ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מעיינותיך
- תמוז
- מדורים
- תולדותיהם של צדיקים
- הרבי מליובאוויטש
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
בעת ביקור האדמו"ר מתולדות אהרן, הרב אברהם יצחק קאהן זצוק"ל
יום א', כ"ו שבט, ה'תשכ"א
השיחה במלואה נדפסה בתורת מנחם – התוועדויות כרך ל' עמוד 317
האדמו"ר מתולדות אהרן סיפר על התלמידים אצלו שמתפללים בפירוש המילות, מתוך חיות והתלהבות גדולה, ואמר, שמקיימים דברי אדמו"ר הזקן בתניא (אגה"ק ס"א) בנוגע לתפלת הציבור, שיש "להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה", והוסיף לספר שהתלמידים משכימים בשעה הרביעית לפנות בוקר, ולומדים שלש שעות ואח"כ מתפללים בהתלהבות כו'.
א.הרבי : מה לומדים לפני התפלה?
האדמו"ר מתולדות אהרן : גמרא עם פירוש רש"י ותוספות.
הרבי : ומה עם לימוד תורת החסידות? – כשם שיש סדרים קבועים ללימוד הנגלה, כך צריך לקבוע זמן מסויים במשך היום ללימוד חסידות. (והוסיף בבת-שחוק:) אינני אומר שילמדו דוקא חסידות חב"ד – אף שזהו דבר חשוב ביותר, כמובן – העיקר הוא שילמדו תורת הבעש"ט ותלמידיו.
האדמו"ר מתולדות אהרן : יש גם שיעור של 10-15 רגעים ללימוד החסידות. (והוסיף:) איתא בספר עטרת צבי שע"י לימוד גפ"ת קודם התפלה נעשים מוחו ולבו זכים ביותר.
הרבי : זיכוך הלב והמוח הוא רק כמו זיכוך הכלי, שזוהי הכנה שיוכלו אח"כ להכניס איזה דבר בהכלי, ובאופן שלא זו בלבד שהכלי לא יהי' מעלים ומסתיר, אלא אדרבה וכו', ועד"ז בנוגע לזיכוך הלב והמוח שנעשה ע"י לימוד הנ"ל, שזהו רק הכנה שאח"כ תוכל להיות ההבנה וההשגה באופן טוב יותר; אבל נוסף על זיכוך הכלי, צריכים גם ללמוד קודם התפלה ענין המבאר גדלות הבורא,
וכמ"ש הרמ"א (סי' צ"ח) שקודם התפלה צריך להתבונן בגדלות הא-ל וכו', ועי"ז יבוא לאהבתו ויראתו, כמ"ש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו וכו'",
וכיון ש"התבוננות" פירושה הבנה והשגה, הרי צריכים ללמוד גם חלק התורה שבו נתבארו עניני גדלות הבורא – פנימיות בתורה, תורת החסידות, ולאחרי שלומדים ענינים אלו קודם התפלה, אזי בשעת התפלה, ש"היא שעת הכושר לכל אדם . . להעמיק דעתו בגדולת א"ס ב"ה כו'" (תניא פי"ב), יש לו במה להתבונן, וההתבוננות תתקבל אצלו בטוב יותר.
ומפורש להדיא בשולחן-ערוך הלכות תפלה: "כך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות וכו'", וכיון שענין זה הובא בשו"ע הלכות תפלה, הרי זה שייך לכל אחד ואחד, והיינו ע"י ההתבוננות בגדלות הא-ל וכו', לאחרי הקדמת לימוד ענינים אלו שנתבארו רק בספרים שעוסקים בחלק הדרוש והסוד שבתורה.
ב. האדמו"ר מתולדות אהרן : בעת התפלה צריכים להשקיע את כל הכחות שתהי' הדביקות והתקשרות להקב"ה, מבלי לערב בזה עוד ענין, איזה שיהי', ואילו עניני דרוש וכדומה – טוב ללמוד אחר התפלה, אבל קודם התפלה, הרי המחשבה בזה תבלבל ותמנע מהדביקות הראוי' בעת התפלה, שאז צריכים להתבונן רק בפירוש המילות. ובכלל, הרי זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד (שבת י,א), ובעת התפלה העיקר להידבק בהשי"ת, ועי"ז עושים כל ההמשכות והייחודים, ואח"כ הוא הזמן דתורה.
