בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

חנן בן שלומית

undefined
6 דק' קריאה
בתודעתנו ובזיכרוננו, נרשם הסיפור המופלא על הלל הזקן הלומד תורה בחשק ובאהבה שאין לה שיעור.
וכך מתאר, בין השאר, את הדברים התלמוד הבבלי במסכת יומא (לח, ב)

אמרו עליו על הלל הזקן, שבכל יום היה עושה ומשתכר בטרעפיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר וכו'... עלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון... ותקופת טבת היתה... וירד עליו שלג מן השמים...

אין ספק כי הפרטים השונים המרכיבים את סיפור המעשה ואת המסר המובע בו, מדגישים ומחדדים בין השאר את הזמן ואת המקום.
הציור הנפלא מתואר לפרטיו: הנה על גג בית המדרש, על פתח הצוהר המאיר בדרך כלל את אולם הלימוד, שוכב במשך כל הלילה הארוך התלמיד תאב-הדעת ואוהב התורה, ומאזין בשקיקה לכל מלה, אות ותג.
לדורות, תישאר לנו דמותו של הלל אוהב השלום ורודף השלום, אוהב הבריות ואוהב התורה והתמדת הלימוד בה.
"תקופת טבת" - היא כמובן שם נרדף לעונת החורף אשר בארץ ישראל. (כדאי לשים לב בהקשר זה למוצאו הבבלי של הלל ...) זו התקופה בה מספר השעות ביום הולך ומתקצר, והלילות לעומתם - ארוכים יותר ויותר...
מתוך כך מצוי בכמה וכמה מקומות, וכן במגוון של ענייני הלכות, הביטוי "לילות טבת הארוכים". (למשל בנושאי הדלקת הנרות במקדש, כניסת השבת ועוד).
אף המשורר, איש וואלאז'ין, ח"נ ביאליק ז"ל בשירו "אם יש את נפשך לדעת" פונה נרגשות אל "האח הנענה", ובתארו את עוצמת הרוח של "בית המדרש הישן והנושן" - הוא מפנה אותו אליו "בלילי טבת הארוכים השוממים, ובימי תמוז הבוערים הלוהטים" ...
*
מכל מקום, עדיין יש להעמיק ולהבין את פשר העניין של לימוד התורה בלילה , הן מן הבחינה ההלכתית והן מבחינת עולם המחשבה וההגות היהודית.
הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה ח) כותב:
"כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה, בין עשיר בין עני, בין שלם בגופו בין בעל יסורין... ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח ).

דברים אלו של הרמב"ם והמשכם בהלכה המצוטטת, מיוסדים על פי שיטתו כמובן על מאמרי חז"ל. מקורם המחייב הוא במימרותיו של ריש לקיש ובדיון סביבו (בעירובין סח, א) בסוגיא העוסקת בגנות השינה בלילה ובחיוב ובזכות העיסוק בתורה דווקא בשעות אלו.

מפרשי הרמב"ם לדורותיהם מצרפים לפסוק זה שבספר יהושע, גם את דברי התורה בפרשת המלך (דברים יז, יט) שם נצטווה "וקרא בו (בספר התורה) כל ימי חייו" וכן את התיאור ב"אשרי האיש" (תהילים א, ב) "כי בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".
כוונתם אם כן היא להורות על הצורך בלימוד של התמדה בלתי פוסקת, בכל היממה כולה.
מתוך כך דן בעל הלחם משנה על הרמב"ם בהלכה זו, בזיקה שבין לשון הכתוב אשר בהדלקת נר התמיד, לציווי בראש הפסוק שביהושע "לא ימוש ספר התורה". הוא מעלה שתי אפשרויות הסבר, האחד - בבחינת חיוב הלימוד ב"תמידות " כלומר ב"רצף" - לאורך כל היממה, בין בשעות היום ובין בשעות הלילה. והסבר שני - "בכל מצב" מתחלף שביממה, היינו בין בשעות היום ובין בשעות הלילה. ולכאורה, לפי הסבר זה די בשעתיים - שעה לכאן ושעה לכאן...

