיים האלו, או לענות עליהם בהסברים שונים. אך נראה שכמה ממדרשי חז"ל מבינים את הכתוב הזה כחלק משפה מיוחדת של התנ"ך שמשתמשת ב"מיתה" וב"קבורה" בתור סמלים.מפשטות הכתוב עולה ש"המאמנת דבורה" היתה באותה השעה אצל יעקב. כזכור, אם נבין את
בספר במדבר מסופר שאהרון מת ונקבר ב"הֹר הָהָר", ואילו בספר דברים מסופר שאהרון "מת" ו"נקבר" ב" מוֹסֵרָה ". במאמר "הקבורה המסתורית של אהרון" התבאר שה"מיתה" וה"קבורה" שמתוארים ב" מוֹסֵרָה" הם סמליים, והם מתייחסים לתפקיד שאהרון מייצג. במאמרים"האם משה נקבר אצל רשעים" , ו"המת בתקופת גוג ועתידו!" התבארה המשמעות הסמלית של ה"מיתה" וה"קבורה" במקומות נוספים בתנ"ך. גם כאן הכתוב מאריך ומתאר, ש"המאמנת דבורה" "מתה" באזור שנקרא "לוז=בית אל", והיא "נקברה" מחוץ לו - "מִתַּחַת לְבֵית אֵל"; ויש לברר מדוע הכתוב מאריך בכך.
המקום "שבתוך בית אל" - והמקום "שמחוץ לבית אל"
מהות השם "בֵּית אֵל" מסמלת "בית" ו"מקום" של "אמונה בא-ל". ממילא, המקום "שמחוץ לבֵית אֵל" מסמל מקום של חבור לגשמיות. הכתוב מרמז שיש גרעין של אמת בחינוך של "המאמנת דבורה". אברהם אבינו החל את דרך האמונה בחרן - כאשר הוא "שבר" את סמכות תרח אביו - ו"שבר" את הפסלים שלו. אולם כאשר הדרך החינוכית הזו "שוברת" את מעמדם של אנשי האמונה האמיתית - זו דרך פסולה. במהלך הישיבה של יעקב ובניו ב"בֵית אֵל", יעקב נדרש להראות לבניו את היתרון שיש לו עליהם - לא בשל היותו אב ביולוגי או זקן בעל נסיון חיים - אלא בשל היותו איש אמונה. יעקב הפנים בקרבם את ההכרה, שהדרך של "ההכנעה בפני איש האמונה" היא דרך של "חיים", וביחס אליה הדרך של "המאמנת דבורה" היא דרך של "מוות".
יעקב עצמו השתמש בדרך החינוכית של "המאמנת דבורה" כדי להגיע לארץ ישראל; והוא לא שלל אותה לגמרי. מתן "קבורה" מסמל בתנ"ך ובאגדות חז"ל הכרה בדרך מסוימת - כדרך בעבודת ה'. הכתוב - "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל" - מרמז שיעקב הכיר באופן מסוים בדרך החינוכית של "המאמנת דבורה". אולם הוא נתן לדרך הזו מקום "נחות" - "מחוץ לבית אל".
יעקב הבדיל כאן בין העיר לוּז=בֵּית אֵל לבין מה שמחוץ לה. בעיר לוּז נמצאת ה"ישיבה" שיעקב הצטווה להקים (" וְשֶׁב שָׁם"), ובה לומדים יעקב ובניו "תורת חיים"; ומחוץ לה נמצא המקום של ה"מאמנת דבורה" וזהו מקום של "קבורה" ועצבות ("אַלּוֹן בָּכוּת "). ההבדלה הזו משמשת בסיס לכמה אגדות חז"ל. בבראשית רבה (סט, ח) נאמר: " לוּז - שלא שלט בה מלאך המות מעולם; הזקנים שבה מה עושין להם כיון שהם זקנים הרבה מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים ". במסכת סוכה (דף נג, א) מסופר שמלאך המות רצה להמית את שני סופרי המלך שלמה, וכאשר שלמה שיגר אותם ל" מחוז " של העיר לוּז - הם מתו . המשותף לשני הספורים הללו הוא, שבעיר לוּז עצמה יש "חיים" ויש ל"סופרים" מה לעשות בה; אך מחוץ לעיר הזו ב"מחוז" שלה - אין ל"סופרים" מה לעשות; וממילא יש שם "מוות". הבסיס לספורים הללו הוא הכתוב שלפנינו, שמתאר את יעקב ובניו ש"חיים" בעיר לוּז ; ומאידך "המאמנת דבורה" שמתה וקבורה במקום "הנחות" שמחוץ לעיר - "מִתַּחַת לְבֵית אֵל".
אולם כפי שהתבאר, ה"קבורה" של 'דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה' מסמלת - שבעת הצורך - הדרך החינוכית שלה היא דרך לעבודת ה'. מדרשי חז"ל מרמזים שדבורה הנביאה המשיכה באופן מסוים את הדרך הזו; ובעזהשי"ת נאריך בכך במאמר הבא.
^ 1.רש"י (בראשית כח, ט) עורך חישוב, ולפיו יעקב היה בערך בן מאה שנים בשובו לארץ. רש"י (בראשית כה, כ) עורך חישוב נוסף ולפיו רבקה היתה לכל הפחות בגיל עשרים ושלוש כשילדה את יעקב. 'מיניקת רבקה' היתה לכל הפחות מבוגרת בשתים עשרה שנה מרבקה. ומכל החשבונות הללו מתבקש שכאשר יעקב שב לארץ - 'מיניקת רבקה' היתה לכל הפחות בגיל מאה שלושים וחמש. לפי שיטת אבן עזרא (בראשית שיטה אחרת, יא, ו) ביחס לגיל של רבקה, 'דבורה מיניקת רבקה' היתה צריכה להיות בגיל מאה ארבעים וחמש לכל הפחות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