הרבי : בכלל יש חילוק בין תורה ותפלה, שהתפלה היא בנוסח שוה בכל יום, כהנוסח שסידרו אנשי כנסת הגדולה, שאין לגרוע ממנו ואין להוסיף עליו, ואותו הנוסח בדיוק שאומרים ביום א', חוזרים ושונים ביום ב', ומשלשים ביום ג'; משא"כ בתורה צריך להיות ענין של התחדשות דוקא, כדאיתא בזהר: "לאפשא לה בכל יומא" (ח"א יב,ב), שבכל יום ויום צריכים להוסיף בעצם ענין הלימוד: היום לומד משנה זו או פרק זה, ומחר צריך ללמוד משנה חדשה או פרק חדש, וכן בכל יום ויום צריכים להוסיף על מה שלמד ביום שלפניו.
אמנם, גם בתפלה שהיא בכל יום באותו נוסח, יכולה וצריכה להיות הוספה באופן אמירת תיבות התפלה – הן בהחיות וההתלהבות, והן בהבנת פירוש המילות, והיינו, שאין להסתפק באופן הבנת פירוש המילות ביום זה, אלא למחרת צריך להוסיף בזה, כל אחד כפי יכלתו, שהרי בכל ענין ישנם ד' פירושים, ע"ד הפשט, הרמז הדרוש והסוד, ובמילא אין להסתפק בהבנת פירוש המילות ע"פ הפשט בלבד, אלא צריך להוסיף ולהבין גם ע"פ הרמז והדרוש והסוד.
האדמו"ר מתולדות אהרן : השינוי בכל יום הוא במדת החיות וההתלהבות, וכפי שרואים במוחש שאין דומה החיות מיום א' לחבירו, אלא בכל יום נעשה חיות והתלהבות חדשה, אבל עצם ההתבוננות צריכה להיות רק בפירוש המילות, בכדי להדבק ולהתקשר עם השי"ת.
הרבי : עפ"ז, הרי גם בתורה יוכל ללמוד כל ימי חייו רק משנה אחת, ובכל פעם יהי' הלימוד בחיות והתלהבות חדשה, ובודאי אין הדין כך, אלא כמ"ש רבינו הזקן בהלכות ת"ת (פ"א ה"ד)– פסק הלכה בנגלה דתורה – ש"כל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרדס . . עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות, הן ברמזים ודרשות וסודות", ובלשון התניא (פ"ד): "כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה". וכן הוא בענין התפלה – שאינו יכול להסתפק במה שהבין אתמול הפשט בפסוק זה או במזמור זה, ולהישאר על עמדו ("בלייבן שטיין"), כי אז הרי זה כמו מי שלומד כל ימי חייו רק פירוש המילות בתורה, ולא יותר.
– מובן, שמי שאין ביכלתו להבין יותר מפירוש המילות, לא תובעים ממנו יותר; אבל מי שיש באפשריותו לידע ולהבין יותר, אינו יכול להסתפק בפירוש המילות בלבד.
וע"ד שמצינו בגמרא (כתובות ס"ז,א) אודות נקדימון בן גוריון, שאע"פ שנתן לצדקה סכום גדול ביותר, לא יצא ידי חובתו, כיון ש"כדבעי לי' למיעבד לא עבד", היינו, שהנתינה לא היתה לפי ערך יכלתו. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לרכוש גשמי, כן הוא בנוגע לרכוש רוחני – שכאשר יכול להבין גם חלק הדרוש, אינו יכול להסתפק בחלק הפשט בלבד, ועד"ז בנוגע לפירוש המילות.
וכיון שלאחרי התפלה הרי הוא לומד גמרא, קל-וחומר וגזירה-שוה וכו', ויורד לעומק השכל ע"י העיון במהרש"א, מהר"ם שיף ושאר המפרשים, הרי מוכח שיש לו יכולת להבין יותר מפירוש הפשוט בלבד, וא"כ, צריך לנצל אפשריות זו גם בענין התפלה, ואינו יכול להסתפק בידיעת והבנת פירוש המילות ע"ד הפשט בלבד.
ומטעם זה צריכה להיות הוספה גם באופן ההתבוננות בגדלות הבורא: אף שבהיותו בן י"ג שנה חלה עליו כבר המצוה והחובה להתבונן בגדולת הבורא (כשם שמחוייב בכל דיני השו"ע), הרי אין זה דומה לאופן השגתו כשנעשה בן י"ח שנה, שאז השגתו גדולה יותר, כיון שניתוספו לו כו"כ ידיעות בתורה, ולא יתכן שבהיותו בן י"ח שנה ילמד באותו אופן כמו בהיותו בן י"ג שנה בלבד. ועד"ז צריך להוסיף בזה – "לאפשא לה" – מיום ליום.