מעניין יהיה לציין במקום זה מעין הערת אגב המופיעה בתלמוד הירושלמי למסכת ברכות (פרק ג, הלכה ג) הדן בעניין ברכות הסוכה והלולב, וזו לשונו: "סוכה - אפשר לו ליבטל ?! " (הרי חייב הוא גם לאכול וגם לישון בה) "ותלמוד תורה - אפשר לו שלא ליבטל ?!" ( הרי בזמן השינה-בלילה -אינו לומד, אלא רק משום חיוב המצווה בלילה...) מהלכה זו ומן הדיון אשר סביבה, נראה כי עיקר הדגש הוא על הצד הכמותי אשר בביטוי "יומם ולילה". וגם אם כי ישנה, כמובן, השלכה לצד האיכותי אשר בסוגי הלימוד, אך עדיין אין בכך כדי להסביר את קיומו, וכן אין בזה הסבר לשינוי המהותי שבין הלימוד ביום לבין הלימוד הנעשה בשעות הלילה.
נפנה על כן, לפרק השלישי בהלכות תלמוד תורה לרמב"ם (הלכה יג). הפרק פותח באיפיונם של "שלושה כתרים שנכתרו ישראל בהם".
הרמב"ם דן כאן בהלכותיו, ביוקרה לה זוכה לומד התורה הפרטי, וכן בעיצוב סולם הערכים החברתי כאשר בראשו מתנוסס הערך העליון והעילאי של לימוד התורה. לא ייפלא, איפוא, כי הרמב"ם מנסח הלכה ארוכה (הלכה יג) ובה הוא דן במהותו של לימוד התורה, וכאן - דן הרמב"ם בשילוב ההיבט המשתמע מן המושג "לימוד תורה בלילה".
נראים הדברים כי אף הלל הזקן, המשתוקק בכל לבו ללמוד גם בתקופת טבת מתוודע למהות המיוחדת של לימוד בלילות הארוכים האלו.
וכך היא לשון הרמב"ם:

אף על פי שמצווה ללמוד ביום ובלילה - אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה .
לפיכך - מי שרצה לזכות בכתר התורה - ייזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד
מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה.
אמרו חכמים (שמות רבה מזה וכן ויקרא רבה יט, א): אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר: "קומי רוני בלילה" (איכה ב, יט ).
הדברים מבוארים כמבחינים באופן ברור בין "מצוות הלימוד" גרידא, לבין היכולת לזכות ב"כתר התורה". והמשתמע מהם הוא כי משום שיש להעדיף כמותית את הלימוד בלילה, על כן "רינתה" היינו גדולתה-כיתרה של תורה הוא דווקא במי שלומד בלילה.
הלומד בלילה- מוכיח את סולם הערכים המעצב את אישיותו. הוא - אינו מאבד את זמנו בלילה אפילו לדברים החיוניים לחייו כגון: אכילה, שתייה, שינה ושיחה, אלא מעדיף עליהם את לימוד התורה והחכמה, ומוכיח על ידי כך את זכאותו לכתר התורה.
הרמב"ם ממשיך, באותה הלכה:
וכל העוסק בתורה בלילה - חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר "יומם יצוה ד' חסדו, ובלילה שירה עמי, תפילה לאל חיי". (תהילים מב, ט).