ג. האדמו"ר מתולדות אהרן : איתא בספר סו"מ ועש"ט, שבעת התפלה צריכים להסיר ממחשבתו כל הענינים, אפי' עניני תורה, ולחשוב רק בענין הדביקות בה', ומה חסר לו כשאומר בתפלה "ולגדולתו אין חקר", או "זה א-לי ואנוהו", ומתבונן בפירוש הפשוט – הרי מזה יבוא לידי התפעלות ודביקות, ולא צריכים יותר מזה.
הרבי : אדרבה: אם מהפירוש הפשוט יבוא לידי התלהבות – הרי כשידע גם הפירוש ע"ד הדרוש, אזי יבוא לידי התלהבות גדולה יותר!
ולדוגמא:
בפסוק "זה א-לי ואנוהו", ישנו פירוש השל"ה (בעש"מ מאמר ראשון): "כשזה א-לי . . מצד השגתי וידיעתי, אז ואנוהו, מלשון אני והו, ר"ל אני והו דבוקים יחד כביכול", והיינו, שמלבד פירוש המילות ע"ד הפשט, "לשון נוי, אספר נויו כו'", אבל באופן שהוא ("א-לי") נמצא ("כ'ווייס וואוּ". . .) ברקיע השביעי... ניתוסף פירוש פנימי יותר – שהאדם המתפלל נעשה דבוק יחד עם הקב"ה. ומובן, שכאשר לומד פירוש זה, ואח"כ מתבונן בזה בתפלה, אזי יבוא לידי התפעלות גדולה ונפלאה.
ועד"ז בפסוק "שירו לה' שיר חדש":
לכאורה צריך להבין: מהו הפירוש "שיר חדש", ומהו הצורך ב"שיר חדש", ולמה לא יכולים להסתפק בה"שיר" שישנו עד עתה?
והענין בזה: יש "שירה חדשה" – לשון נקבה, ויש "שיר חדש" – לשון זכר, והחילוק ביניהם– ש"כל השירות לשון נקבה, חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר, כלומר, שהנקבה יש לה צער לידה, אף כל הנסים יש אחריהם צער, חוץ מלעתיד, שאין אחרי' צער" (מכילתא בשלח) – גאולה שאין אחרי' גלות.
ועפ"ז, כאשר יהודי מתפלל עתה, בזמן הגלות, ואומר "שירו לה' שיר חדש", הרי הפירוש בזה הוא – שבאפשריותו להעמיד את עצמו ("זיך אַוועקשטעלן") במצב של גאולה, והיינו, שאינו צריך להמתין עד זמן ביאת משיח, אלא ניתן לו הכח לצאת ממעמד ומצב של גלות ולהתעלות למעמד ומצב של גאולה.
וא"כ, כאשר לומד ענין זה קודם התפלה, ואח"כ כשאומר פסוק זה בתפלה מתבונן בפירוש פנימי זה – אזי יבוא להתפעלות גדולה.
ועד"ז בפסוק "ישמח ישראל בעושיו":
הפירוש הפשוט בפסוק הוא שיהודי שמח בהקב"ה שעשהו. אבל כאשר מתבונן בזה, מתעוררת אצלו קושיא: למה נאמר "ישמח" לשון עתיד, ו"עושיו" לשון רבים?
והביאור בזה: "עושיו" לשון רבים – קאי על "עוה"ז הגשמי המלא קליפות וס"א שנק' רשות הרבים וטורי דפרודא" (תניא פל"ו), (ע"ד מ"ש"נעשה (אדם)", לשון רבים, שנותן "פתחון פה למינים" לומר שיש שתי רשויות ח"ו, "והרוצה לטעות יטעה").
וכיון שלעתיד לבוא הנה גם הסט"א תתהפך לטוב וקדושה, הנה עז"נ "ישמח (לשון עתיד) ישראל בעושיו", בביאת משיח.
ואומרים להאדם, שידע, שאינו צריך לחכות עד אז, אלא גם עתה, בזמן הגלות, ביכלתו להמשיך ענין זה ושמחה זו, כמו שיהי' לעתיד לבוא.
וכן הוא בנוגע לפירוש כל פסוק ופסוק, וכדאיתא בכתבי האריז"ל (שער הגילגולים הקדמה יז) שבכל פסוק ופסוק ישנם ריבוי פירושים בכל ד' חלקי פרד"ס התורה, ויש ביכלתו של כאו"א ללמוד ולידע אותם, שהרי פירושים אלו נמצאים בספרים הנדפסים ויכולים לקנותם ולעיין בהם.
וכיון שכן, הרי כאשר ישנה אפשרות שאברך צעיר או מבוגר ידע ויבין פירוש המילות (נוסף על הפירוש הפשוט) גם ע"פ הדרוש והסוד, ועי"ז יבוא לידי התלהבות והתפעלות גדולה יותר – היתכן שימנעו זאת מהם?!
ד. אחד הנוכחים אמר, שאיתא בספרים, שכאשר מתפללים סתם, אזי פועלים את כל הענינים שהתפלה צריכה לפעול. ואמר הרבי :
במה דברים אמורים – במי שאינו יכול ללמוד ולכוין כו', או כאשר אין לו זמן לכוין כו', שאז מתפלל בכוונה סתם, ופועל כל הענינים; אבל מי שיכול ללמוד ולכוין כו', אינו יוצא ידי חובתו בלאה"כ, וכנ"ל מדברי הגמרא אודות נקדימון בן גוריון, שאף שנתן צדקה יותר ממה שנתנו אחרים, מ"מ, "כדבעי לי' למיעבד לא עבד".
וכאמור לעיל, שאין דורשים יותר מכפי כחם; מי שאינו יכול להבין יותר – לא דורשים ממנו אלא רק פירוש המילות הפשוט, אבל מי שביכלתו להבין יותר – וכנ"ל שההוכחה לכך היא מאופן לימוד הנגלה – דורשים ותובעים ממנו גם הבנה והשגה זו, וכאמור, שעי"ז תהי' גם ההתלהבות שלו גדולה יותר.
זאת ועוד:
ענין ההתלהבות בתפלה באופן ש"כל עצמותי תאמרנה" הוא לא רק בנוגע לאברי הגוף, שיתנענע בגופו, יספק בידיו וירקע ברגליו, אלא כל חלקי האדם צריכים להתפלל, גם המוח שבראש, וכל חלקי המוח.
ואם מכוין רק פירוש המילות ע"ד הפשט, ואינו מתעמק להבין גם ע"ד הדרוש כו', נמצא, שיש חלק מסויים במוחו – מציאות דבר הנמצא במוח שבראש, כדמוכח מזה שמשתמש בו בשעה שלומד ענין בנגלה דתורה – שאינו משתמש בו בעת התפלה, וא"כ, חסר אצלו בענין "כל עצמותי תאמרנה", כיון שחלק מסויים במוח (השייך לחלק הדרוש כו') אינו מתפלל, אלא הוא יָשֵן... ולמה יִישן ולא יתפלל?! – הרי גם הוא צריך להתפלל!
ה. הרבי : ענין זה (שאין להסתפק בפירוש המילות ע"ד הפשט, אלא צריך לידע גם הפירוש ע"ד הדרוש וכו', ועי"ז יתוסף בהתלהבות כו') מוכח גם מסדר התפלה גופא:
לכאורה, מהו תוכן החילוק בין חלקי התפלה: הודו לה', פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש, ק"ש ושמונה עשרה – ע"פ דבריכם (שהשינוי בכל יום הוא רק במדת החיות וההתלהבות, אבל ההתבוננות צריכה להיות רק בפירוש המילות, בכדי להדבק ולהתקשר עם השי"ת), הלא די באמירת פסוק אחד בהתלהבות, שבזה נדבק בהשי"ת, ומהו הצורך בכל שאר חלקי התפלה, ומה ניתוסף על ידם?!
והרי בודאי יש שינויים וחילוקי מדריגות בחלקי התפלה – שבאמירת הודו לה', עדיין לא תהי' הדביקות בהשי"ת כמו הדביקות שע"י אמירת פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש, ק"ש ושמו"ע.
וכמובן גם מפרטי ההלכות בנוגע לעניית אמן וכיו"ב באמצע התפלה, שיש חילוק אם עומד בחלק התפלה דהודו ופסוקי דזמרה, או שעומד בברכות ק"ש וק"ש ועאכו"כ בשמו"ע, ואם הי' בתכלית הדביקות תיכף באמירת הודו, לא הי' רשאי להפסיק ולענות, כמו בשמו"ע.