מקור הדברים הוא במסכת חגיגה (יב, ב) אלא שיש לשים לב לצורת ניסוחם בדברי הרמב"ם.
וכך היא הלשון שם, במסכת חגיגה:
אמר ריש לקיש: "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: 'יומם - יצוה ד' חסדו', ולומד ריש לקיש את הפסוק: ומה טעם יומם יצוה ד' חסדו? (כלומר: מהי הסיבה לכך שד' מצוה לאדם את חסדו דווקא ביום?!) והוא עונה, משום הנאמר בהמשך הפסוק - 'ולילה שירה (שירו) עמי' ".
המתבונן, ישים אל ליבו את העובדה כי הרמב"ם מעמיק ומעניק לאדם את הנובע מתוך דברי ריש לקיש, היינו את האתגר ואת הזכות להיענות אליו. ומהו האתגר הגדול - המביא על האדם את החסד המצוי בתוך כתר התורה? הוי אומר: הוא היכולת לעסוק בשירתו של הקב"ה, שירת 'עולם חסד יבנה' גם בלילה. או אז ימשיך וייבנה האדם כאשר כתר התורה על ראשו, וייבנה אתו ביום בכל עולם העשייה. דברים קרובים לאלו, מצינו בדברי רבי חייא במסכת תמיד (סוף פרק רביעי) וזו לשונו:
תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה בלילה - שכינה כנגדו. שנאמר: 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים ליבך, נוכח פני ד'.'
הרמב"ם - כשיטתו - שינה בניסוחו דברים נסתרים ונשגבים אלו, וכתבם קודם לדברי ריש לקיש.
מכאן ומכאן, נמצאנו למדים כי ישנו 'ערך מוסף' ללימוד התורה בלילה. אין הוא נמדד רק בשינוי הזמן מן היום, אין הוא נמדד גם כן באותן אמות מידה כמותיות בהן אנו בוחנים את התמדתו של הלומד בשעות היום.
ולא נפלאת היא אם כן הסיומת הקשה המשלימה שם את דברי הרמב"ם על בית 'שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה' - שאש אוכלתו וכו'.
גדולי התורה לדורותיהם, וכן הוגי דעות רבים בישראל, בעיקר אלו הקרובים להשקפות העולם השוקדים בפנימיות התורה, הביעו בדבריהם את חשיבות לימוד התורה בלילה.
בדרכים שונות הסבירו כי יש בלימוד תורה בלילה - להצביע על הלימוד החיוני והחיובי, של "סור מרע":
הלילה החשוך - יכול להיות מואר על ידי העסק בתורה. כוחות הטוב, מכוחו של המטיב לכל, יגברו על הרוע - ובמקומו תבוא האורה.
כך - שוחחו עם שומעי לקחם משפיעי המוסר, בדרך זו כותבים גדולי החסידות, וברוח זו הובילו ראשי הישיבות את תלמידיהם לגדול בתורה ולהתמיד בלימודה.
*
מכאן, נבוא גם לדברי מרן הרב זצ"ל בספרו "אורות התורה" (פרק ה, טז)
וכך הם הדברים:
ריבוי הלימוד - מקשר את הקדושה העליונה ברוחו (אל רוחו) של האדם, אף על פי שאינו יורד לעומקם של דברים, ולפעמים פועל עליו לטובה עליונה גם כשאינו יודע את הפשט במה שלמד, אבל צמא הוא לדבר ד' ללמוד הרבה, ומשביר את צמאונו בתלמוד מרובה, והנשמה מתעלה ...
ובלימוד רזי תורה, אף על פי שאינו מבין את העניינים לפרטיותם, ונדמה לו כאילו הוא עוסק בציורים שמענים את נפשו...
מכל מקום - אחר הלימוד - האורה מופיעה עליו, והוא בכלל "כל העוסק בתורה בלילה - שהקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" ...

ביראה, ברטט ובזיע, ומתוך הזהירות הראויה ייאמר, כי אפשר שלימדנו כאן מרן הרב זצ"ל שיעור גדול בנושאי התורה ובדרכי העיסוק והלימוד בה:
נראה, כי עמד הוא פה על סודו של האדם ועל מגבלות כוחותיו השכליים וההכרתיים. בניסוח עז, המשיל את כל לימודינו - בסופו של עניין - להליכה בתוך מה שעלול להיראות כחשיכה.
הייפלא איפוא הדבר מעימנו, עד כמה השתוקק הלל לעונג שבלימוד התורה ב"לילות טבת הארוכים"? לאילו "פשטים ורמזים" שהשמיעו שמעיה ואבטליון בבית מדרשם ביקש להאזין? ועד כמה שקידת התורה ואהבתה מילאוהו ב"רינה של תורה" ובחסד הנמשך והולך בתוכו...

מ"אורות תורותיו" של מרן הרב שאבנו כי יש לדעת ולזכור תמיד, כי לימוד התורה הוא בבחינת הקישור והצימאון אל הקדושה העליונה. היא זו המשפיעה עלינו חוט של חסד, וזו היא המאירה אותנו תדיר ב"אורה" הגדולה המופיעה עלינו.
לימוד תורה בלילה - הוא אם כן הזכות הגדולה של העיסוק בתורת ד', והוא המעניק את המשמעות האמיתית לשירת חיינו לד', יומם ולילה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il