וכללות הענין בזה – כידוע שד' חלקים שבתפלה הם כנגד ד' עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשי': הודו עד ברוך שאמר – עולם העשי'; פסוקי דזמרה – עולם היצירה; ברכות קריאת שמע וקריאת שמע – עולם הבריאה, ושמונה-עשרה – עולם האצילות. ולכן, כשאומר הודו, הרי הוא עדיין בעולם העשי', ואח"כ עולה לעולם היצירה ועולם הבריאה, ועד שמגיע לשמו"ע, שאז נמצא בעולם האצילות, ששם "איהו וחיוהי חד כו'", ובלשון הגמרא: "כעבדא קמי מרי'", ולכן צריך להיות בתכלית הביטול כו'.
ומובן, שכאשר המתפלל יודע זאת – לא רק ידיעת התיבות עשי' יצירה בריאה ואצילות כשלעצמם, מבלי לידע ולהבין מאומה בענין זה, מלבד העובדה שישנה מציאות כזו, אלא הוא לומד ויודע ומבין פרטי הענינים בזה, הנה כאשר מתפלל ומגיע ל"ברוך שאמר" ויודע שעולה עכשיו לעולם היצירה, ובברכות ק"ש עולה לעולם הבריאה, ובשמו"ע עולה לעולם באצילות – אזי התפלה היא באופן אחר לגמרי.
ולימוד זה צריך להיות קודם התפלה דוקא, ולא די בהלימוד בזמנים אחרים, כי, דוקא כאשר לומד ענינים אלו קודם התפלה, הרי זה פועל ומשפיע על התפלה באופן היותר נעלה.
ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם סיפור ארוך אודות הרב המגיד:
קודם שנעשה תלמיד של הבעש"ט, הי' הרב המגיד גאון גם בנסתר דתורה, והי' מתפלל עם כוונות האריז"ל, והי' לו חבר שגם הוא עסק בענינים אלו. ולאחרי שהרב המגיד נעשה תלמיד הבעש"ט, אירע שנפגשו יחד, וכשעמדו להתפלל, סיים חבירו תפלתו משך זמן לפני הרב המגיד, ושאל אצלו חבירו לפשר הדבר, באמרו: הרי פעם היינו מתפללים ביחד, ומסיימים באותו זמן, ומה נשתנה עתה?
חבירו של הרב המגיד הי' נוהג לעסוק בלימוד התורה במשך רוב השנה, וזוגתו ניהלה את העסק, ורק פעם בשנה הי' מתבטל מלימודו במשך כמה שבועות, ונוסע ללייפציג אל ה"יריד" כדי לקנות סחורה, ואח"כ הי' חוזר לביתו וממשיך לעסוק בתורה. ושאלו הרב המגיד: למה עליך לבטל זמן ולנסוע ללייפציג – הרי מוטב שתתבונן בהנסיעה, ותחשוב שהיום הנך פה, ומחר הנך שם, עד שתחשוב שהנך בלייפציג, ואח"כ תתבונן ותחשוב במהלך הנסיעה בחזרתך לביתך, וכך תערוך את הנסיעה במשך זמן קצר ביותר.
כאשר החבר שמע זאת, הביט עליו בתימהון, ואמר: ר' בער, לא ידעתי שאתה בטלן גדול כל כך! מה תועיל מחשבתי – הרי עלי להיות בלייפציג בכדי להביא משם את הסחורה בפועל ממש!
וענה לו הרב המגיד: כן הוא בנוגע לענין הכוונות בתפלה: לא מספיק רק לחשוב ולכוין כעת הנני בעשי' או ביצירה וכו', אלא צריכים להיות שם בפועל, כדי להביא את ה"סחורה". . . ובשביל זה דרוש זמן ארוך יותר.
וכיון שצריכים להיות שם – הרי האפשרות לזה היא רק כאשר לומדים ויודעים מה זה אצילות בריאה יצירה ועשי' (וכאמור, לא רק לידע שיש מציאות כזו, מבלי לידע מאומה מהו ענינו של העולם, ומהו הפירוש "להיות שם")...
צריך לידע איפוא ש"לא בשמים היא", ולכל אחד ואחד שייך הלימוד בענינים אלו, ובפרט לאחרי שנתבארו הדברים ע"י הבעש"ט ותלמידיו באריכות הביאורים, ע"י משלים ודוגמאות וכו', וכבר נדפסו בספרים, וצריך רק ללמוד ולעיין בהם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
